בכלל לא רציתי את כל זה, אני מספר לילדים בערב האחרון של החופשה, רציתי רק ללמוד תורה. זה גם מה שעשיתי, 18 שעות ביממה, אפילו אחרי החתונה. אימא שלכם הייתה מחכה לי עד מאוחר בלילה בשמחה ובאהבה; על דעת זה היא התחתנה. החלום שלי היה לכתוב פירוש למדני לספר "מגדל עוז" על הרמב"ם. חיבור שאיש לא ידבר עליו. שאיש אפילו לא יקרא.
ואז, בן 22, התגייסתי לצבא. האמת היא שלרגע חשבתי להיענות להצעה מבית המדרש של הרבנות הצבאית, אבל החלטתי שאם אני רוצה להיות חלק מהעם הזה אני צריך - ככל שיש לי אפשרות - ללכת לקרבי.
מסע כומתה של תותחנים אמור להיות בדיחה. פחות מ־40 קילומטר, רק שניים או שלושה מתוכם עם אלונקות. לא הייתה סיבה לחשוב שיתעוררו בו בעיות. בכל המסעות שקדמו לו הייתי בין הראשונים, אלה שדוחפים קדימה את החיילים המתקשים. גם המסע הזה התחיל כך, כשאני סוחב עליי פק"ל ורץ מראש הטור אל סופו בשליחותם של הקצינים. ואז עלה השחר, היינו אמורים כבר להגיע, אך מפקד הסוללה טעה בדרך, ואחרי כמה קילומטרים של התברברות נגמרו לנו המים.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
איני יודע אם המונח הרפואי המדויק הוא התייבשות או מכת חום, אך בקילומטרים האחרונים של המסע, אלו שאפילו בעלי הכושר הלקוי עושים מתוך ריצה נלהבת, גררתי את רגליי בקושי. כשהגענו אל היעד הסופי פשוט קרסתי. במסדר שבו חילקו את הכומתות ישבתי מאחור וחיכיתי שהוא יעבור.
אחרי המסע קיבלנו רגילה של שבוע, וממנה חזרתי כבר חייל אחר. סבלתי מחום וכאבי ראש, אבל החום לא היה מספיק גבוה כדי שיוגדר כ"מחלה". לפעמים הרופאים נתנו לי גימ"לים, לפעמים הם הסתפקו בבי"תים, אבל רוב הפעמים אמרו לי שיהיה בסדר ושאהיה חזק. משכתי ככה עד יום השחרור. מתחיל את ריצות הבוקר עם כל החיילים ובסיבוב חומק לאוהל ויושב בו עד סופן. ואז חזרתי לישיבה, ולחרדתי גיליתי שאני כבר לא אותו תלמיד. מתעייף מהר. מתקשה מאוד להתרכז. הלכתי לכל הרופאים הקונבנציונליים, שילמתי אלפי שקלים למרפאים לא קונבנציונליים, פניתי למקובלים ורבנים. ושום דבר.
לא יכולתי ללמוד, אבל גם לא הייתי מושבת לחלוטין, וכך התחיל העניין עם הסרטים. הייתי הולך לבית המדרש בבוקר, מנסה ללמוד, ואחרי חצי שעה מבין שגם היום זה לא ילך וחוזר הביתה לשבת מול סרט במחשב. קשה לי לתאר את תחושת הבושה והכישלון שהתלוותה לכך. את תחושת הבזבוז. אני - שלא בזבזתי עשר שניות כדי לומר בוקר טוב לחברותא, שבסוף השמינית נפרדתי חגיגית מכל ספרות החול - משחית את חיי מול מסכים מהבהבים.
מתי זה נגמר? שואלים הילדים. במובנים מסוימים זה אף פעם לא נגמר, אני עונה. גם היום אני לא 100 אחוז ממה שהייתי בעבר. נכון שרוב זמני אני לומד ומלמד תורה, אבל זה לא בא בקלות, ולא מגיע לשיאים שידעתי בנעוריי. במשך שנים זה היה בא והולך. לפעמים הייתי 80 אחוז, לפעמים 60. חודשים ארוכים נראה היה שזה כמעט נפתר, ואז חודשים שבהם נראה היה שלעולם לא אוכל לפתוח ספר. היום אני כבר מתפקד, אבל מתוך כל הסיוט הזה צמחה ממני דמות אחרת. כזו שחשופה לרשתות וכותבת לא רק על תורה אלא גם סרטים ועל סדרות. גם זו שליחות שיש בה ערך, כך אני חושב. אך לא חשבתי שזו תהיה השליחות שלי.
אבא, זה סיפור נורא עצוב, שמה עליי יד המתבגרת, למה אתה מספר לנו אותו עכשיו?
אני מספר לכם את זה עכשיו, אני עונה, כי עוד מעט, בז' באלול, ימלאו לי ארבעים. ובטח תחגגו לי ותגידו לי מילים טובות ולא תבינו למה אני לא שמח. תחשבו שאני סתם זקן נרגן. לכן רציתי שתדעו שבכל יומולדת עולה בי תמונה ממציאות אחרת, שבה אני יושב בבית מדרש קטן, כותב הערות על ספר "מגדל עוז". ובכל פעם כזו אני מבכה עם נעוריי על חיים אחרים לחלוטין. חיים שלא זכיתי לחיותם.