בכל שנה, כשמגיע סוכות, אני נזכר בסיפור שקרה לי בחול המועד אי אז כשהייתי בן עשרים. שנים רבות לא סיפרתי את הסיפור הזה לאף אחד, יש מצב שקצת התביישתי בו. אבל הנה, כנראה הגיע זמנו לראות אור. כשהייתי בחור ישיבה היה דיבור על איזו שמחת בית שואבה מיוחדת במינה שמתרחשת בבית פרטי באחד המושבים שבהרי ירושלים. בגדול, זה היה אירוע שאינו פתוח לציבור הרחב, רק כמה עשרות מוזמנים הורשו לבוא בשעריו, בעיקר המי ומי: זמרים חסידיים, אנשי תקשורת ויחסי ציבור ואפילו כמה מפורסמים חילונים לקישוט, מה שהפך את האירוע כולו לנוצץ ובלתי מושג. באתרי החדשות החרדיים היו עולים סרטונים קצרצרים משם, שרק היו מגבירים את תחושת הפומו בקרב המון העם ואני בהם. מודה ומתוודה, מאוד רציתי להיות בשמחת בית השואבה הזו. חשבתי שאם אשתתף בה יהיה זה אישור לעצמי, ואולי לסביבתי החברתית, שאני שווה יותר.
| צילום: איור: נעמה להב
מפה לשם, רצה מי שרצה, והחברותא שלי בסדר שלישי סיפר שאבא שלו, מתוקף תפקידו רם המעלה, הוזמן לשמחת בית השואבה הנחשקת. הבנתי שזו ההזדמנות שלי והצעתי להצטרף. החברותא היה אדיב והזמין אותי לבוא אליו ולנסוע יחד. כך היה. לבשתי את מיטב בגדי החג שלי, את החליפה החדשה, העניבה הירוקה, המגבעת המוברשת ונעלי השבת המצוחצחות, והתייצבתי נרגש בשעה שנקבעה בביתו של החברותא. באיחור קל של שעה וחצי אבא של החברותא הגיע עם הנהג שלו. עלינו למכונית ונסענו אל האירוע הנכסף. החברותא שלי לא היה נרגש כמוני. להפך. הייתה בו איזו אדישות של מי שכל דלתות העולם תמיד פתוחות בפניו. אבל האדישות הזו לא אחזה בי. בעיני רוחי ראיתי את עצמי מטפס קאסטה, משדרג את מעמדי, נושם אוויר פסגות ומתאבק באבק כוכבים.
הגענו בשערי הווילה הגדולה. כבר בחוץ הייתה ניכרת התכונה. מכוניות פאר חנו בחניות, ריח בשר ויין נישא באוויר ונעימת קלרינט עליזה ליוותה את הבאים. החברותא ואבא שלו נכנסו פנימה ומיד זכו לקבלת פנים מרשימה במיוחד, לחיצות ידיים, טפיחות על השכם וחיוכים רחבים. אני נשרכתי איתם לתוך החצר, ובשעה שהם הלכו לענייניהם תפסתי פינה מרוחקת ליד בר המשקאות המפונפן. על פניי עברו אנשים רבים שאיחלו זה לזה מועדים לשמחה, אך אליי אף אחד לא ניגש. נו שוין. הזמנתי בירה והדלקתי סיגריה, ועוד לפני שסחבתי את השאכטה הראשונה נזעקה לעברי מאי שם אישה מגונדרת ובקול תקיף ציוותה עליי לכבות אותה. כמובן עשיתי כמצוותה והצטנפתי בפניה עוד יותר. כך במשך כשעתיים עמדתי בזווית החצר ובהיתי במתרחש. בהבעות הפנים, ביחסי הכוחות והמעמדות, במנות הבר הקטנות, בעשן הסיגר של הבחור הגדול עם משקפי הזהב ובגיטרה של הברסלבר שהוזמן לשיר שירי נשמה ולהנעים לציבור את אווירת החג.
הכי מעניין
הזמן עבר. מאי שם צץ החברותא שלי והודיע חגיגית שבעקבות אילוצים למיניהם הוא ואבא שלו לא יוכלו להחזיר אותי הביתה ושככל הנראה אצטרך למצוא טרמפ עם אחד המשתתפים. ככה מצאתי את עצמי, בלית ברירה, עומד בכניסה לווילה ושואל את היוצאים אם הם נוסעים במקרה לירושלים ואם אפשר להצטרף. בסופו של דבר, אחרי שלל התעלמויות ומלמולים, מצאתי טרמפ. הם היו זוג בשנות החמישים שלהם. הוא גבוה, מגולח למשעי, בשיער מאפיר, היא בפיאה נוכרית ארוכה, נמוכה ממנו בראש למרות העקבים הגבוהים. במשך הנסיעה הם לא דיברו ביניהם מילה וגם לא שאלו אותי לאן אני צריך או איך קוראים לי או משהו כזה. לרגע תהיתי אם הם בכלל זוכרים שאני איתם ברכב, אבל אז הטלפון של האישה צלצל, ואחרי שיחה קצרה התברר שהם צריכים לשנות מסלול ולנסוע להרצליה. הגבר אותת, האט ועצר את המכונית בשול הכביש. הוא הסתכל עליי לשבריר שנייה דרך המראה ואמר, הנה, תרד כאן. אספתי את עצמי, מלמלתי תודה רבה ויצאתי אל השומקום.
נדרשו לי שנים להבין שבאותו ערב למדתי על בשרי שיעור על מקום בעולם, על שייכות וזהות. הבנתי איפה לא להיות, לא רק פיזית אלא בעיקר מהותית. מקומות שהם לא חלק מהאמת שלי ולא חלק מהסיפור שלי. הלל הזקן אומר בשמחת בית השואבה: ״אם אני כאן, הכול כאן״. יענו, אם אני נאמן למי שאני ולמקום שלי, אני לא צריך עוד כלום. היום, במבט לאחור, אני נזכר בנער שהייתי, שחלם להיכנס בשערים שהיו לכאורה נעולים בפניו, ואחרי שאני חומל עליו ומבין אותו אני מגלה שבמובנים רבים, שערים אחרים שלא חלמתי שייפתחו בפניי - נפתחו. ורק מי שפעם עמד מבויש בליל חול המועד על כביש ריק בהרי ירושלים, יזכור להשאיר שערים פתוחים למי שיבוא אחריו.
לעוד טורים של עדן אביטבול
