מתי העולם נידון? המשנה המוכרת בראש מסכת ראש השנה מתארת "ארבעה ראשי שנים", ומתוכם אחד בתשרי הוא "ראש השנה לשנים". ראש השנה הוא כידוע גם יום הדין, כפי שמלמדת המשנה הבאה: "בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון".
ואולם כשם ש"ראש השנה" איננו ראש השנה היחיד, כך איננו יום הדין היחיד. מלבדו, "העולם נדון בפסח על התבואה, בעצרת [שבועות] על פירות האילן... ובחג [סוכות] נידונין על המים".
התלמוד (ראש השנה טז ע"א) מציין דעות שמרחיקות לכת אף יותר:
הכי מעניין
רבי יוסי אומר: אדם נידון בכל יום, שנאמר "וַתִּפְקְדֶנּוּ לִבְקָרִים". רבי נתן אומר: אדם נידון בכל שעה, שנאמר "לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ".
האם ריבוי ימי הדין לא מוציא שכרנו בהפסדנו, וגורם חלילה לזילות בייחודו של "יום הדין" שבראש השנה? ואם אכן רבים ימי הדין, מדוע התכונה הגדולה דווקא בראש השנה? מה גורם לכך שביום זה "מַלְאָכִים יֵחָפֵזוּן, וְחִיל וּרְעָדָה יֹאחֵזוּן, וְיֹאמְרוּ הִנֵּה יוֹם הַדִּין"? נבקש לצעוד בשני מסלולים משתלבים: רעיוני וספרותי.
| צילום: איור: מנחם הלברשטט
לב הרשימה
המשנה במסכת ראש השנה אכן מפרטת ארבעה פרקים שבהם העולם נידון, אולם במרכזה, בבירור, ניצב ראש השנה:
בפסח על התבואה;
בעצרת על פירות האילן;
בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר "הַיֹּצֵר יַחַד לִבָּם הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם";
ובחג נידונין על המים.
המשנה בוחרת לציין בקיצור נמרץ שלושה ראשי שנים, ולהציב אחד נוסף במרכז, באריכות יתירה ובהוספת דרשת הכתוב בתהילים. העיצוב הספרותי והסגנון מלמדים שאומנם יש כמה ראשי שנים, אך המרכזי, העיקרי והחשוב שבהם, הוא ראש השנה, שבו נידונים כל באי עולם. המבנה הספרותי נועד להעביר את המסר: ראש השנה איננו אך פרט ברשימת ראשי שנים, אלא ליבה ומרכזה של הרשימה.
התבוננות ספרותית זו איננה ייחודית למשנת ראש השנה. כך לדוגמה, על הפסוק "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ" (ויקרא כג, כב), שנמצא בלב פרשת המועדות, מופיע המדרש הבא בספרא (אמור, פרשה י):
אמר רבי אוורדימס ברבי יוסי: וכי מה ראה הכתוב ליתנה באמצע הרגלים, פסח ועצרת מיכן וראש השנה ויום הכיפורים מיכן? אלא ללמד שכל מי שהוא מוציא לקט שכחה ופיאה ומעשר עני מעלים עליו כאילו בית המקדש קיים, והוא מקריב קרבנותיו לתוכו.
מבנה פרשת המועדות, שבמרכזו מתנות עניים, בין המועדים ובין ראש השנה ויום הכיפורים, מלמד על ההיררכיה בין המצוות: לקט, שכחה, פאה ומעשר עני שקולים להקרבת הקורבנות. באותה דרך ספרותית צועדת המשנה: התבואה ופירות האילן, יחד עם פסח ועצרת, מכאן; המים וחג הסוכות מכאן, ובמרכז – יום הדין של כלל באי עולם.
ובכל זאת, המשנה מונה ארבעה פרקים שבהם העולם נידון, והתַּנאים בסוגיית הגמרא מוסיפים גם יום יום ושעה שעה. האם אין בכך טשטוש ייחודיותו של ראש השנה?
נקודת כינוס
דומה שזו כוונת הדברים: האדם צריך להיות קשוב למעשיו ולדרכיו בכל עת, ולחשוב על צעדיו בכל שעה. עליו להרהר בסופו של יום האם נהג כשורה, ולשים לב להיבטים הנוגעים לאותו הפרק. אולם בכל שנה יש נקודת זמן אחת שאליה כל החשבונות מתכנסים. נקודה שבה האדם נבחן בסקירה אחת על כל מה שעבר ונדון על העתיד; נקודה שבא נטווים החוטים של כל יום, שעה ופרק אל מארג אחד – שבו האדם נידון.
ההבנה שה"דין" של השעות, הימים וה"פרקים" בונה את התשתית לראש השנה, שבו העולם נידון על כל שעבר, רמוזה במחלוקת תנאים המופיעה במשנה, ואשר מחברת אותנו לספר תהילים.
בין ארבעת ראשי השנים מופיע גם "ראש השנה למעשר בהמה". לדעת חכמים הוא באחד באלול, ואילו לדעת ר' אלעזר ור' שמעון – באחד בתשרי. התלמוד (ראש השנה ח ע"א) מסביר כי המחלוקת היא בשאלה האם הצאן מתעברות באדר ויולדות באב, כך שראש השנה שלהן הוא אלול, או מתעברות בניסן ויולדות באלול, כך שראש השנה שלהן הוא תשרי. הבסיס לשתי הדעות הוא הכתוב בתהילים (סה, יד): "לָבְשׁוּ כָרִים הַצֹּאן וַעֲמָקִים יַעַטְפוּ בָר יִתְרוֹעֲעוּ אַף יָשִׁירוּ", כתוב המלמד על מועד העיבור והלידה של הצאן (לא ניכנס כאן לדרכי הלימוד השונות).
והנה כאשר אנו מעיינים במזמור עצמו (תהילים סה) ולא רק בפסוק האחרון המובא בסוגיה, אנחנו מגלים שכל כולו סובב סביב קומותיו השונות של ראש השנה. המזמור פותח בהמלכת הקב"ה ("לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה... שֹׁמֵעַ תְּפִלָּה עָדֶיךָ כָּל בָּשָׂר יָבֹאוּ"), ממשיך בדין ובכפרה ("דִּבְרֵי עֲוֹנֹת גָּבְרוּ מֶנִּי פְּשָׁעֵינוּ אַתָּה תְכַפְּרֵם") ומוסיף רמזים לבריאת העולם ("מֵכִין הָרִים בְּכֹחוֹ נֶאְזָּר בִּגְבוּרָה"). חלקו האחרון של המזמור הוא תפילה שהשנה תזכה לברכה – בכל התחומים שנזכרים בפרקים השונים שבהם העולם נדון (תבואה, פירות האילן, מים, וצאן):
פָּקַדְתָּ הָאָרֶץ וַתְּשֹׁקְקֶיהָ רַבַּת תַּעְשְׁרֶנָּה פֶּלֶג אֱ־לֹהִים מָלֵא מָיִם תָּכִין דְּגָנָם כִּי כֵן תְּכִינֶהָ. תְּלָמֶיהָ רַוֵּה נַחֵת גְּדוּדֶיהָ בִּרְבִיבִם תְּמֹגְגֶנָּה צִמְחָהּ תְּבָרֵךְ. עִטַּרְתָּ שְׁנַת טוֹבָתֶךָ וּמַעְגָּלֶיךָ יִרְעֲפוּן דָּשֶׁן. יִרְעֲפוּ נְאוֹת מִדְבָּר וְגִיל גְּבָעוֹת תַּחְגֹּרְנָה. לָבְשׁוּ כָרִים הַצֹּאן וַעֲמָקִים יַעַטְפוּ בָר יִתְרוֹעֲעוּ אַף יָשִׁירוּ.
ארבעה ראשי שנים הם ובארבעה פרקים העולם נידון (ושמא אף בכל יום ובכל שעה), אלא שכל אלו מתכנסים אל עבר השנה החדשה – שבראשה האדם נדון והעולם כולו נידון עימו. נתפלל לשנה שתתקיים בה הברכה "עִטַּרְתָּ שְׁנַת טוֹבָתֶךָ".
פרופ' אבישלום וסטרייך הוא נשיא המכללה האקדמית הרצוג
עוד כתבות בנושא
