התפיסה הדתית החדשה שנולדה בימי הביניים

האורתודוקסיה נולדה בספרד במאה ה־13, נטען בספר חדש, כאשר יהודים מן השורה החלו לאמץ אורח חיים מוקפד יותר. אפשר להתווכח עם התזה הזו ולתהות על הקשר בינה ובין יהדות אשכנז, אך היא מוצגת באופן מעורר מחשבה

מנהגים של אליטה רבנית הפכו לנורמות מחייבות. שוק ארבעת המינים בירושלים | הדס פרוש, פלאש 90

מנהגים של אליטה רבנית הפכו לנורמות מחייבות. שוק ארבעת המינים בירושלים | צילום: הדס פרוש, פלאש 90

תוכן השמע עדיין בהכנה...

ספרו החדש של דוד סורוצקין הוא במידה רבה קדימון לספרו הראשון, "אורתודוקסיה ומשטר המודרניות" (2011).

הטענה המרכזית שלו אז הייתה שוברת מוסכמות: היהדות החרדית איננה תגובה שמרנית לרפורמה אלא תופעה מודרנית בזכות עצמה, שנולדה כבר במאה ה־16. מה שמיוחד בחרדיות הוא לא הסתגרות חברתית או שמרנות הלכתית, אלא תודעה עצמית של קהילה "על־זמנית". זו חברה שהזמן בה עצר מלכת, שמתקיימת מעל הסדר הטבעי של המציאות. הדובר הבולט ביותר של התפיסה הזו הוא המהר"ל מפראג, שהציג את התורה כתופעה על־טבעית. סורוצקין מסביר שמדובר בצורה מתוחכמת של הגנה עצמית – יהודים הפנימו דימוי נוצרי של היהדות בתור דת "לא טבעית", ויצקו לתוכו תוכן חדש. בניגוד למשכילים, שרצו לבטל את הייחוד היהודי ולהשתלב בחברת הרוב הנוצרית, החרדים קידשו את השונות שלהם וביססו לעצמם זהות חדשה.

ללא

| צילום: ללא

בעקבות הסוציולוג הישראלי שמואל נח אייזנשטדט, סורוצקין מנסה לקדם תיאוריה חדשה של חילון. למרבה האירוניה, בעיניו אפילו החרדיות היא תופעה "חילונית". באיזה מובן? סורוצקין מגדיר חילון בשני אופנים שונים. מצד אחד, חילון הוא הפרדה בין קודש לחול, ואולי גם בין נס לטבע. כשהחרדי בוחר להסתגר ולאפשר לעולם החיצון להתנהל אחרת, הוא מכיר באפשרות שיש חיים של חול, נטולי קדושה. מצד שני, חילון מתבטא גם בתפיסה אינדיבידואליסטית של "אני" (self) בעל מודעות עצמית. לדעת סורוצקין, ספרי מוסר והנהגות (כמו השל"ה או מסילת ישרים) יצרו תפיסה עצמית חדשה של יהודים שומרי מצוות, שהחלו לפקח על עצמם בדקדקנות ולנצל כל רגע בסדר היום שלהם. מדובר בפרויקט של קידוש החול, שבו החיים הדתיים מתרחבים מעבר לגבולות ההלכה היבשה באמצעות שורה של הנהגות מחמירות לפנים משורת הדין.

הכי מעניין

הכוח החדש של הרבנים

הספר החדש עובר מאשכנז לספרד, מהמאה ה־16 למאה ה־13, ומהמהר"ל אל הרמב"ן, רבנו יונה והרשב"א. יש לו גם מיקוד שונה: הוא מתיימר לעסוק בהלכה, ולא רק באמונה או אגדה. סורוצקין רומז לכך בשמו של הספר: יהדות "נורמטיבית" היינו יהדות הלכתית, שומרת חוק. כותרת־המשנה לוקחת מושגים מוכרים ונותנת להם מובן חדש. כך למשל, "הנדסה" היא בעצם "הדתה" – תהליך שהוביל את פשוטי העם לאמץ אורח־חיים הלכתי מוקפד ומחמיר יותר מזה שגדלו עליו; "קנוניזציה" היא קידוש של ספרים ומנהגים מסוימים כך שאי אפשר לחלוק עליהם; ו"צנזורה" היא פיקוח וענישה כלפי מי שסוטים מהדרך (עמ' 13-12).

הסיפור פשוט: עד לפני כמה מאות שנים, רוב החברה היהודית הייתה אומנם דתית, אבל הייתה מורכבת מ"עמי ארצות" שלא הקפידו על שמירת מצוות. המצב הזה השתנה ברגע שמנהגי חסידות של אליטה רבנית מצומצמת הפכו לנורמות מחייבות, תו התקן של הציבור כולו. אכן, התיאור הזה מזכיר את הרעיונות הביקורתיים של יואב שורק על התפתחות ההלכה. מכל מקום, על פי סורוצקין, האורתודוקסיה בעצם נולדה בימי הביניים. איך זה קרה? סורוצקין מצביע על שני גורמים מנוגדים ומשלימים: שכנוע וכפייה.

מצד אחד, ככל שאנשים נחשפו יותר לספרות הלכה מקצועית, הם לא הסתפקו במנהגי אבותיהם והשתכנעו בעצמם לאמץ חומרות חדשות. תהליך זה התבטא בפופולריזציה של הכתיבה ההלכתית באותו זמן – בספרים כמו הסמ"ג, הסמ"ק והטור, שנכתבו לבעלי בתים ולא לתלמידי חכמים. מצד שני, בממלכות הנוצריות בספרד, רב המדינה היה למעשה פקיד של המלך, וקיבל ממנו סמכויות ענישה מיוחדות – מלקות, כליאה ואפילו כריתת איברים. בברצלונה הוקם מוסד מיוחד בשם "ברורי עבירות" – סוג של משטרה או אינקוויזיציה יהודית שהענישה מלשינים ועוברי עבירה בהליך סודי ומזורז. רבנים קיבלו לידיהם כוח שלא היה להם מעולם.

שוק ארבעת המינים. אילוסטרציה. | שאטרסטוק

שוק ארבעת המינים. אילוסטרציה. | צילום: שאטרסטוק

בפועל, רק שני פרקים בספר עוסקים בהלכה. כמו בספרו הקודם, סורוצקין נשען בעיקר על ספרי מחשבה – ספרות מוסר, דרשות ופירושים לאגדות התלמוד – ומציע להם קריאה פוליטית יצירתית במיוחד. הספר מלווה את המאבקים השונים של הרמב"ן וחוגו נגד הפילוסופיה של תלמידי הרמב"ם ונגד הכנסייה הקתולית. לשני המאבקים הללו היה מוקד משותף: מעמדם של סיפורי האגדה שבתלמוד. גם לפילוסופים וגם לנוצרים היה חשוב להראות שהאגדה התלמודית היא פנטזיה חסרת היגיון. כמובן, הם עשו זאת ממניעים שונים. הפילוסופים רצו להפחית את העיסוק בהלכה ולקדם פרשנות פילוסופית של האגדות בתור משלים שמסתירים בתוכם סודות פילוסופיים ומדעיים. לעומתם, הנוצרים השתמשו באגדות (שתורגמו ללטינית בידי מומרים) כדי "לחשוף" כביכול את אופייה האמיתי של היהדות, להגדיר אותה ככפירה, ובכך להצדיק גירושים והמרות דת.

כנגד כל האיומים הללו, בחרו הרמב"ן ובני חוגו לנסח תפיסה דתית חדשה. הם ראו במצוות ובלימוד תורה ביטויים של רצון ה' המתגלה בניסים ובתורה, מעבר למגבלות השכל האנושי. תחושת המסתורין שמלווה את המפגש עם הקב"ה מובילה לתודעה של צייתנות מוחלטת בכל מחיר. לתפיסה זו יש השלכות רוחניות עמוקות: אין צורך לעסוק בטעמי המצוות (עמ' 225-222), והניסיון להשתמש בשכל מבטא חולשה אנושית (עמ' 197). אחד החידושים בספר הוא שהרשב"א ניסה להפוך את הרעיונות הללו לבסיס משותף לדיאלוג עם הנצרות והאסלאם (עמ' 294-291).

סיפור מתחרה

ספרו של סורוצקין חריג בנוף האקדמי, הן בתוכן הן בסגנון. הוא בנוי כאוסף של רשמים ותובנות עם מעט הערות שוליים, והוא מערב שלל נושאים שבדרך כלל אינם נדונים יחד: יחסי יהודים ונוצרים, פילוסופיה וקבלה, ביקורת החילון ועוד. דווקא משום כך, צריך להודות ביושר: זהו ספר שלא קל לצלוח בקריאה אחת.

גם לאחר קריאתו המלאה, ישנן שאלות שנותרות ללא מענה ושיוכלו בודאי לפרנס מחקרים רבים בעתיד. אציין כמה מהן: סורוצקין לא מבהיר לגמרי מה מיוחד בספרד של המאה ה־13, ומדוע השינויים שהוא מתאר התחוללו דווקא בה ולא במקום אחר. הוא ממעט לדון בשאלה האם לתפיסה ה"על־טבעית" של התורה היו השלכות הלכתיות ממשיות. בנוסף, לא ברור כיצד רעיונות שנולדו בספרד השפיעו דווקא על הופעת החרדיות האשכנזית מאות שנים לאחר מכן, ומדוע הם לא זכו לתהודה דומה בפזורה הספרדית אחרי הגירוש.

סורוצקין מתמקד בספרד, ואיננו עורך השוואה בינה ובין החברה האשכנזית בת הזמן. השוואה כזו הייתה יכולה לחדד מה מיוחד בקהילות הספרדיות, וגם לספר סיפור שונה על הולדת החרדיות. במחקריו על החת"ם סופר טוען פרופ' מעוז כהנא שהמטרה האמיתית של הביטוי "חדש אסור מן התורה" הייתה להגן על המנהגים העתיקים של הקהילות האשכנזיות מפני פסיקה חדשה שתהיה צמודה יותר לסוגיות התלמוד. זהו סיפור היסטורי מתחרה לזה שמציע סורוצקין. שניהם יסכימו שהחרדיות נולדה בסוף ימי הביניים; הם חלוקים בשאלה אם היא נולדה בספרד או באשכנז, והאם החידוש העיקרי שלה הוא אמוני או הלכתי.

השאלות הללו מעוררות תהייה בנוגע לבחירת המקורות שעומדים בתשתית הספר. סורוצקין בוחר להתמקד ברעיונות של אליטה צרה, אבל מנסה לחלץ מהם רמזים לתהליכים חברתיים ופוליטיים רחבים. הוויתור המוחלט על מקורות אחרים, כגון שו"תים או מכתבים, גורם לנו לחשוב: האם הם היו מספרים את אותו סיפור? ואולי היה אפשר לספר דרכם סיפור שונה?

אם נרצה ללמוד על המציאות בשטח, על מנגנוני הלחץ והשכנוע שגרמו ליהודים לחיות אחרת – התמונה שסורוצקין משרטט עדיין לא שלמה. מצד שני, אם נרצה לחשוב מחדש על רעיונות שנראים לנו מובנים מאליהם, הספר הזה מסקרן ומעורר מחשבה בצורה מקורית למדי.

אביעד מרקוביץ הוא דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטה העברית, לומד ומלמד בישיבת מקור חיים

כ' בתשרי ה׳תשפ"ו12.10.2025 | 18:35

עודכן ב