"הציבור עדיין לא מבין": ראיון בלעדי עם הקצין שאמור להביא את החרדים לצה"ל

אביגדור דיקשטיין היה בן 13 כאשר הטרור הכה קשות במשפחתו. דודו יוסי, אשתו חנה ובנם שובאל בן התשע נרצחו בפיגוע ירי בדרום הר חברון. "האירוע הזה השפיע עליי מאוד", הוא אומר, "בכינו המון, לא אשכח את הבכי של אבא על אחיו. אנחנו חסידי חב"ד, הדוד שלי והמשפחה שלו היו דתיים־לאומיים שעברו לפסגות, משפחה הכי חמה שיכולה להיות. היום, בפרספקטיבה של שנים, אני מבין מהי מסירות נפש על יישוב ארץ ישראל. הם מסרו את נפשם. הרגשתי כך גם בשבעה באוקטובר, כשחברים טובים שלי נהרגו. אחד מהם הוא פלג סאלם, קצין לוגיסטיקה שיצא להילחם עם האקדח שלו".

מבחינתו, ערך מסירות הנפש איננו נוגד לעולם החסידי שבו חונך. "גדלנו בחב"ד על סיפורי מסירות נפש, אנשים מסרו את נפשם בשביל יהודי אחר. זו גם המהות של מה שאנחנו עושים בצבא. כשאדם מתגייס ומשתתף בביטחון עד כדי מסירות נפש, זו הדרגה הכי נעלית של נתינה לזולת. הציבור החרדי חייב להבין שזה באמת קשור להגנה על עם ישראל ושהוא נחוץ שם. אלוף אחד אמר לי: תגיד, בכל רחוב חרדי יש עשרה גמ"חים, איך הם לא מתגייסים לצבא? עניתי לו שברגע שהם יבינו עד כמה הצבא הוא כזה, יותר מאיחוד הצלה ויותר מחסדי נעמי ויותר מכל גמ"ח, כשהם יבינו את מהות השליחות בצבא - התמונה תשתנה".

הפיגוע הנורא ההוא היה לאבן דרך מעצבת בחייו של הילד החב"די מבאר־שבע, שהפך לאחד הקצינים החרדים הבולטים בצה"ל. כיום, בגיל 36, נשוי לרחלי ואב לחמישה, סא"ל אביגדור דיקשטיין משמש ראש ענף חרדים בצה"ל. תפקיד רגיש, אולי הרגיש ביותר ביחסי החרדים והמדינה. יש לו עשרה אחים, וכמה מהם משמשים "שלוחים" של תנועת חב"ד ברחבי העולם, אך הוא בחר בשליחות אחרת, תחת מדי צה"ל. לקראת נישואיו פרסם דיקשטיין חוברת בשם "לבוא בצבא", שבה ריכז תשובות של הרבי מלובביץ' לאנשי צבא. בחב"ד, צריך לומר, היחס לשירות שונה מאשר בכלל החברה החרדית. גם אביו של דיקשטיין שירת בצה"ל, והשתחרר משירות מילואים שלושה חודשים לפני 7 באוקטובר.

זהותו החב"דית של דיקשטיין ניכרת כבר במבט ראשון על כותלי ביתו ברחובות, המעוטרים בתמונות שונות של הרבי מלובביץ'. עד לאחרונה, אגב, הוא התגורר בכפר חב"ד. "התגייסתי לפני 16 שנה מתוך הבנה שגם הצבא הוא כר לשליחות. כמו שיש לי אח שהוא שליח באוסטרליה, אח במוסקבה, אח בפלורידה וכמה אחים שלוחי חב"ד בארץ, בשבילי הצבא הוא השליחות".

דיקשטיין מוביל כיום את פיתוח המסלולים החרדיים, אך הוא עצמו שירת באופן רגיל. "הנתונים שלי היו נמוכים, אז שלחו אותי למטבח. הקריקטורה של החרדי שמתגייס וזורקים אותו לקלף תפוחי אדמה? זה אני", הוא מחייך. אבל הניסיון הטכנולוגי שצבר בצילום וידאו במחנות קיץ של חב"ד בחו"ל, סייעו לו לעבור לדובר צה"ל. בהמשך יצא לקורס קצינים והשתלב באגף הלוגיסטיקה, פיקד על פלוגה ומילא תפקידי שטח בגזרות שונות, בהם עוזר קצין הלוגיסטיקה של אוגדת עזה.

"לפני שנה", הוא מספר, "פנה אליי קצין מחיל הלוגיסטיקה ואמר שיש תפקיד מעניין שרוצים לפתוח, ראש ענף חרדים שיתעסק בשירות החרדים. אותו קצין אמר לי: כל החיים הובילו אותך להכיר את החרדים לעומק ואת הצבא לעומק, ולהראות שאפשר לחבר את שני הדברים. תמיד הייתי ליד התחום הזה, התייעצו איתי בעניינים האלה, אבל לא חשבתי שאגיע לתפקיד כזה. הגעתי אליו אחרי שצברתי מספיק ניסיון להסביר לצה"ל מהו חרדי ולהסביר לחרדים מהו צה"ל".

אנחנו נפגשים בשעת בוקר, ודיקשטיין מבקש שנסיים בזמן כדי שיוכל להוציא את הילד מהגן. "בשגרה אני לא מוציא את הילדים, אז כשאני יכול אני מתעקש לעשות את זה. עשור לא הייתי בבית, לא מעט חגים ושבתות הייתי בבסיס, עכשיו אני מנצל כל הזדמנות".

בשנה האחרונה קולו נשמע בעיקר בחדרים הסגורים, בין השאר בוועדת חוץ וביטחון ובבג"ץ, והוא מתראיין כאן באופן נדיר. סדר יומו עמוס בפגישות עם גורמים שונים הקשורים לסוגיית גיוס החרדים, ביקורים ביחידות השונות ושיחות עם חיילים בשטח. "רוב היום שלי מוקדש לפיתוח מסלולים חדשים. אני מאשר כל מסלול חדש שנפתח אחרי שאני הולך לשם, רואה בעיניים, מדבר עם המפקדים". הביטוי "צבא השמד", שנשמע לעיתים בחלקים מהציבור החרדי כלפי צה"ל, מקומם אותו. "איזה גדול בישראל, כזה שלא משתייך לקצה של הקצה, התבטא בצורה הזאת? זהו צבא ההגנה לישראל, ואפילו גדולי המתנגדים לשירות הצבאי לא חולקים שחיילים שנהרגו הם קדושי קדושים".

לא בא לחנך

בבוקר שמחת תורה תשפ"ד הוא שהה במחנה רעים. "ב־6:29 קפצנו כולנו מהמיטה לממ"ד", הוא מתאר. "אני זוכר את הדקות הראשונות, מגיעים רסיסי מידע, בלגן אטומי. החדירה לתוך המחנה הייתה אירוע מטורף לגמרי. מספר קטן מאוד של אוחזי נשק יצאו להילחם במחבלים שהם פי ארבעה מהם, ובלמו אותם בש"ג. ואז הם נכנסו מהגדר, התחילו מסע בתוך המחנה והגיעו למגורי החיילים. לצערי הייתי בלי נשק".

במהלך חדירת המחבלים שהה דיקשטיין בחמ"ל, שהמחבלים לא הגיעו אליו. "הגיעו לחמ"ל בסביבות 40 חבר'ה מהנובה, ניסיתי לתת יד ולעזור. בשעות הערב הגיע קצין מהאוגדה וסיפר לי שחייל שלי, אושר שמעיה, ואבא שלו יוסי, נרצחו בכניסה למחנה". 19 חיילים נפלו במתקפה על מחנה רעים. לימים היה דיקשטיין חלק מהצוות שערך את תחקיר הקרב במחנה.

"אבא שלי", מוסיף ומספר דיקשטיין, "נסע באותו יום מבאר־שבע דרך אופקים, בארי, נחל־עוז, המראות הכי קשים. אחרי שלושה חודשים וחצי הוא חטף שבץ והיה מטופל לשיקום כמעט חצי שנה".

ענף חרדים בצה"ל, שהוקם בספטמבר שעבר, החליף את מנהלת גיוס החרדים שפעלה במקביל למנהלת המתגייסים הכלל־צה"לית "מיטב". "במשך הזמן הבינו שחייבים לחבר בין הסמכות לאחריות", מסביר דיקשטיין. "אי אפשר שגוף אחד יגייס חרדים ואחר יטפל בהם. הכול צריך להיות מרוכז במקום אחד, אחרת נוצרים פערים ואי אמון. אחת הבעיות המרכזיות לאורך השנים הייתה ההבטחות שלא קוימו למתגייסים החרדים. היום ראש מדור גיוס חרדים כפוף למפקדת מיטב, והכול מתואם. אנחנו לא הולכים ל'גיוס בוטיק' אלא רוצים להגיע לאלפים רבים, ואת זה אפשר לעשות רק דרך חיבור ישיר למנהלת הכללית. הפעולות שאנחנו עושים כעת בונות מחדש את האמון בין החרדים לצה"ל".

אחד המקרים שחווה דיקשטיין מדגים בעיניו את חשיבות הפעילות שהם עושים, ועד כמה הגיוס  יכול להתרחש גם במקומות לא צפויים: "יש לנו מוקד שפונה לחרדים ומדבר איתם על הגיוס, על הצווים. באחד הימים הייתי במוקד ובמקרה ראיתי חייל מסתבך בשיחה עם איזה אבא. לקחתי את הטלפון והאבא התחיל בצעקות: למה אתם מתקשרים אליי בכלל? למה אתם מנסים לשכנע את הילד שלי ללכת לצבא? שאלתי מה הוא יודע על הצבא, והוא ענה ש'תורה מגנא ומצלא' ו'אני עושה יותר מ־8200' ו'אתם מיסיון''. עניתי לו שאני לא רוצה להעביר אותו על דתו ולא להקשות בעניינים הרוחניים, אני מתקשר כי יש לבן שלך חובה חוקית להתגייס, ואני אוכל לאפשר לו גיוס שימשיך את אורח חייו. אתה יכול להסכים או לא, אבל תבין מה אנחנו עושים פה. בסוף הוא התגייס דרך ישיבת הסדר חרדית. הציבור החרדי לא מבין שלא להתגייס זה כמו לעבור באדום. הוא עדיין חושב שזה יסתדר איכשהו. בשיחה הזו דיברתי איתו בשפה של אכיפה וגם של רתימה, ככה צריך לעבוד.

"הצבא מצידו עשה בשנה האחרונה כברת דרך להבין מהו הציבור החרדי, ואני חושב שגם הציבור החרדי צריך להבין מהו צה"ל ומה השתנה. האם צה"ל בא לחנך אותם? לא. האם צה"ל בא לעשות כור היתוך? ממש לא. לצה"ל יש מטרה מבצעית שצריך למלא אותה, ולשם כך צריך להתגייס. צה"ל הבין שמתגייסים מהציבור החרדי רוצים לשמור על אורח חייהם ולצאת מהצבא חרדים, והוא מתאמץ שהדבר הזה יתקיים במאת האחוזים".

כשאני שואל אם הוא חווה התנכלויות אישיות במגזר, הוא משיב כי הדבר קורה לעיתים רחוקות. "זה קיים, גם פנים אל פנים וגם בשיחות טלפון שאני מקבל, אבל הם מתי מעט. אני איש שלום ולא אלך בכוונה לעורר פרובוקציות. אם מגיע אליי רב ומבקש להיפגש בלי מדים, אני אגיע בלי מדים ואדבר איתו. יש רבנים שרוצים שאגיע אליהם דווקא במדים, אבל לפעמים זה לא נעים בחוץ. גם כשאתה מגיע למקום שיש בו 1,500 איש שכולם בסדר עם עניין הגיוס, אבל יש שניים שעושים רעש, הכותרת שתצא היא שהיה רעש. הציבור החרדי מבין היטב את המאמצים שאנחנו עושים בשביל שילוב מיטבי, וחלקם מעריכים את זה".

אתה חושש שמישהו יפגע בך?

"באחד הימים הגעתי ישר מהבסיס ונסעתי בבני־ברק ברחוב צדדי. מישהו אמר לי: אתה לא מתבייש ללכת עם המדים האלה? אמרתי לו: אם הייתי בלי זקן או לא חב"דניק זה היה בסדר? תמיד יש אנשים שיטיחו אמירות קשות. אם אתה שואל אם הדבר הזה מזיז אותי או גורם לי לחשוב פעמיים, התשובה היא לא. אני לא עושה מלחמות עם אנשים ולא הולך לדיבייטים שלפעמים מזמינים אותי אליהם. אני הולך להרבות אור ומעשים כדי לאפשר ליהודי חרדי להתגייס חרדי להיכנס ולצאת חרדי".

כדי לשמור על אופיים של המסלולים החרדיים, לעיתים יש גם צורך לסלק מהם חיילים ולהעביר אותם לשירות רגיל. "לפעמים אני מרגיש כמו ראש ישיבה", מחייך דיקשטיין, "כשאני נדרש להחליט אם חייל מתאים למסלול חרדי או לא, ואם להוציא אותו או לתת לו עוד הזדמנות. זו אחריות דומה לזו שיש לראש ישיבה מול תלמיד. אדם יכול לעבור ראיון קבלה למסלול חרדי והכול בסדר, ואז הוא נכנס למסלול ועושה דברים שחרדים לא עושים, אם זה בתחום המגדרי או בשמירת שבת. אני לא רוצה שהוא יהרוס לי את המסגרת, אז אני מזמן אותו לוועדת הדחה ויהיה לו ייצוג. יש פה אחריות. אם הוא הגיע לצבא קצת יותר חזק רוחנית ובצבא הוא הלך והידרדר, אבא שלו יכול לבוא ולהגיד לי 'מה אתה מוציא אותו, הבאתי לך בחור טוב והוא הידרדר, עכשיו אתה זורק אותו לגמרי לכלבים? לאן הוא ילך?' אז יש לנו אחריות גם בכיוון הזה".

מה לדעתך יגרום לשינוי במגזר החרדי בעניין הגיוס?

"מה שאני אומר לך עכשיו זה כחרדי, לא כאיש צבא: אמירה ברורה של הרבנים שמי שלא לומד - מתגייס. כאדם חרדי, שדברי רבותיו הם נר לרגליו, קשה לי שהרבנים לא אומרים דברים ברורים".

הם דווקא אומרים דברים ברורים: אף אחד לא מתגייס.

"הם אומרים משהו אחד בציבור ומשהו אחר לאנשים פרטיים בסתר. צריך שתהיה אמירה ברורה. אני מבין את גודל האחריות שלהם, אבל צריכה להיות להם אמירה ברורה. עד כאן כאביגדור הפרטי. כאיש צבא אני אומר לך שיש חוק ואת החוק צריך לקיים, וכשההבנה הזו תחלחל לציבור החרדי הוא ימצא את הדרכים להתגייס למסלולים המתאימים, כי הצבא באמת עושה את המאמץ שזה יתאפשר".

במסגרת המאמץ לגייס חרדים, נכתבו לאחרונה פקודות מטכ"ל שיעגנו את הנהלים הייחודיים במסלולים החרדיים, באופן שיקשה להפר את ההבטחות שניתנו להם. "הייתי חלק בלתי נפרד מהכתיבה של הפקודה הזאת", מספר דיקשטיין. "הוביל אותה קצין בדרגה בכירה, כך שזה לא שטיבל שכמה עסקנים יושבים וסוגרים עניין. כעת זה בישורת האחרונה, וכל עבודת המטה המורכבת עומדת להסתיים ולהגיע לחתימה של הרמטכ"ל. אני מאוד מקווה שאחרי החגים זה ייחתם. בצה"ל יודעים שזה סופר חשוב להמון אנשים ורבנים, ולכן עבדנו על זה קשה. ישבנו עם רבנים מכל הזרמים, כולם רצו לוודא שהקול שלהם נשמע. רב מסוים ביקש שבפקודה יהיה כתוב 'שמיטה לחומרה' בנוגע לכשרות המזון במסלולים החרדיים. אתה יודע מה זה להכניס 'שמיטה לחומרה' לפקודת מטכ"ל? וכמובן הנושא של פיקוד מגדרי".

העניין המגדרי ואיסור הכניסה של נשים מעורר גם ביקורת ורעש ציבורי. צה"ל יוכל לעמוד בלחץ?

"רעש יהיה תמיד, ודאי שהצבא יעמוד כי הצבא הבטיח. צה"ל שם את העניין הזה בראש סדר העדיפויות, כולל פקודות מטכ"ל. כל צה"ל משתתף באירוע הזה - כולל הייעוץ המשפטי, כולל יוהל"ם (יועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר) וכל האלופים".

מלחמה על החומות

למרות המתיחות מול המגזר החרדי וההקצנה בהתנגדות לגיוס, דיקשטיין שומר על אופטימיות. "בשנה הזאת, עם כל המתחים, יעד הגיוס היה צריך להיות 1,800 חרדים, ואנחנו גייסנו כמעט 3,000. רב אחד אמר לי 'אתה לא תשכנע אותי'. הגעתי אליו בשתיים בלילה מדלת צדדית, על אזרחי כמובן, ודיברנו. היה לי חשוב להסביר לו מה קורה בצבא. בסוף הפגישה הוא אומר לי: 'אנחנו במלחמה כללית על החומות, לא רק מול הצבא - גם מול הסמארטפונים, מול לימודי הליבה. בשער הזה שנקרא צה"ל, המפתח אצלנו בידיים. אם נפתח חרך צר, השער ייפרץ'. אני קיבלתי את זה כמחמאה, כי מה הוא אמר לי בעצם? המסלולים האלה עובדים, וברגע שהם יטעמו מהמסלולים הם יבינו שזה עובד. בסיום השיחה הוא אמר לי 'אם יבוא אליי אברך שירצה להתגייס, אני אמליץ לו לדבר איתך'. מבחינתי עשיתי את שלי".

אחרי 7 באוקטובר היה נראה שיש התעוררות בציבור החרדי, ועדיין זה לא בא לידי ביטוי במספר המתגייסים.

"אני לא מזלזל באלה שהתגייסו לשלב ב' או לסדיר. בשנה הראשונה הגיעו אלפים ועשו שלב ב', ורואים את הנוכחות שלהם בכל מקום. ואני גם לא מתעלם מהשאלה שלך. אני חושב שיש פה שחיקה של חיי השגרה. אני הייתי באוגדת עזה, שירתי שם שנה שלמה לתוך המלחמה. אחרי כמה חודשים שמתי לב שכשאתה חוצה את אזור יד־מרדכי דרומה אתה מרגיש את המלחמה, יש פיצוצים, אבל כשאתה עובר את הקו צפונה לכיוון אשקלון, החיים חזרו לשגרה. אגב, גם במשפחה שלי שאלו אותי איפה המלחמה, ואני סוגר בבסיס עוד שבת ועוד חג והם לא מבינים. השגרה הזאת, שחזרה במובן מסוים, שאבה גם את הציבור החרדי.

"מעבר לזה, הציבור החרדי תרם תרומה משמעותית במקומות אחרים, והרגיש שהוא נתן מעצמו למלחמה. לא כל חרדי מפרש את רעיון התרומה למדינה כהתגייסות לצבא. יש אנשים שמתחילת המלחמה עושים על האש לחיילים, כל שבוע במקום אחר. לתפיסתו הוא עושה. אנשים אחרים יגידו 'חבר'ה, תעלו על מדים, אני לא צריך על האש, אני צריך שתשמור במקומי בעמדה'. גישה אחרת של חרדים אומרת: מה עם כל האנשים שלנו בזק"א שטיפלו בחללים בזירות הכי קשות?"

מתי נראה אלוף חרדי בצה"ל?

"עוד חזון למועד. בסוף, 'חוק המספרים הגדולים' קובע. דתיים־לאומיים מתגייסים לצבא כבר שבעים שנה, ולכן אתה מגיע לבה"ד 1 ורואה שחצי מהצוערים עם כיפות סרוגות. אם תגייס 4,000 חרדים כל שנה, לאט לאט תהיה שכבת פיקוד חרדית. עכשיו יצא מחזור ראשון מחטיבת החשמונאים לקורס מ"כים, כדי שבמחזורים הבאים יהיו לנו מפקדי מחלקות חרדים. זה תהליך. אז יהיה חרדי שיהיה מפקד מחלקה, ובהמשך מפקד פלוגה ואחר כך מג"ד.

"כבר יש מפקדי פלוגות חרדים, אבל חיי המשפחה חשובים להם והם מעדיפים לא להתקדם לפיקוד על גדוד. כאדם חרדי שהיה בתפקידים קשוחים אני יודע שיש חרדים שלא מתאים להם להיעדר מהבית בשבת. ככל שהמספרים יגדלו יהיו אנשים שיסכימו להקריב ולהיות מפקדי חטיבות, וביום מן הימים יהיו גם אלופים".