מספרים על שר באחת הממשלות הקודמות, שאחרי מאבק תקציבי ממושך הצליח להשיג ציוד יקר לילדים ממשפחות מצוקה. הציוד עמד בארגזים, מוכן לחלוקה, אך אז התברר שהילדים ימשיכו לחכות, כי ביומנו של השר לא נמצא חלון זמן שבו יוכל להגיע ולהעניק לילדים את הציוד מול המצלמות.

אני שבה אל הסיפור הזה בשבועות שלפני הבחירות, כי הגיע הזמן לשאול שאלה שאינה עוסקת בימין או שמאל אלא בכמות הזמן שמקדישים נבחרי הציבור שלנו לעשייה בפועל, לעומת הזמן שהם מקדישים ליצירת התחושה שהם עושים.

הפוליטיקאי הוא יצור שתלוי בהיבחרותו מחדש, ולכן הוא מתבונן בנו בלי הרף, לומד במהירות איזה תוכן עוצר לנו את הגלילה ואיזה תוכן נבלע בתוך הפיד. בפריימריז האחרונים בליכוד אפשר היה לצפות בתופעה הזאת בתנאי מעבדה: עידית סילמן עלתה על טרמפולינה, מירי רגב נעזרה בתמונות שנועדו לשדר קרבה לכוח, כולל תמונה עם ראש הממשלה שהתבררה כערוכה. מהצד השמאלי מנסים להחדיר את הסלוגן "אנחנו באים להחליף אתכם". מה בדיוק יעשו אחרת? את זה אנחנו פחות יודעים.

הפוליטיקאי הישראלי המודרני חי ברשת החברתית בצורה אינטנסיבית כל כך, שלפעמים קשה לו לזכור שתפקידו המקורי מתרחש בבניין הכנסת שברחוב קפלן, בוועדותיה, ישיבותיה, חוקיה ותקציביה. הומור מייצר תפוצה. פחד מייצר תפוצה. דיון תקציבי בן שלוש שעות בוועדת הבריאות – פחות. המידע על עבודת חברי הכנסת פתוח וזמין לציבור: אפשר לבדוק כמה זמן נכח כל אחד מהם במליאה, בכמה דיוני ועדות השתתף, אילו הצעות חוק הגיש, אילו מהן קודמו לחקיקה, כיצד הצביע, אילו שאילתות הפנה ולאן נסע מטעם תפקידו. מעטים המצביעים שייגשו לברר את המידע הזה בטרם יגיעו לקלפי.

זוהי נטייה משונה אם משווים אותה לכל תחום אחר בחיינו. כאשר שוכרים איש מקצוע בודקים אם הוא יודע לעבוד. כשמעסיקים עובד בוחנים את תפוקתו לאורך זמן. ואם שילמנו מכספי הציבור מאות אלפי שקלים לאדם אחד, יש היגיון רב בצורך לברר כיצד הוא מעביר את יום העבודה שלו. אבל כשמדובר בפוליטיקאים, אנחנו הופכים למעסיקים תמימים במיוחד: פחות מתעניינים במקצועיות ויותר מתרשמים מהכריזמה. הצבעה בבחירות היא פעולה רגשית בהרבה ממה שאנחנו חושבים.

בסדרת מחקרים שעשו בתחילת שנות ה־2000 מארק ג'יי לנדאו, שלדון סולומון ואחרים, הוכח כי ברגע שמזכירים לאנשים את מותם האפשרי, ולו ברמז, גוברת התמיכה שלהם במנהיג חזק וכריזמטי – גם אם אין שום קשר ענייני בין תזכורת המוות לבין תחום המדיניות שעליו נשאלו. כך למשל נמצא כי יצירת חוויה שהזכירה לנבדקים את פיגועי 11 בספטמבר הביאה אותם להביע תמיכה גוברת בנשיא בוש ובמדיניות המלחמה בטרור שלו. רוב וילר עקב אחרי 26 מקרים שבהם פרסם הממשל האמריקני התרעת טרור פומבית ומצא שבכל פעם כזאת קפצו מדדי התמיכה בנשיא לא רק ביחס לטיפולו בביטחון, אלא גם ביחס לטיפולו בכלכלה.

תזכורת לאיום קיומי לא רק מסיטה את תשומת הלב מנושאים אחרים, אלא פשוט מכבה זמנית את יכולת השיפוט ומחליפה אותו בדחף להתלכד סביב הדגל – וזה בדיוק המנגנון שפועל בכל מערכת בחירות ישראלית. מחירי הדיור, נטל המס, מחירי המזון, מערכת החינוך, התחבורה הציבורית, הקצבאות והפנסיה משפיעים על חיינו בצורה מוחשית ויומיומית, אבל הם מתחרים מול משהו שהמוח האנושי אינו בנוי להתעלם ממנו: הידיעה שהחיים עצמם עלולים להיגמר. ביטחון הוא ערך עליון בישראל וקשה מאוד לחלוק על כך, אבל ראוי לשאול כמה העדיפות המוחלטת שאנחנו מעניקים לו בקלפי נובעת משיקול דעת ער, וכמה היא תגובה אוטומטית, כמעט ביולוגית, שפוליטיקאים למדו להפעיל אצלנו במדויק ברגע הנכון. מי קבע שהילד המתקשה בבית הספר, המשכורת שאוזלת באמצע החודש והדירה שאי אפשר לרכוש הם עניינים דחופים פחות?

הפוליטיקה הרגשית הופכת בעיות מורכבות לסיפורים פשוטים, עם צד טוב וצד רע, עם מי ששומר עלינו ומי שמסכן אותנו, עם גיבורים ובוגדים. וככל שאנחנו צורכים אותה יותר דרך המסך, כך הפוליטיקאים מקבלים תמריץ לייצר עוד ועוד מהחומר הזה. ולכן השאלה הכי חשובה שעלינו לשאול את עצמנו היא השאלה איזה פוליטיקאי היינו מעסיקים אילו נדרשנו לשלם לו מכיסנו הפרטי. כי זה בדיוק מה שאנחנו עושים כל ארבע שנים בעצם.

rachelm@makorrishon.co.il