מה באמת חוגגים בט"ו בשבט?
ט"ו בשבט מוכר לנו כחג הפירות היבשים, הנטיעות והעצים – אבל באופן מפתיע, הוא לא מופיע כלל בתנ"ך. אז מאיפה הוא הגיע, ולמה בכלל צריך “ראש השנה לאילנות”?
התשובה מתחילה במשנה. במסכת ראש השנה נמנים ארבעה מועדים שונים שכולם נקראים “ראש השנה”: אחד למלכים, אחד לבהמות, אחד לשנים – ואחד לאילן. כאן מתגלעת מחלוקת: בית שמאי קובעים שראש השנה לאילנות חל בא' בשבט, ואילו בית הלל – שדעתם התקבלה להלכה – קובעים שהוא חל בט"ו בחודש.
כלומר, ט"ו בשבט הוא לא “חג” במובן המודרני, אלא תאריך הלכתי מובהק. אבל כזה שיש לו השלכות מעשיות מאוד.
הכי מעניין
בני נוער חופרים בורות לנטיעת עצים. | צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90
למה לעצים צריך ראש השנה?
בשבט, בדרך כלל, כבר ירדו רוב גשמי החורף, ועצי הפרי מתחילים את מחזור הצמיחה החדש: פריחה – חנטה – פרי. ההבחנה בין פרי שחנט לפני ט"ו בשבט לבין כזה שחנט אחריו קובעת לאיזו שנה חקלאית הוא שייך.
לחלוקה הזו יש משמעות הלכתית בכמה תחומים מרכזיים:
- ערלה – פירות של עץ בשלוש שנותיו הראשונות אסורים באכילה. אם העץ נכנס לשנתו הרביעית רק אחרי ט"ו בשבט, הפירות יהיו מותרים.
- תרומות ומעשרות – בשנים רגילות מפרישים מעשר שני, ובשנה השלישית והשישית – מעשר עני. הגבול בין השנים נקבע בט"ו בשבט.
- שמיטה – קדושת שביעית לא חלה על פירות שחנטו לפני ט"ו בשבט של שנת השמיטה.
כלומר, זהו תאריך מפתח שמסדר את לוח השנה החקלאי וההלכתי – הרבה לפני שהוא הפך לחג עם שירים וסלים.
פירות יבשים בשוק מחנה יהודה. | צילום: קובי גדעון, פלאש 90
אז מאיפה הגיעו הפירות היבשים?
כארבע מאות שנה אחורה, בצפת, בירושלים ובקהילות אשכנז, נולד מנהג חדש: סדר ט"ו בשבט. במסגרת הסדר אכלו מפירות ארץ ישראל, למדו הלכות הקשורות לארץ, הודו על השפע והתפללו על יבול השנה הבאה.
אבל ליהודים בגולה הייתה בעיה קטנה – פירות טריים מארץ ישראל כמעט שלא הגיעו. וכך, מתוך געגוע וכיסופים, נכנסו לתמונה הפירות היבשים: צימוקים, תאנים מיובשות, תמרים ושקדים. לא במקרה אלו גם פירות משבעת המינים, שמתאימים במיוחד לייבוש.
עם החזרה לארץ ישראל, אפשר כבר לאכול פירות טריים מקומיים – הדרים, תפוחים, בננות, זיתים ותמרים – ויש מי שמוסיפים גם יין מקומי או לחם מחיטה מקומית. ועדיין, רבים ממשיכים לאכול פירות יבשים, בעיקר מטעמי מסורת ונוסטלגיה.
נטיעות בשנת 1958. | צילום: דוד גורפינקל, לע"מ
מתי זה הפך לחג הנטיעות?
הקישור בין ט"ו בשבט לנטיעות הוא חידוש ציוני. בשנת 1884, אנשי יסוד המעלה בחרו לנטוע את עצי הפרי של המושבה דווקא בט"ו בשבט. כמה שנים אחר כך הציע המחנך והסופר זאב יעבץ להפוך את היום ל"חג האילנות" במערכת החינוך.
הרעיון תפס. בשנת 1890 יצא יעבץ עם תלמידיו לנטיעות חגיגיות, ובהמשך הצטרפו בתי ספר, מושבות, תנועות נוער והסתדרות המורים. ט"ו בשבט הוכרז כ"חג הנטיעות", ומאז הפך לאחד הסמלים הבולטים של הקשר בין עם, אדמה וחינוך.
גם כיום, ילדים בכל רחבי הארץ יוצאים לנטוע – המשך ישיר למסורת שנולדה לפני יותר ממאה שנה.
כנסת ישראל. | צילום: הדס פרוש, פלאש 90
ומי כן חוגג יום הולדת?
באופן מפתיע – הכנסת.
הישיבה הראשונה של האספה המכוננת, שלימים תהפוך לכנסת ישראל, התקיימה בט"ו בשבט תש"ט, בפברואר 1949. בדרכם לירושלים עצרו חברי הכנסת הטריים בשער הגיא ונטעו עצים.
יושב הראש הראשון, יוסף שפרינצק, סיכם את האירוע במילים שנחרטו בזיכרון: נטיעה של “אילן עצמאות ישראל”. מאז, נטיעות הפכו לחלק ממסורת ימי ההולדת של הכנסת.
וכך, יום שהתחיל כתאריך טכני בלוח ההלכתי, הפך לחג של טבע, ציונות, חינוך וזיכרון – הרבה מעבר לצימוקים ושקדים.
מתכונים לט"ו בשבט:
