"שָׁלשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה", מצווה התורה בכמה מקומות. שלוש פעמים שבהן "כָּל זְכוּרְךָ" עולה כדי לראות את פני ה'. שלושת הרגלים מייצגים את מעגל השנה: מהרגל הראשון, חג המצות, שהוא "ראש השנה לרגלים" (ראו בבלי ראש השנה ד ע"א), דרך חג השבועות ועד חג הסוכות.
מעגליות זו כוללת בתוכה ממדים של זיכרון – זכר יציאת מצרים (בפסח כמובן, ואף בסוכות: "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"; ויקרא כג, מג), ולצידם ממדים הנוגעים לטבע ולאדמה: חג האביב, חג הקציר הוא חג הביכורים, וחג האסיף. השנה החקלאית מסתיימת בחג, "בְּצֵאת הַשָּׁנָה" (שמות כג, טז), והוא גם פתחה של השנה החקלאית החדשה. לא בכדי, כפי שהראה הרב יואל בן־נון, חג הסוכות נכפל בקורבנותיו, שכן הוא משלב בתוכו את שני החגים הנזכרים: חג הסוכות ההיסטורי וחג האסיף החקלאי.
| צילום: איור: מנחם הלברשטט
אלא שלצד המבנה המעגלי, מראשית השנה ועד אחרית שנה, מועדי השנה בנויים גם כשני צירים המקבילים זה לזה בצורה דומה למדי. הציר האחד הוא חג הפסח וחג השבועות – שני רגלים הכרוכים זה בזה. מועד חג השבועות איננו תלוי בלוח השנה אלא בספירת "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת" (ויקרא כג, טו), ומכאן אף שמו. הציר השני הוא חג הסוכות ושמיני עצרת – שני רגלים שונים, כפי שמדגישים חז"ל ביחס לשמיני עצרת, "רגל בפני עצמו", אך הדוקים זה בזה. אף כאן, מועדו של שמיני עצרת איננו עומד בפני עצמו אלא נקבע ביחס לחג הסוכות ושמו משקף את זמנו וזיקתו לחג: "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם" (במדבר כט, לה), לאחר שחלפו שבעת ימי החג.
הכי מעניין
פסח ושבועות עצמם מקבילים זה לזה בבחינות רבות: מועדם בלוח השנה העברי – ביום ט"ו של החודש הראשון, פסח או תשרי (היבט שחז"ל העצימו אותו באמצעות גזירה שווה בין המילים "בחמשה עשר"), מצוות ייחודיות לכל חג זכר ליציאת מצרים, ועוד.
על ההקבלה בין שני הצירים עמד הרמב"ן, הרואה כידוע את הימים שבין פסח לשבועות כימי חול המועד:
ומנה ממנו תשעה וארבעים יום שבעה שבועות כימי עולם, וקדש יום שמיני כשמיני של חג, והימים הספורים בינתים כחולו של מועד בין הראשון והשמיני בחג (רמב"ן על ויקרא כג, לו).
להקבלה זו הצטרפו ברבות השנים ממדים נוספים: כפי שמזכיר הרמב"ן, שמו של חג השבועות בפי חז"ל הוא עצרת, כשמו של שמיני עצרת. אך לא רק זאת: חג השבועות התקבע כיום מתן תורה, ו' בסיון, אף שמועדו איננו קבוע, וכשהיו מקדשים את החודש על פי הראייה, מועדו השתנה משנה לשנה. בדומה לכך, שמיני עצרת התקבע כחג השלמת התורה, חג שמחת תורה (אף כאן, החיבור נוצר במשך השנים, כשהמנהג הבבלי בקריאת התורה והשלמתה פעם בשנה, בשמיני עצרת, הלך והתקבע). שני הצירים כוללים אפוא חג מרכזי המציין את יציאת מצרים, אך זו כשלעצמה אין די בה לולא קיבלנו את התורה, ולפיכך חתימת החג, לאחר ימי חול המועד וספירת העומר, היא בחגה של התורה.
השלכנו רוע שאור
דומני שיש ממד עמוק נוסף להקבלה בין המועדים, לא בסופו של המועד אלא בתחילתו. חז"ל כינו את היצר הרע "שְׂאוֹר שֶׁבַּעִיסָה" (ברכות יז ע"א), כינוי היוצר זיקה בין היצר הרע ובין החמץ. החמצת העיסה מסמלת אפוא את החטא, וביעור החמץ לפני חג המצות מסמל את ההזדכות, שהיא תנאי לקיומו של חג המצות.
בממד הסמלי שבו השאור הוא יצר הרע, החיבור בין ימי התשובה לביעור החמץ מתבקש: "בֵּין כֶּסֶה לֶעָשׂוֹר הִשְׁלַכְנוּ רֹעַ שְׂאוֹר", אומר הפייטן ר' אליעזר ב"ר שלמה, בפיוט הנאמר לפי נוסח פולין ביום השני של עשרת ימי תשובה. ימי התשובה ששיאם ביום הכיפורים הם ימים של היטהרות, ימים של ביעור החמץ הפנימי, על מנת לעמוד בתשובה שלמה לפני הקב"ה. ברם, לאור ההקבלה שיצרנו בין הצירים, בין ציר פסח־שבועות לציר סוכות־שמיני עצרת, ביעור החמץ איננו עומד בפני עצמו, אלא יש לראותו כהכנה לחג העיקרי: חג המצות מכאן וחג הסוכות מכאן.
מתקבלת אפוא תמונה מרתקת, רבת משמעות, שמרחיבה את ההקבלה בין שתי קבוצות המועדים: ההכנה לחג הסוכות היא בביעור השאור שבעיסה הנעשה לפני החג – ביום הכיפורים ובימי התשובה. לאחריהם נחגג חג הסוכות, המסמל את יציאת מצרים, ובסיומו של התהליך – שמיני עצרת, חג שמחת התורה. ההכנה לחג המצות היא בביעור החמץ ביום ארבעה־עשר בניסן, טרם הקרבת קרבן הפסח; לאחר מכן נחגג חג המצות, המסמל את יציאת מצרים, ובסיומו של התהליך – חג השבועות, חג מתן תורה.
בהערת אגב נעיר כי סיומו של התהליך בחג השבועות מחזיר אותנו מעט למציאות, שהרי בחג השבועות נצטווינו, באופן חריג, להביא מנחה מן החמץ (ויקרא כג, יז). מתקבל אם כן איזון: דרישת השיבה אל הטבע הבראשיתי שבחג המצות נכונה לזמן מוגבל, ולאחריה גם החמץ שב למקומו (ראו צידה לדרך, מובא בשיטות קמאי לפסחים קיד ע"א: "כן היצר הרע באדם אם יש בו קצת ממנו הוא קיומו וקיום העולם"). מכל מקום, ביעור החמץ הוא רכיב הכרחי על מנת לקיים את חג המצות כתקנו, בצורתו הטבעית והגרעינית, ללא החמצתה של העיסה.
חג הסוכות מציין את יציאת מצרים ואת השלמתה של השנה בעולם הטבע והחקלאות, אך יש להגיע אליו נכונים וראויים, לאחר התהליך שעברנו בימי התשובה והסליחה וביום הכיפורים. התשובה, ביעור החמץ הפנימי, חשובה אפוא, אך איננה עומדת בפני עצמה: הטהרה הפנימית היא הדרך לחגוג את חג הסוכות כראוי, החג שבמרכזו נמצאת השמחה: "וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ" (דברים טז, טו), ושיאה בשמחת התורה.
פרופ' אבישלום וסטרייך הוא נשיא המכללה האקדמית הרצוג
לעוד טורים של פרופ' אבישלום וסטרייך
