פעם ראיתי תמונה כזאת של קיר מתקלף בחורבה נטושה ועליו כתובת גרפיטי באותיות ירוקות גדולות: ״עשיתי המון חיים בטעויות שלי״, שזה שיבוש חינני למשפט הרגיל והלכאורה מתבקש ״עשיתי המון טעויות בחיים שלי״.

אני כבר לא זוכר איך גיליתי שהגרפיטי הזה הפך לקאלט ויראלי ואפילו התחוללו סביבו קרבות קרדיט וזכויות יוצרים. נזכרתי בו השבוע כשניגשתי לכתוב את הטור הזה. טור ליום כיפור. טור שעוסק בחרטה. אז ישבתי עם עצמי וחשבתי על מה בעצם אני מתחרט ב־34 שנות חיי עד כה.

בשלב הראשון עלו לי בראש חרטות נקודתיות כאלה כמו חרטה על זה שאולי הייתי צריך להתעקש אי־אז, לפני עשר שנים, על שירות צבאי במקום שירות אזרחי. חשבתי גם שאני מתחרט שלא השקעתי מספיק בלימודי אנגלית כשהייתי צעיר ועצמאי עם הרבה זמן פנוי, ושלא השלמתי בגרויות, ועל שלא הלכתי למסלול קולנוע מלא של ארבע שנים במקום מסלול קצר של שנתיים. נוסף על כך אני מתחרט גם על כל מיני דברים שאמרתי ושאולי לא הייתי צריך לומר, או על דברים שכתבתי ולא הייתי צריך לכתוב. אבל אלה להרגשתי חרטות רגילות כאלה, בנאליות, שכנראה יש לרוב אנשי העולם.

אז תכלס, שורה תחתונה, אם הייתי יושב עכשיו בריאיון אצל רפי רשף והוא היה מביט לי לתוך העיניים ושואל בקולו העמוק והמיתולוגי: עדן, על מה אתה מתחרט בחיים האלה? הייתי ממש מתקשה לענות לו. כי למען האמת, אני לא מתחרט על כלום.

לפני כמה שנים נשאבתי לתורתו של רבי מרדכי יוסף ליינר מאיזביצא, בעל ״מי השילוח״. התורה שלו ממש שינתה לי את החיים, גם את החיים הממשיים וגם את החיים הרוחניים. אצל ״מי השילוח״ יש כמה וכמה תמות מרכזיות שאחת מהן, אולי המהפכנית שבהן, היא ״הכול בידי שמיים כולל יראת שמיים״. מה שנקרא בשפתנו הכול מכתוב. נכון, במבט ראשון הרעיון הזה עלול להישמע לרגע מוזר ואף מקומם, ובכלל, יש בו פוטנציאל להפוך את היהודי ליצור פסיבי בעליל. שכן אם כל מה שקורה היה פשוט צריך לקרות, הרי לי כבנאדם אין שום יכולת להשפיע על המציאות ועל מה שהיא מזמנת לי. אז בשביל מה להתאמץ ולעבוד ולקיים מצוות? 

אין כאן המקום להאריך, אז רק אומר שטעות לחשוב ש״מי השילוח״ מדבר לטיפוסים שיושבים על הספה וחושבים שמה שיקרה יקרה ומה שקרה קרה ומה שקורה קורה. ממש לא ואף להפך. מי שמעיין היטב מגלה שדווקא יש בגישה הזו קריאה מרגשת לפעולה של ממש - רק בדרך אחרת. אבל גם זו לא הנקודה שבה אני רוצה להתמקד. מה שאני בא לומר זה שהתורה של ״מי השילוח״ היא לא תורה לעצלנים, אלא תורה למספרי סיפורים. ״מי השילוח״ מלמד אותנו שאי אפשר להתחרט על בחירות בחיים האלה כי הן לא באמת שלך. הן רק הפרק הבא ביצירה שהיא סיפור החיים שלך. הטעויות שעשית הופכות ליצירה או לתורה או לתפילה, וממילא הן כבר לא ממש טעויות.

ואז מגיע יום כיפור. ואיתו כל האוויר הזה, הלבן, המזכך, הרציני וכְבד הראש. ויש וייב חזק של חשבון נפש. וזה אחלה, אבל אני תמיד מרגיש ביום הזה שיש משהו שמתפספס.

כי התרגלנו לחשוב שלסליחה ותשובה יש איזה פוטנציאל של קונטרול Z. לפחות ברמת השאיפה. יאללה, בואו נמחק את החטאים שעשינו, את הפשלות שפישלנו, את הצעקות שצעקנו, את הבחירות העקומות שבחרנו והקטעים הפחות פוטוגניים שלנו, ונתחיל מחדש דף חלק. אבל אם מקשיבים ל״מי השילוח״, מבינים שזה לא ממש עובד ככה.

תשובה היא לא מחיקה אלא יותר סוג של עריכה. תשובה היא היכולת להסתכל על כל הסיבובים המיותרים שעשיתי, על כל הפניות הלא נכונות שלקחתי, על כל הרגעים שהייתי מעפן והמצבים שיכולים להיות בקלות התשובה לשאלה ״על מה אני מתחרט?״ ולהגיד: וואלה, זו לא הייתה טעות, זו היתה בסך הכול עוד סצנה בעלילה.

ביום כיפור הקרוב, במקום לעמוד מול הקב״ה ומול עצמי ולנסות להמציא גרסה היפותטית של מי שלא יפשל עוד לעולם, אני מעדיף לעשות משהו הרבה יותר קשה. אני רוצה לחבק את הסיפור כפי שהוא עד כה. הרי בסוף, אין טעם לנסות להתכחש למי שאנחנו ולמי שהיינו. הדרך עד כאן הייתה עשויה מאינספור רגעים, טובים יותר ופחות, רגעים שהיינו בשיא שלנו ורגעי שפל מבישים, וככה, אבל בדיוק ככה, נראה סיפור.

או כמו שמלמד אותנו הגרפיטי מהחורבה: בחיים עושים אינספור טעויות ובכל אחת מהן יש גם חיים. שנזכה.