יש חודשים יהודיים במהלך העונות שנכנסים לחיינו בקול ענות: ניסן מגיע עם מצות, מרור וארבע כוסות. תשרי מצויד בשופר, צום, סוכה ולולב. כסלו מדליק נרות בכל פינה ואדר נכנס בתחפושת.
אלול בא בידיים ריקות. אין בו חג מהתורה, סעודה חגיגית, איסור מלאכה ולא מאכלים מיוחדים. ובכל זאת, אלול הוא מהחודשים העמוקים בתרבות היהודית. אולי דווקא מפני שהוא אינו דורש לעשות הרבה אלא רק להיות מעט עם עצמנו. להתבונן בדרך, לזהות היכן סטינו, למי הכאבנו, מה שכחנו, ובעיקר: איזה אדם היינו.
אלול הוא חדר ההמתנה לשנה החדשה אבל בחדר הזה איננו מחכים שהרופא יקרא לנו. כי אנחנו גם החולה, גם הרופא ולעיתים גם אלה שמנסים לשכנע את עצמם שאין שום בעיה ואפשר להמשיך כרגיל.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
ארבעים יום של הזדמנות שנייה
מעמדו המיוחד של אלול נעוץ במסורת על ארבעים הימים האחרונים של משה רבנו בהר סיני. בראש חודש אלול עלה משה להר לקבל את הלוחות השניים לאחר חטא העגל ושבירת הלוחות הראשונים. ארבעים הימים הסתיימו ביום כיפור.
החודש אינו מספר את סיפורו של האדם המושלם שמעולם לא חטא אלא סיפור מעניין ואנושי הרבה יותר: האדם שיכול לקלקל - ויכול לתקן. הלוחות השניים הם סמל יהודי עוצמתי לכך ששבר אינו חייב להיות סוף הסיפור.
חז"ל מספרים בגמרא שהלוחות השבורים לא הושלכו למדבר אלא הונחו בארון הברית לצד הלוחות השלמים. זו תובנה מרהיבה: לא רק ההישגים שלנו ראויים למקום בזיכרון - גם הכישלונות שעיצבו אותנו. אדם אינו שלם מפני שאין בו סדקים אלא משום שלמד לחיות איתם בלי להפוך אותם לתירוץ.
על סדקים שנוצרים מתוך שברים כתבתי בספרי "אהבה מחרוז שני":
כְּשֶׁמַּפְצִיעִים בְּקִיעִים וְהַקֶּשֶׁר קוֹדֵר
נוֹסְקִים עִם לֵאוֹנַרְד כֹּהֵן שֶׁשּׁוֹרֵר:
"דֶּרֶךְ הַסְּדָקִים הָאוֹר חוֹדֵר".
במובן הזה אלול הוא החודש האופטימי ביותר בלוח השנה. לא אופטימיות תמימה האומרת "יהיה בסדר" אלא תובענית המכריזה: אפשר שיהיה בסדר אבל צריכים לעשות משהו לשם כך.
"אני לדודי" - קודם אני
אחד הרמזים היפים והמפורסמים לחודש אלול הוא ראשי התיבות של הפסוק משיר השירים: "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי" - אלול. המסורת החסידית ראתה בכך תמצית של עבודת החודש. תחילה "אני לדודי" - האדם עושה את הצעד הראשון, לוקח אחריות ויוזם, ורק אחר כך מגיע "ודודי לי".
התובנה חורגת מהעולם הדתי ונוגעת כמעט בכל מערכת יחסים: לא להמתין שהאחר יתחיל. אנחנו רגילים למשפטים המתחילים ב"שהוא יתנצל קודם", "שהיא תתקשר", "שהם ישתנו". אלול מציע להפוך את סדר המילים: "אני לדודי" - אני מתחיל בצעד הקטן לקראת השני.
עוד כתבות בנושא
מה עושה המלך בשדה
רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד, המשיל את ימי אלול לזמן שבו "המלך בשדה". בתקופה זו הוא יוצא מארמונו אל השדה ושם כל אדם יכול לגשת אליו והוא "מראה פנים שוחקות לכולם ומקבל את כולם בסבר פנים יפות". אין צורך בהזמנה, בעניבה או בקוד כניסה. הקו פתוח ישירות למי שבא.
המשל על "המלך בשדה" אומר עוד משהו: הקדושה והאחריות המוסרית אינן נמצאות רק בבית הכנסת. הן נמצאות במקום שבו אדם עובד, מנהל משפחה, עומד בפקק או מנסה להקשיב לבן זוגו בלי לבדוק תוך כדי אם הגיעה הודעה חדשה בוואטסאפ.
המבחנים הרוחניים הגדולים ביותר נערכים לעיתים דווקא במקומות שאין בהם ארון קודש או ספר תורה. הם עשויים לנבוע מתוך חירות פנימית המאפשרת לומר: הייתי כזה אבל איני חייב להישאר כך. אלול נותן עידוד לכיוון הזה.
לעצור לפני שמתחילים מחדש
אנחנו חיים בתרבות שמקדשת התחלות: שנה חדשה, עבודה חדשה, דירה חדשה, סיסמה חדשה.
אלול מציע רעיון פחות נוצץ ויותר עמוק: לפני שמתחילים מחדש, כדאי לבדוק מה אנחנו סוחבים איתנו במזוודה. אין טעם להחליף לוח שנה או תפאורה אם אנחנו ממשיכים להיות בדיוק אותו אדם עם אותם דפוסי התנהגות, רק עם רקע אחר בתמונת הפרופיל.
אולי זו כל תורת אלול על רגל אחת: השנה עומדת להיסגר. לפני שלוחצים על כפתור "שמור", כדאי לקרוא פעם נוספת מה שכתבנו בה. לא כדי להתבייש בכל שורה, אלא כדי לבחור בכנות מה ראוי להמשיך לפרק הבא ומה הגיע הזמן למחוק, לתקן או לכתוב מחדש. התשובה אינה מחיקת הקובץ. היא עריכתו.