שעה בגן של הבת שלי הספיקה לי להבין שצריך להשתחוות לגננת

כל השנים הייתי משוכנעת שיש לי סמכות. ההערכה הזאת התבססה בעיקר על מחקרים שערכתי בעצמי - למשל בבית, כשאני אומרת "די", בסופו של דבר מישהו מפסיק. נכון שזה קורה רק אחרי שלוש תזכורות, איום על ביטול מסכים ומשא ומתן שמתחרה בשיחות השלום בקמפ דייוויד, אבל מפסיק. ולפעמים זה אפילו הילד שאליו התכוונתי. אישה שמסוגלת להגיע להישג כזה, כך חשבתי, היא מחנכת מלידה.

כל התיאוריה המרשימה הזאת התרסקה לי בפרצוף. ביום בהיר אחד, כאשר בעשרבבוקר קפצה בקבוצת הווטסאפ של הצהרון עוד אחת מההודעות שהפכו לחלק בלתי נפרד מלוח השנה שלי, איפשהו בין "אזהרת עומס חום" ל"יירוטים באצבע הגליל": "הורים יקרים, עקב מחסור בכוח אדם הצהרון לא ייפתח היום".

אני באמת לא יודעת מה קורה בצהרונים במדינת ישראל. לו הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הייתה עורכת מחקר השוואתי על ימי מחלה לפי מקצועות, עובדות הצהרון היו מנצחות בהפרש גדול. אין אוכלוסייה בעולם שחולה כמותן, מה שמעלה את השאלה המתבקשת: תגידו, הילדים שלנו באמת עד כדי כך גרועים? בכל זאת, אנחנו לא גרים באיזה מחנה פליטים אלא בני טובים שממחזרים בהתלהבות דתית ואופים עוגות כוסמין למסיבות רחוב. אבל איכשהו, כל מי שנכנס לעבוד עם הילדים שלנו יוצא אחרי חודשיים עם מבט מזוגג של יריב שנקלע לזירה עם אהבת השם גורדון.

צהרונים נסגרים היום באותה טבעיות שבה נסגרים כבישים בגלל מרתון או ביקור של נשיא זר. מתברר שלא הרבה אנשים מתעוררים בבוקר, מסתכלים במראה ואומרים לעצמם: "אני יודע בדיוק מה השליחות שלי בעולם - לבלות שעות עם ילדים בני חמש שכל תקופת ההתפתחות שלהם לוותה בפסקול של קוקומלון".

בלית ברירה ההורים התארגנו למשמרות בצהרון. כל שעה שני הורים אחרים. למשמרת הראשונה הגעתי עם ביטחון עצמי מופרז. כמה קשה זה כבר יכול להיות? הם התיישבו יפה, הקשיבו במבט מלא ציפייה, ובתוך תוכי התחלתי לתהות אם כל הסיפורים על קושי אינם אלא קונספירציה של סייעות כדי להצדיק העלאת שכר.

ואז ילד אחד קם, כאילו נזכר שיש לו סידורים דחופים, ויצא לחצר. השני ראה כי טוב ויצא אחריו. השלישי הבין שאין משטרה והצטרף. בתוך פחות מעשר שניות התחולל לנגד עיניי אחד מתהליכי ההתפרקות המהירים ביותר שידעה האנושות. לא נשאר זכר למפגש, רק רעש בתדרים שגם דולפינים הפסיקו לשמוע. אני ושותפתי למשמרת עמדנו עם מבט חסר אונים, מנסות להבין איך אנחנו מסיימות את השעה הזו עם ארבעה קירות עומדים.

באותו רגע נזכרתי בכל ההודעות הזועמות של הורים בקבוצות הווטסאפ במהלך השנים. "מה זאת אומרת הושיבו אותם לראות יוטיוב? בשביל זה אנחנומשלמים?", משום שעברו בדיוק שבע דקות מתחילת המשמרת עד שמצאנו את עצמנו מושיבות את כל ילדי הגן מול היוטיוב. ואפילו זה לא עבד, כי מתברר שאפשר להשתעמם גם מיוטיוב. בתום רבע שעה של שקט אחד קם, ואחריו עוד אחד, ואז עוד שלושה, והקקופוניה חזרה כאילו לחצו על כפתור "המשך מאותה נקודה".

או־אז נכנס לחדר אחד הסייעים, בחורצ'יק מתוק בן 21. הוא נעמד בפתח החדר, אמר כמה מילים, ובתוך שנייה עשרים ילדים השתתקו כאילו משה רבנו הרגע ירד מהר סיני. שותפתי ואני הסתכלנו עליו בהערצה ששמורה ללוחמי יחידות מיוחדות. באותו רגע לא יכולתי שלא לתהות כמה מעט הערכה אנחנו רוחשים למי שמצליחים לעשות את הקסם הזה יום־יום.

במו ידינו אנחנו שוחקים אותם. בודקים כל החלטה שלהם בזכוכית מגדלת ושוכחים שהילדים שלנו הם לא הילדים של שנות ה־80. הם נולדו לעולם של מסכים וגירויים ומוח שמייצר דופמין בקצב של סוכריות קופצות. מי שמצליח לקחת עשרים ילדים כאלה ולהעביר להם מפגש מתחילתו ועד סופו או להושיב אותם ליצירה במשך יותר מעשר דקות, ראוי מבחינתי להשיא משואה ביום העצמאות. כן, גם על הפעמים שבהן הוא נאלץ לפתוח להם יוטיוב בגן. מי ישמע מה הילדים שלנו עושים אצלנו ברגע שהם מגיעים הביתה.

שעה בגן של הבת שלי הספיקה בשביל לגרום לי להבין דבר אחד: בפעם הבאה שאפגוש גננת לא אבוא אליה בטענות - אני פשוט אשתחווה.