אני מודה לאביעד מרקוביץ שכתב על ספרי "לידתה של יהדות נורמטיבית", והציג בצורה מעניינת כמה מטענותיי. יחד עם זאת, סקירתו עלולה ליצור כמה אי־הבנות בנוגע לנושא הספר ומטרתו, ולשם כך אבקש להבהיר כמה נקודות.
הספר שחיברתי מבקש לספר סיפור רחב. אני מתאר את פני הדברים כך: נכון לשנת 1193, השנה שבה הגיע חיבורו של הרמב"ם "משנה תורה" לאירופה, הייתה יהדות אירופה מורכבת ממרכזים שונים. בכל אזור גיאוגרפי, ולעיתים בכל עיר, רווחה צורת יהדות שונה. התלמוד הבבלי השתרש באופנים שונים במרכזים אלה, ועבר סינתזה עם מסורות מקומיות. היהדות הייתה הטרוגנית ורבת פנים. במקביל, קיומה של יהדות הלכתית מחמירה הארוגה במסורות מקומיות היה נחלתן של אליטות מצומצמות. יחסו של רוב הציבור לדת כזו היה חלקי ואקלקטי במקרה הטוב.
עוד כתבות בנושא
בטווח הזמן של 100-50 השנים שלאחר כניסת "משנה תורה" למוקדים שונים בקהילות יהדות אירופה, קרו שני תהליכים מקבילים ומשלימים: האחד – נוצרו ויכוחים אגרסיביים על הרמב"ם ועל דרכו בהלכה ובהשקפה; עצם קיומם של ויכוחים אלה הוביל מצידו להאחדה של דוֹגמה (עיקרי דת מנוסחים) ולתהליכים מואצים של קודיפיקציה (כינוס ואיסוף חוקים הלכתיים וסידורם). עדות חשובה לתהליכים אלה מצויה במכתבו של הרמב"ן, שנשלח מספרד לבעלי התוספות בצפון צרפת. האחרונים ראו בדברי הרמב"ם ב"ספר המדע" וב"מורה נבוכים" כפירה ומינות, ואילו הרמב"ן מבקש לפשר ולהציע כיוון חדש, ופותח את איגרתו במלים "טרם אענה אני שוגג". זו עדות המייצגת את התמהיל העל־אזורי שעליו אני מצביע. לאחר שדרכו של הרמב"ם בהלכה ובהשקפה עברה "התאמות" שונות, דרך תהליכי קבלה ודחייה אלה, דמותו עברה קנוניזציה. נוצר סטטוס־קוו.
הכי מעניין
בתהליך נוסף ומשלים, נוצרה מגמה מואצת של פנייה אל שכבות חברתיות רחבות ומאמץ להשגרת קיום מצוות בקרבן, בתמהיל אשכנזי־ספרדי משותף. ר' משה מקוצי משלב בספרו הסמ"ג (ספר מצוות גדול), בין מניין המצוות ופסיקת ההלכה של הרמב"ם ובין זו של בעלי התוספות; הוא מגיע לספרד ודורש דרשות המוניות המורות להמון העם לקיים מצוות בסיסיות: ציצית, מזוזה, תפילין, וכן להימנע מקיום יחסי מין עם נשים נוכריות; באשכנז, ר' אלעזר מוורמס, מחבר ספר "הרוקח", פונה למגמה דומה – השגרת מצוות ומנהגי חסידות בקרב ציבור רחב. ר' יונה גירונדי "מייבא" ערכי חסידות אשכנזיים וצפון־צרפתיים לספרד, ופותח במהלך לעיצוב אופיים של ציבורים גדולים, דבר שאני רואה בו הנדוס חברתי מסיבי. זהו הרגע ההיסטורי שבו נוצרה הדת הציבורית בישראל, בספרד ובאשכנז.
"הביטו בחסידים האלה. הביטו איך הם רוקדים יחד, מסה אנושית של זהב צרוף". שמחת בית השואבה בחסידות בעלז, 2014. אילוסטרציה. | צילום: יעקב נחומי, פלאש 90
בספרד, ספרות המוסר הרבנית, שרבנו יונה הוא ממייסדיה, מבקשת להשריש קיום מצוות וערכי חסידות בקרב שכבות חברתיות לא רבניות, עם רמות השכלה שונות. ספרו "שערי תשובה" משפיע במישרין על ספר מניין המצוות הפופולרי "עמודי הגולה" (סמ"ק; ספר מצוות קטן) לר' יצחק מקורביל. באשכנז, מהר"ם מרוטנבורג ממליץ על הפצת הסמ"ק, ההופך לאחד הספרים הנגישים והמועתקים ביותר בימי הביניים; הרא"ש, תלמידו של מהר"ם (ובנו ר' יעקב מחבר "ארבעה טורים") מתיישב בקסטיליה ונמצא בקשר הדוק עם הרשב"א. מחבר "הגהות מיימוניות" על משנה תורה, תלמיד נוסף של המהר"ם, מצטט באריכות את הרמב"ן בענייני השקפה. אלה הם כמה דוגמאות בולטות בלבד, על קצת המזלג. באופן זה נוצר בכל המרכזים השונים, תמהיל על־אזורי בתר־מיימוני הפונה למטרה אחת: חינוך הציבור, המכונה בלשון הפילוסופים "ההמון", תוך שימוש בשכנוע וכפייה כאחד, ויצירת חברה יהודית בעלת מאפיינים דתיים הומוגניים.
לא האורתודוקסיה היא שנולדה בשלב זה. מהי אורתודוקסיה? זוהי מגמה המתקיימת בכל אחת מהדתות המונותאיסטיות כבר בשלבי המיסוד הראשונים שלה. היא קשורה בהתקדשות של קנון דתי, ביצירת תקנות האמורות לגונן עליו, ובפיתוחה של תורת מינות (הרסיולוגיה) המקיאה מקרבה יחידים וקבוצות הסוטים מן הדרך שנקבעה. אורתודוקסיה מעצם טבעה מנסחת תו תקן של סטייה. היא נולדה, ביהדות אל מול הנצרות, כבר במאה השנייה לספירה; עקרונותיה מנוסחים על ידי חז"ל, והיא קיימת בבירור בעולמם של הגאונים. גם הרמב"ם בהקדמתו לפרק חלק וב"משנה תורה" מנסח דוֹגמות אורתודוקסיות ברורות, ויש לו תורת מינות ברורה. מה נולד אם כן במאה ה־13? בעקבות המחלוקות על הרמב"ם והקנוניזציה שלו, נולדה אורתודוקסיה על־אזורית, המיוסדת על סטטוס־קוו בין מרכזים שונים, והיא מייצגת קו ברור ותקיף שהיהדות הרבנית אימצה אל קִרבה מאז, והחילה אותו על הציבור. את כלל תהליכים אלה כיניתי: "לידתה של יהדות נורמטיבית".
בטווח הזמן שבין המאות ה־14 וה־15, יהדות אשכנז, צרפת ולבסוף ספרד דועכות כל אחת לעצמה בתוך המרכזים הגיאוגרפיים שלהן. אולם הן מנחילות את מורשתן, באופנים שונים, באמצעות הגירות המוניות והדפסות של ספרים לכלל הפזורות היהודיות בעת החדשה. לחוג הקטלאני של הרמב"ן, רבנו יונה והרשב"א ולמורשת הספרדית נודעה השפעה אדירה על העולמות האשכנזיים בעת החדשה. מצפת, סלוניקי וּונציה ועד פראג, פרנקפורט, וילנה וקרקוב, השפעה זו נוכחת בכל מקום.
באשר לחרדיות, זוהי תופעה שנולדה באירופה במאות ה־16 וה־17. יסודותיה מצויים בצפת – כור היתוך של מגמות חסידות וסגפנות מימי הביניים, ומשם הונחלה לפזורות האשכנזיות באירופה. כפי שאני מראה בספר, יש לה בסיס מוקדם ומכריע בהתפתחויות שנמנו לעיל, כמו גם בהתפתחותו של מושג היראה בימי הביניים ב"ספר יראים" הצפון־צרפתי, בחטיבת היראה שב"ספר חסידים" האשכנזי, ובתפיסת היראה של יונה מגירונדי; עמדה זו חוברת להתפתחות מפעלי הקודיפיקציה, לספרות מניין המצוות (למן הסמ"ג, הסמ"ק ו"ספר החינוך" ועד "ספר חרדים"), ולספרות המוסר וההנהגות הרבנית. היא מייצרת עמדה דתית הנשענת על קיום מצוות מוקפד, מקסימלי ומחמיר, מתוך תפיסה חסידית־דתית של "יראה", כלומר חרדה ופחד.
עוד כתבות בנושא
עוד כתבות בנושא
