השירים הכי יפים של דיסני הם שירים על עזיבה של בית. זו לא דעה אישית שלי - זה נתון רשמי שעלה ממצעד שירי דיסני הגדול של גלגלצ. ממש עד הרגע האחרון התחרו ביניהם על הפסגה שני שירים אהובים: "בואי אראה לך עולם" של אלדין, ו"Let It Go" של פרוזן, עד שגברה ידו של הראשון. ברבים מהסרטים האהובים של דיסני עזיבת הבית היא שמניעה את העלילה: מלך האריות, מואנה, פיטר פן, שלגייה, ואפשר להמשיך עוד הרבה. זאת כי עזיבה של בית היא האירוע המחולל של חלק עצום מהיצירה הספרותית העולמית, החל מאדם וחוה ואברהם אבינו.
גם האירוע המחולל של הימים הנוראים הוא עזיבה של בית. מסכת יומא מתחילה כאשר שבעה ימים קודם יום הכיפורים מפרישים כוהן גדול מביתו. לא מדובר בפרט שולי: עדות של פקיד רומאי מתארת טקס שבו עם ישראל כולו מגיע אל בית הכוהן עם המלך והסנהדרין, וכולם יחד מוציאים אותו אל פתח המקדש, ועבודת יום הכיפורים מסתיימת כשישראל מלווים את הכוהן עד ביתו, הבית שהוא עזב במשנה הראשונה של המסכת.
בנקודה הזו מסתיימת המשנה. המצלמה מתרוממת, ואנחנו לא יודעים מה יקרה כשייכנס הביתה. בדיוק כפי שהיא מתרוממת בסוף ספר דברים ברגע שבו עם ישראל מגיע אל עבר הירדן ועוד רגע הוא נכנס. וכמו שהסרטונים שחרכו את הרשתות בחודשי המלחמה הראשונים עזבו את החיילים לנפשם רגע אחרי שנכנסו בדלת.
הכי מעניין
אבל אז מגיע חג סוכות.
עמדה נפוצה רואה בסוכה שבחצר יציאה מהבית לגלות. אבל בתוך הרצף של חגי תשרי, דומני שצריך לדייק אותה יותר. יצאנו מן הבית כבר שבעה ימים קודם יום הכיפורים. מאז אנחנו נמצאים בחוץ. סוכות הוא השלב שבו עומדים על המפתן ומתחילים להיכנס. כך כותב רמב"ם על מצוות סוכה: כל זמן שייכנס לישב – מברך. פעולת המצווה היא הכניסה. לאורך כל החג אנחנו יוצאים ונכנסים. מברכים על הזכות והחובה להפוך פעם נוספת אוסף של קרשים לבית.
בשלוש השנים האחרונות היינו צריכים הרבה כוחות כדי לצאת החוצה. חלק מאיתנו עדיין נמצאים בחוץ, בכל רגע נתון. אבל לאט־לאט אנחנו לומדים את אומנות הכניסה פנימה. ביום עיבוד בסוף סבב המילואים האחרון שאלה קצינת בריאות הנפש מה החלק הכי קשה במילואים, וכמעט כולם ענו: ימי החזרה לאזרחות. נדמה לי שהרבה היו עונים תשובה דומה לו נשאלו על האתגר הכי גדול בעוד סבב מול איראן: הצורך להתחיל פעם נוספת לבנות מן היסודות את השגרה.
יש תיאור יפהפה שכתב נתנאל אלינסון על הדילמה של מחלקת לוחמים שנכנסת להתמקם במחסה זמני בעזה או בלבנון. יכול להיות שהם יקבלו פקודה לזוז ביום המחרת. אבל יכול להיות שהם הולכים לגור שם עכשיו חודש או חודשיים. וזו דילמה לא פשוטה: לנקות עכשיו במשך כמה שעות את המקום? לבנות מטבח זמני בשטח? אלינסון ממשיך ומספר על הבחירה שלו ושל המחלקה שלו להתייחס לכל מקום שמגיעים אליו כאילו הם עומדים לגור בתוכו כל החיים.
כבר כשקראתי את המילים שלו לראשונה, חשבתי לעצמי שזו בדיוק ההנחיה של המשנה: "כל שבעת הימים עושה אדם סוכתו קבע". אתה יודע שבעוד שבוע תעזוב. את יודעת שבעוד חודש יתחיל סבב נוסף של מילואים. שמתישהו בטווח נראה לעין שוב נשב במקלטים. ברור לנו שאנחנו חיים כאן בסוכת ארעי, אבל אנחנו צריכים להתנהג כאילו זה לנצח. להתחיל במלוא המרץ שנת לימודים שאיש אינו יודע איך ומתי היא תסתיים. לפתוח בשגרה של שיעור דף יומי או אימונים שתיקטע מתישהו למשך כמה חודשים. לחיות בהווה בכל הכוח תחת צל האמונה.
שמיני עצרת נתפס לפעמים כמו השיריים של החג. אחרי הכול, כבר לא נוטלים בו את ארבעת המינים ולא יושבים בו בסוכה. אבל רמב"ם מבאר שזהו יום השיא, התכלית של כל הימים הנוראים. היום שבו אחרי טיול ארוך עם המלך בשדה, ואחרי סבבים בלתי פוסקים של כניסה לסוכה ויציאה ממנה, אפשר סוף־סוף לחזור הביתה.
לעוד טורים של אברהם סתיו
