החגיגה הצמחונית שמתחילה בספירת העומר ונגמרת בלולב והאתרוג

חגי ישראל מעוררים אצל אנשים שונים רגשות מגוונים – משמחה והתרוממות רוח ועד אתגרים בהכנות הפיזיות, הרגשיות והרוחניות; ממפגשים משפחתיים טעונים במשקעי עבר, ועד הזדמנות ליציאה מהשגרה. בהתאם למורכבות זו, התורה מציגה את המועדים בפרשות שונות, שכל אחת מדגישה היבט אחר של החגיגה.

בספר שמות, על רקע מעגל עונות השנה – אביב, קציר ואסיף – מדגישה התורה את הדרישה לעזוב הכול, לעלות לרגל ולהתייצב לפני ה' (שמות כג, יז): "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה'". ספר דברים, לעומת זאת, מדגיש את השמחה והשותפות החברתית – הזמנה להודות לה' על הברכה ולחלוק אותה עם הסובבים (דברים טז, יד-יז): "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ... אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת ה' אֱ־לֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ".

הלולב כקורבן

פרשת אמור שבספר ויקרא מעניקה מבט מקיף על מעגל השנה כולו, ומעבר לחובות הכלליות שהוזכרו בפרקים האחרים – עלייה לרגל, חגיגה, נתינה ושמחה – היא מפרטת את הקורבנות והמנהגים הייחודיים לכל חג.

לאחר קורבן הפסח וחג המצות, מוזכר קורבן העומר – ראשית קציר השעורים המונף לה'. על פי מסורת חז"ל, הנפה זו נעשית "ממחרת השבת" – כלומר ממחרת יום טוב ראשון של פסח. חמישים יום לאחר מכן, בשבועות, יש להניף את שתי הלחם – "לחם ביכורים" ו"מנחה חדשה" מקציר החיטים.

מעמדם של שני הקורבנות שונה: העומר מוקרב כמנחה, וחלק מתוכה הוא ה"אזכרה", הקרבה למזבח. אך מתוך שתי הלחם אי אפשר לתת חלק לה', מפני שהתורה קובעת שאי אפשר להקריב חמץ למזבח ה'. פתרון ה"בעיה" הוא הדרישה להניף את שתי הלחם יחד עם כבשי השלמים. כך, כאשר יגישו מדם ומחלבי הכבשים על המזבח, הם ייצגו גם את הלחמים שהונפו יחד איתם.

את התמונה משלים הרגל השלישי. בסוכות נצטווינו: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱ־לֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים". אף שמצוות ארבעת המינים מוטלת על היחידים, בניגוד לעומר ושתי הלחם שמוטלים על הציבור, פרטים רבים מתוכה יזכירו את מנחות העומר ושתי הלחם: מתוך השוואת שלוש ה"מתנות" שבאות "לפני ה'", דרשו חכמים שגם את ארבעת המינים יש להניף (או לנענע) בתוך הפולחן המקדשי. היבט "קורבני" נוסף: ארבעת המינים צריכים להיות ללא מום, ואינם כשרים אם נגזלו. כמו בקורבנות אחרים, וכמו בעומר ובשתי הלחם, חלק קטן מהמכלול – הערבה או חריות של דקל – יעלה על המזבח (משנה סוכה ד, ה-ו), גם אם לא כקורבן.

ראיית ארבעת המינים כסוג של קורבן, שאף הוא מונף לפני ה' כמו העומר ושתי הלחם, מייצרת מערכת מתנות מהצומח המקבילות לעונות השנה – האביב (עומר), הקציר (שתי הלחם) והאסיף (ארבעת המינים). מה משמעותן של מתנות אלה?

עיניים לשמיים

בפרשתנו, ארבעת המינים נועדו "לשמוח לפני ה'". ניתן להסיק שכל המתנות מבטאות הודיה על שפע ה' – כשיבול השעורים מתחיל להבשיל באביב, בתחילת הקציר של החיטים, ובשמחה הגדולה יותר בסוף האסיף. קשר זה בין נתינה לה' ובין שמחה והודיה על היבול, מודגש בפרשת המועדות שבספר דברים, ומופיע שוב בהמשך הספר בפרשת מקרא ביכורים, המתארת את הברכה לה' על הפירות ועל הארץ.

אך רבי עקיבא רואה בכך עומק נוסף:

אמר רבי עקיבא: אמרה תורה 'הָבֵא עומר שעורין בפסח', שהוא פרק שעורין, כדי שתתברך לכם תבואה; 'הבא חיטים ביכורים בעצרת', שהוא פרק אילן, כדי שיתברכו עליך פירות אילן; 'הבא ניסוך המים בחג', כדי שיתברכו עליך מי גשמים.

הבאת הביכורים, ראשית היבול, אינה רק הכרה בכך שהכול מה' ובקשת רשות להשתמש ביבול, אלא גם בקשה שימשיך לברך את היבול. המדרש מסביר שבפסח לא מוזכרת שמחה כי העתיד עדיין לא מובטח, בשבועות השמחה מוזכרת פעם אחת, ובסוכות פעמיים – ביטוי לירידת החרדה ועליית תחושת הביטחון והסיפוק. תלות היבול במזג האוויר מזכירה את התלות בה'.

בגמרא נמצא את שני הפנים: יש אמוראים הסבורים שמניפים את ארבעת המינים למי שארבע רוחות השמיים שלו, כהודאה והודיה למי שהעניק את השפע, ואחרים ידגישו שההנפה נעשית נגד רוחות רעות וטללים רעים, כתפילה לעתיד (סוכה לז, ב). כך שמחת הקציר מהולה במתח מפני ימי שרב וגשם לא רצוי, וכך ההודיה והשמחה על האסיף שבאות לידי ביטוי בארבעת המינים, ייטענו גם במשמעות של בקשה לקראת שנת הגשמים הבאה.

הבנת המתנות כהודיה ובקשה כאחד, מסבירה את דברי המשנה (בתחילת מסכת ראש השנה) שבארבעה פרקים העולם נידון: ראש השנה ושלושת הרגלים. ימי השמחה שבספר דברים מקבלים במשנה גם משמעות של ימי דין – ימים עם פוטנציאל לברכה, שבהם נבחנת הזכאות לברכה זו. ראש השנה מוגדר בפרשתנו כ"זִכְרוֹן תְּרוּעָה" – יום המעלה את זיכרוננו בפני ה'. גם בשאר החגים, כפי שמתואר בספר במדבר, תוקעים בחצוצרות: "וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱ־לֹהֵיכֶם" (במדבר י, י). כשאנו מבקשים להיזכר לפני ה', אנו מתפללים שיושיע אותנו ויצליח דרכנו, והוא יפתח את ספר הזיכרונות ויחליט האם אנו ראויים לכך.

בכך, הנפת הצומח "לפני ה'" מתחברת לא רק לשמחה ולהודיה המודגשות בספר דברים, אלא גם לעלייה לרגל ולהתייצבות לפני ה' שבמוקד התיאור בספר שמות. אותה התוועדות של המועדים, המפגש עם ה' בליווי מנחה, היא הזדמנות לקשר ישיר עם הבורא ולקבלת ברכתו, תוך עמידה בפני עינו הפקוחה הרואה את הבאים אליו ורוצה בטובתם.

הרבנית ד"ר עדינה שטרנברג היא מרצה במתן ובמדרשה בבר־אילן, ומחברת הספר "מאוהל מועד לימי מועד"