בערב ראש השנה ישבנו אצל השכנה לארוחה שמתקיימת כבר מספיק שנים כדי שאפשר יהיה לקרוא לה מסורת. בשלב כלשהו המבוגרים פתחו בסבב של וורטים לשנה החדשה - איחולים לעצמנו, איחולים לציבור, מחשבות על השנה שהייתה וכמה דיבורים בשבחה של אכסניה. בהתחלה הנחתי שזה יהיה אחד מאותם רגעים שבהם המבוגרים מדברים והנוער מבצע נסיגה מסודרת אל פינת הזולה מאחורי הבית. ואז קרה ההפך - הם שמעו אותנו נרגשים וצוחקים, וככל שהסבב התארך הוא משך אליו עוד ועוד כיסאות. פתאום גם הם רצו לדבר. לספר על השנה שהייתה בצבא או במכינה, להגיד איזה משפט של טעם. היה זה מאותם רגעים שקשה לתארם. אושר רב־דורי נדיר ומענג. עם הרבה כבוד ליהדות ולמה שקיבלנו ממנה, אבל לא פחות מזה - עם רשות להוסיף.
חידוש הוא עניין מידבק. ברגע שאדם מעז להניח משהו משלו בתוך מסורת, הוא מודיע לכל מי שיושב לידו שהוא אינו רק קהל. גם לך מותר לגעת בחומר. ומרגע שניתנת לאדם הרשות הזאת הוא נעשה בעל מניות ביצירה. קשה להרגיש שייך באמת לעולם שבו כל המשפטים כבר נכתבו לפני שנולדת וכל שנותר הוא להגות אותם נכון.
| צילום: איור: מורן ברק
חשבתי על הארוחה הזאת לקראת שמחת תורה, מאחר שאין עוד מועד יהודי שממחיש חזק כל כך את היחסים שבין קבלה לחידוש. אנחנו מגיעים לסוף. קוראים את המילים האחרונות של "דברים". משה הולך לעולמו והתורה מסתיימת. לכאורה זה הרגע המתבקש ביותר לסגור את הספר ולנשום עמוק, אבל היהדות לא נותנת לנו אפילו דקה להתפעל מעצמנו. מיד מוציאים ספר אחר ומתחילים מבראשית.
הכי מעניין
היוונים, ולאחר מכן הנוצרים, בחרו לרגע הזה את הביטוי Genesis. מילה שהאטימולוגיה שלה מעידה על שייכות למשפחה לשונית עתיקה שממנה צמחה גם המילה Generation, ששמה את הפוקוס על העברה בין־דורית. החדש צומח מתוך מה שקדם לו. אך "בראשית" מציעה משהו אחר. אחרי שנה שלמה של מסירה, שינון והמשכיות, אנחנו לא נשלחים רק אל הדור הבא, אלא בחזרה אל האפשרות להתחיל.
יש משהו כמעט מעליב בקורפוס תרבותי שמבקש מאנשים למסור את עצמם לשימורו אבל אינו מייחס להם די אינטליגנציה כדי להשתתף ביצירתו. לפי זה כל מה שהיה חשוב לחשוב כבר נחשב, כל הפרשנויות הטובות כבר נכתבו וכל שנותר לדור שלנו הוא להעביר את הארגז בזהירות לדור הבא ולהשתדל לא להשאיר עליו טביעות אצבע. קשה מאוד לאהוב בית שאסור להזיז בו אף רהיט.
היהדות, למרות המוניטין שלה עם "חדש אסור מן התורה", דאגה במשך השנים להשאיר לנו איים קטנים של אפשרות לחידוש. על התורה באו הנביאים והכתובים, סביב המקרא נוצרו המדרש וההלכה, המשנה העזה לארגן תורה שבעל פה בתוך טקסט, התלמוד עטף את המשנה באוקיינוס של ויכוחים ושאלות ותשובות. כל דור קיבל לידיו דבר שאסור לשנות ובכל זאת מצא דרך לשנות את האופן שבו מבינים אותו. אולי זה אחד הטריקים הגדולים של היהדות: היא מצליחה להפוך את החידוש עצמו לשיטת שימור.
חג שמחת תורה הוא כנראה הביטוי המוחשי ביותר לרעיון הזה. זה היום שבו הספר המכובד מפסיק לרגע להתנהג כמו ספר מכובד. מוציאים אותו מהארון ורוקדים איתו. הילדים, שבימים רגילים נשארים בשולי הסצנה הדתית עם במבה וכדור, נישאים על כתפי הוריהם מסביב לבמה. ב"כל הנערים" הם נקבצים יחד תחת טלית וזוכים לעלות לתורה. בקהילות שוויוניות יותר גם נשים עולות לתורה. לרגע אחד הסדר הרגיל מתרכך. הטקסט נשאר קדוש, אבל הבעלות עליו מתפזרת. בבית הכנסת שלנו הוסיפו מאז 7 באוקטובר גם טקס בנוסח עצמאי שמתרחש אחרי הזכרת נשמות.
וזה ממשיך לקרות מול העיניים שלנו. כשסלומה שרה את "התיקון" היא משתמשת בשפה יהודית עתיקה מאוד כדי לדבר מתוך תודעה ישראלית עכשווית מאוד. היהדות של הדור הזה אינה נוצרת רק בבתי מדרש ובספרי שו"ת. היא נכתבת גם בשירה העברית, בדפי מקורות של עגנון וביאליק לצד הרמב"ם, בטקסים משפחתיים שאיש לא ידע לפני עשרים שנה שיום אחד ייראו מובנים מאליהם. זה המבחן האמיתי של כל מסורת: האם נתַנו לילדים שלנו חומר טוב דַיו, כדי שיום אחד יהיה להם מה לומר עליו.
rachelm@makorrishon.co.il
לעוד טורים של רחלי מלק-בודה
