יש שתי דרכים להבין את שירת האזינו

וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל... וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ.

בסוף פרשת וילך מצטווים משה ויהושע לכתוב את השירה, ולפי פשוטם של דברים זוהי שירת האזינו, על מנת שתהיה "לְעֵד". אך מה אומרת השירה?

"רבי יהודה דורשו כלפי ישראל, רבי נחמיה דורשו כלפי אומות העולם" – כך חוזרים וחולקים ר' יהודה ור' נחמיה במדרש שבספרי ביחס לכמה וכמה צמתים בשירה: "כִּי גוֹי אֹבַד עֵצוֹת הֵמָּה" (מיהו הגוי), "כִּי מִגֶּפֶן סְדֹם גַּפְנָם" (מי נדמה לסדום ולעמורה), מיהו שאומר "אֵי אֱ־לֹהֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ" ועוד.

מחלוקת זו משליכה למשל על השאלה האם הכתוב "אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה" מתאר את נפילתם של ישראל מנקודת מבטם של אומות העולם, כדברי ר' יהודה, או את נפילתם של אומות העולם לעתיד לבוא מנקודת מבטם של ישראל, כדברי ר' נחמיה (ראו גם רש"י לפסוק מג, המציג את שתי הדרכים, אם כי מציע דרך משולבת).

חשוב לומר: אין זו רק שאלה נקודתית של פרשנות פסוקים אלו או אחרים. מדובר במחלוקת יסודית, החיונית להבנת השירה ומסריה: האם ה"נושא" הוא ישראל, והם המתוארים בשפלותם ובנפילתם, או שמא ה"נושא" הוא אומות העולם, ולאחר שחטאו ישראל – מוקד השירה עוסק בהם ובחטאיהם ביחסם לישראל.

למעשה, לא רק הנושא שנוי במחלוקת, אלא גם הזמן. כלומר: האם, ובאיזו מידה, השירה מתייחסת לעבר או לעתיד. ניתן למצוא לכך בסיס גם בנביאים ובכתובים עצמם. היכן?

בחזרה למצרים

"כִּי יָדִין ה' עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב" – פסוק זה התממש שנים אחר כך, בימי ירבעם בן יואש מלך ישראל. ירבעם השני לא סר מחטאי ירבעם בן נבט, אך ממלכת ישראל התרחבה מאוד בימיו: "הוּא הֵשִׁיב אֶת גְּבוּל יִשְׂרָאֵל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד יָם הָעֲרָבָה" (מלכים־ב יד, כה). הצלחה זו, מסביר ספר מלכים, נבעה מחמלתו של הקב"ה: "כִּי רָאָה ה' אֶת עֳנִי יִשְׂרָאֵל מֹרֶה מְאֹד וְאֶפֶס עָצוּר וְאֶפֶס עָזוּב וְאֵין עֹזֵר לְיִשְׂרָאֵל" (שם, כו) – פסוק שבמפורש שולח אותנו לשירת האזינו (כך למדתי לפני שנים מהרב יעקב מדן). עדותה של השירה מתממשת אפוא בשלהי מלכות ישראל, עת הקב"ה מושיע את ישראל, לא בצדקתם אלא דווקא בשל שפלותם.

אולם אין זה האזכור היחיד לפסוקים אלו. המזמור המוכר בתהילים קלה משבח את גדולת ה' וגבורתו:

כִּי אֲנִי יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' וַאֲדֹנֵינוּ מִכָּל אֱ־לֹהִים... מַעֲלֶה נְשִׂאִים מִקְצֵה הָאָרֶץ בְּרָקִים לַמָּטָר עָשָׂה... שֶׁהִכָּה בְּכוֹרֵי מִצְרָיִם... שָׁלַח אוֹתֹת וּמֹפְתִים בְּתוֹכֵכִי מִצְרָיִם... שֶׁהִכָּה גּוֹיִם רַבִּים וְהָרַג מְלָכִים עֲצוּמִים: לְסִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וּלְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן וּלְכֹל מַמְלְכוֹת כְּנָעַן: וְנָתַן אַרְצָם נַחֲלָה נַחֲלָה לְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ (תהילים קלה).

גדולת ה' משתקפת בבריאה, וגבורתו ניכרת בישועת ישראל: במכות מצרים, במלחמות עבר הירדן ובירושת הארץ. והנה, מיד לאחר תיאור זה ממשיך המזמור: "ה' שִׁמְךָ לְעוֹלָם ה' זִכְרְךָ לְדֹר וָדֹר, כִּי יָדִין ה' עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם" (שם, יג–יד). שמו וזכרו של ה' שולחים אותנו אל דברי הקב"ה למשה בשיאו של שעבוד מצרים: "זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר" (שמות ג, טו). גאולת מצרים והכניסה לארץ הם אפוא הדרך שבה שמו וזכרו של הקב"ה קיימים לעולם, כפי שדיבר ה' למשה. וכיצד נעשים הדברים? "כִּי יָדִין ה' עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם". והנה גם פסוק זה שולח אותנו לשירת האזינו, בציטוט מדויק מתחילת הכתוב שכבר הזכרנו: "כִּי יָדִין ה' עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב".

ריבוי פנים

שירת האזינו רומזת אפוא לישועה, אך היכן ומתי היא הישועה? הן ספר מלכים והן מזמורי תהילים מתייחסים לשירה – ושניהם מייחסים אותה אל אירועים אחרים. אך הפער ביניהם איננו רק בשאלה לאיזה אירוע מתייחסת השירה, אלא גם בשאלה האם היא מתייחסת לעבר או לעתיד. ספר מלכים רואה את השירה כמי שפונה לעתיד: אותה ישועה תתממש מאות שנים אחרי שנאמרה, בזמן ששפלותם של ישראל הייתה עמוקה כל כך, "עֳנִי יִשְׂרָאֵל מֹרֶה מְאֹד", עד שחס הקב"ה על ישראל ורוממם. ספר תהילים רואה את השירה כמי שמתייחסת לעבר (או בעיקר לעבר): הדין שעשה ה' עבור עמו הוא הדין שנעשה עם מצרים, עם סיחון ועוג, ובהמשך גם עם עמי כנען.

האם השירה עוסקת אפוא בישראל או באומות העולם? האם היא מוכיחה את דבריה מישועת ישראל בעבר, או צופה את העתיד לבוא? כיצד עמימות שכזו יכולה להיות "לְעֵד"?!

נראה שהשאלה היא גופה התשובה. כלומר, כדי ששירת האזינו תהיה "לְעֵד" (וגם לָעַד, כדי ש"לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ"), היא חייבת להיות שירה, והשירה היא אוקסימורונית מטבעה: רבת פנים ורבת משמעויות. עדות רגילה נדרשת לתאר בדקדקנות ובקפדנות את שהיה, והיא מתבהרת במלואה בדרישה ובחקירה מפורטת, אולם שירה פונה אל הנמען, אל מקבל השירה. היא איננה מתארת את העבר, אלא מבקשת לעורר את הלב.

"כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת" הוא אפוא ציווי הקורא לישראל לפתוח את ליבם, לשמוע את הדברים ולחבר אותם אל עולמם: אם ביחס לעבר ואם ביחס לעתיד, אם על ישראל ואם על אומות העולם. כך תלווה השירה את ישראל במצור ובמצוק, בגאולה ובישועה, וכך תמלא את ייעודה: "וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ" (לב, מז).

פרופ' אבישלום וסטרייך הוא נשיא המכללה האקדמית הרצוג