שום דבר לא הכין אותי להתפוצצות הוויראלית הזאת. ריאיון טלוויזיוני של חמש דקות עם קובי מדן הגיע לכל כך הרבה בתים בראש השנה. בסך הכול סיפרתי על טרנד הסליחות, נוער חילוני בתל־אביב שמתקרב ליהדות בדרכו – כמו בשיר של בן צור "דור של נשמות צמאות".

זה התחיל בטפטוף זהיר של הודעות. חברה בעלת תשובה שלחה לי את הסרטון, הפעם עם לוגו של "ניסי ה' ועוזו במדינת ישראל", וכתבה "את מככבת אצלנו בקבוצות". יום שישי, הלכתי לים, פתחתי את הטלפון ופתאום מבול של הודעות מכל חברותיי הדתיות והחרדיות. חברה מניו־יורק כתבה: "שלחו אצלנו בקבוצה המשפחתית את השיחה שלך. מרגש ממש". נבהלתי לגלות איך זה מתפשט כמו אש בשדה קוצים תוך כמה שעות. פתאום חיפשו אותי מרדיו קול חי, הידברות, ערוץ 13, תוכנית הבוקר ברדיו, מקור ראשון. לא עניתי. לא ממש הצלחתי להבין על מה כל המהומה.

ואז הגיעו ההודעות האישיות. חברה מהחוג לקולנוע שלחה לי תמונה של הבן שלה הולך ברחוב תל־אביבי עם קעקוע גדול, ציצית ארוכה ובלי כיפה, וכתבה: "מדגמן את הקולקציה הקולית עם ציציות". חברה אחרת שיתפה שגם בִּתה התחילה להתקרב לדת וזה הדאיג אותה: "אני, שגדלתי על מצפן חילוני ברור של השומר הצעיר, יודעת שהכיוון ההוא כבר לא קיים עבורם. אין לנו הרבה מה להציע להם היום. אבל הדאגה שלי התחלפה לאט בהבנה. שהם לא בהכרח בוחרים 'דרך חדשה'. הם פשוט מבקשים להיות חלק ממשהו. ואולי – התפקיד שלנו הוא פשוט לאפשר להם לחפש את דרכם".

ומנגד - חבריי הליברלים הזדעקו. "זה הכול פוליטי! עכשיו הדתיים יגידו: אתם רואים, צדקנו, ניצחנו, הנה בסוף גם הילדים שלכם יצטרפו אלינו". הורים מודאגים מצפון תל־אביב שיתפו שגם הבנות שלהם הצטרפו לטרנד הסליחות, החצאית והאוכל הכשר, ושהם פוחדים מ"הדתה".

ואני לא הבנתי. הרי דיברתי על נוער שהוא גם וגם. מין יהדות "פריסטייל", של טיקטוק ואינסטגרם. שאלתי חברה חרדית אם השיתופים הרבים נובעים מתוך תחושת ניצחון, והיא הפתיעה: "בדיוק להפך. את יודעת איפה הסרטון הזה רץ הכי הרבה אצלנו? בקבוצות של נוער חרדי נושר. גם הם עברו את המגפה ואת המלחמה, וגם הם מחפשים בדרכם את האמונה. פשוט אצלנו הם מתרחקים, וזה כאילו אומר, תראו, האוצר מתחת לגשר. כשרואים אותך זה מראה לאמא החרדית: אל תכריחי את הילד לשים כיפה רק בשביל הדודה, תני לו לעשות את הבירור שלו בעצמו".

חברה בעלת תשובה התקשרה וסיפרה בכאב: "במשפחה החילונית שלנו אמרו לנו, 'אתם יותר גרועים מהערבים'. כשראיתי את הסרטון זה היה כמו תחבושת על פצע. זה שיש תנועה של בני נוער שהם גם וגם - זה נותן לנו תקווה. כי מה אנחנו בסך הכול רוצים? להיות יחד, להרגיש שייכים".

ערב יום הכיפורים. הלכנו לבית הכנסת. יום אחד בשנה. יחד, בבגדים לבנים. חלפו על פניי השכנים שהולכים בכביש בגופייה ובכפכפים. הורים עם ילדים שנוסעים באופניים. השכונה כמו נחצית לשניים. בית הכנסת היה מלא עד אפס מקום. זיהיתי חברים של ילדיי מגיעים בחבורות, בלי ההורים. חברה ניגשה אליי ואמרה בלחש: "חזרנו אתמול מתאילנד וראיתי שם את הסרטון שלך. עד אז לא הבנתי למה הבת שלי התעקשה בכל ערב שבת לחזור למלון להדליק נרות. נרגעתי כי עכשיו אני מבינה שזאת תופעה". הבת, בבגדים לבנים, קראה בדבקות בסידור, מצביעה על הדף בשביל אמא שלה.

בסוף התפילה הכביש הראשי התמלא צעירים. חלק יצאו מבית הכנסת וחלק עמדו שם בבגדי חולין. השכנים הוציאו כיסאות. שיחקו יחד "אליאס". צחקו. שקט רגוע באוויר, השקט של יום כיפור. נשמתי את הנחת, הרגשתי את החיבור. נכנסתי לשכנה, שגם בִּתה התחילה לשמור כשרות וללכת בכל ערב לסליחות. "הסברתי לה שאנחנו בית חילוני. אני משאירה לה אוכל על הפלטה ואנחנו הולכים לים. אבל אני לא רואה בזה דבר רע. אני אקבל כל בחירה שלה. אני חושבת שזה דור שממציא יהדות חדשה".

בתפילת נעילה בית הכנסת התמלא עד אפס מקום. הרב אומר שלא הייתה כזאת תפילה בשום שנה. ואז רגע לפני תקיעת השופר, פתאום התלקחה באופן ספונטני שירה גדולה: "השם יתברך תמיד אוהב אותי, ותמיד יהיה לי רק טוב". זה הניגון של השנה האיומה הזאת. שנת המלחמה. ואפילו הרב התחיל לשיר ולקפוץ. "ויהיה לי עוד יותר טוב, ועוד יותר טוב", כשכולנו יודעים שהיה לנו השנה רע, ועוד יותר רע, ועוד יותר רע. כאילו שותפים לגורל אחד, של האמונה, שאולי הכול יתהפך עלינו לטובה, ותיגמר המלחמה. גם זאת שבתוכנו. בין ה"מחנות". זאת שבתוך המשפחה. שבתוך כל אחד מאיתנו. הבטתי בבני הנוער האלה רוקדים ושרים, והרגשתי שאולי באמת הם ממציאים מין יהדות חדשה. יהדות שהיא גם וגם, שיש לה כוח של חיבור, שנותן תקווה.