בבית הקפה השכונתי ביבנה קל לשכוח שישראל אטיאס הוא אחד הכוכבים הגדולים בארץ. כאן הוא פשוט ישראל. הלקוחות חולפים על פני השולחן, עוצרים לברך לשלום או ניגשים לחיבוק. גם המלצרית מזהה אותו, אבל לא מהטלוויזיה - היא למדה אצלו משחק ב"בימת הנוער". אטיאס מחייך לכולם בלבביות נטולת גינונים, ונראה שבמגרש הביתי הזה הוא מרגיש הכי בנוח.
אולי זה מה שהניח את היסודות לדמות שהוא מגלם ב"תמונות יפואיות 2", שעלה לא מזמן לאקרנים כהמשך לסרט קודם ולסדרת הקאלט הזכורה משנות השמונים, שמבוססת על ספריו של מנחם תלמי. אטיאס (39) נשוי לנעמי ואב לשלושה, היה כילד מעריץ צעיר של הסדרה, שהכילה אוצר מילים ייחודי ודמויות ססגוניות שאפשר למצוא רק בפרלמנטים שבסמטאות יפו.
"תמונות יפואיות התחילה כסדרה מחתרתית כזו, מתחת לרדאר", הוא נזכר, "היא לא נהייתה מיד פופולרית. היא צמחה מאנשים שהתאהבו בה ואז דיברו עליה מפה לאוזן, ואז היא הפכה למשהו מטורף, ברמה שהקהל גייס כסף כדי שהיא תימשך. ולימים, את יודעת, סרט ראשון ועכשיו סרט שני, וכבר עובדים על השלישי".
"הומור משובח מאוד". מתוך "תמונות יפואיות 2" | צילום: אורי לזר
לצד שמות כמו אורי גבריאל, אוראל צברי, יגאל עדיקא, שלומי קוריאט ומוטי בן־ישי, אטיאס מגלם את שמשון הצוחק - חבר בג'מעה, הפרלמנט השולט ביפו. הסרט בנוי מסיפורים קצרים שבכולם אווירה קומית ברורה ובעיקר כאוס. השפה שמדברים חברי הג'מעה נותרה כמו שפתו הציורית של תלמי, עם ביטויים כמו "תאסוף את המילים שלך בחזרה לפה"; "סרגל עקום על ידה" או "שים לו את המזל על האש". אלו הופכים את הסרט לפנינת חן קולנועית. אבל האם הוא מתאים גם לקהל בעידן הנוכחי?
"כשבאים לראות את הסרט צריך רגע לשחרר את הראש כדי להבין את ההומור, במיוחד מי שלא מכיר. מה שהכי מאפיין את הסרט הוא הומור משובח מאוד. יכול להיות שקהל צעיר שלא מכיר את הז'רגון המיוחד צריך רגע לעצור ולהבין מה הוא רואה, אבל ברגע שמשחררים ומבינים, זו הנאה מטורפת".
אתה חושב שעדיין מתקיימות שיחות כאלה, בסגנון שפה הזה?
"אני מאמין שכן. אולי השיח קצת אחר והשפה טיפה שונה. אבל זה אותו עולם, אותם נושאים, שעכשיו מדברים עליהם אחרת. כל צורת הדיבור שלנו השתנתה מאז, וזה מה שהופך את הסרט הזה לנוסטלגיה שכיף לחזור אליה".
זה עולם שהכרת כילד או שלמדת אותו לקראת הסרט?
"בתור ילד יצא לי לצפות בפרלמנטים כאלו שהיו בשכונה. ברגע שאתה יושב עם החבר'ה ועם השחקנים, אתה מבין את השיח ומנתק את הראש, מבטל את עצמך. כמובן גם ערכנו סיור ביפו וישבנו בבתי קפה, דיברנו עם התושבים".
בקולנוע הישראלי סרטים שזוכים להמשך הם בגדר נס. תמונות יפואיות הוא אומנם קלאסיקה, אבל עם מנהגי הצפייה של ימינו מדובר בהימור מרשים. "באמת לא שכיח שסרט מקבל המשך, אבל זו הוכחה לאהבת הקהל. בשבילי לחזור לדמות של שמשון זה כמו לרכוב על אופניים. הטקסט כל כך טוב ומדויק, שאתה מסתדר איתו תוך רגע. בשנייה זה מתגלגל על הלשון. אין, הז'רגון הזה מנצח".
נתקעו אצלך חלק מהביטויים?
"עכשיו כבר לא, השתחררתי. אחרי שנגמרים צילומים אני מנתק את הראש וחוזר להיות ישראל".
עבור אטיאס, "להיות ישראל" זו משימה לא פשוטה. הוא אחד השחקנים העסוקים בסביבה, ובימים אלה מתכונן גם לקראת "טופ סיקרט פסטיגל" שיעלה בחנוכה, שבו יופיע לצד כוכבי הילדים הגדולים.
"זה משהו שרציתי המון זמן", הוא מודה, "אני רואה זכות בלשמח את עם ישראל, וגם להכיר קהל צעיר שלא הייתי מולו עד עכשיו. כשהילד שלי שמע שאני משתתף בפסטיגל הוא התרגש ורצה להביא את כל הגן. יום אחד הוא בא אליי ואמר 'אבא, צריך 30 כרטיסים'".
אתה לא מאוד מזוהה עם עולם הילדים והנוער.
"אני דווקא מבלה הרבה זמן עם בני נוער, ומעביר סדנה ב'בימת הנוער'. נכון שלא מדובר בקהל הרגיל שמכיר אותי, אבל עדיין ילדים ובני נוער מזהים אותי: מ'זגורי', ואפילו מהתפקיד שעשיתי ב'אור ראשון' (סדרה על הגיבורים והגיבורות של 7.10, ש"ד)".
מפתיע שהם צופים בזה.
"כן. הילדים של היום בוגרים מאוד לגילם, הם רואים הכול, לטוב ולרע. פעם ילד בן 11 אמר לי 'ראיתי אותך באור ראשון', ושאלתי אותו איך ההורים שלו הסכימו. הוא ענה לי 'אני לא מפחד'".
גם שירה על במה לא זרה לו, לאחד שאחז בתפקיד הראשי במחזמר "מרי לו". אומנם דרכו בשירה החלה באודישן כושל כשהיה בעצמו תלמיד בבימת הנוער, אבל הקריירה המקצועית העניקה לו תיקון. "למדתי בבימת הנוער במסגרת הלימודים בבית הספר. היינו חמישה סולנים. מישהו אחר זייף והמורה חשב שזה אני, ואמר לי 'תחזור אלינו בהמשך'. זו הייתה חוויה מחשלת. אבל כמו היום, גם אז הייתי מודע ליכולות שלי. אני לא מגדיר את עצמי כזמר מקצועי, אבל אני יודע שיש לי שמיעה מוזיקלית טובה ושאני מגיש שיר מצוין. אני חושב שלומדים הרבה יותר מכישלון מאשר מהצלחה".
בחנוכה הוא יפגוש הרבה מילדי ישראל, ולוח הזמנים מאתגר מאוד עבורו בתור אב לילדים. "לפני כל פרויקט כזה אני ואשתי יושבים, מדברים על הכול ומתכננים איך אנחנו עושים את זה ביחד. לפעמים נעזרים בהורים שלנו, לפעמים בבייביסיטר. ב'חינה אמריקאית' למשל הצילומים נמשכו חודש על ספינה בטבריה. אומנם היה קאסט מדהים ואווירה מצחיקה, אבל זה היה קשוח. הייתי חוזר רק בסופי שבוע. אשתי מפרגנת תמיד. בסוף היא הכירה אותי כשחקן וידעה שזה המקצוע שלי. אבל היא תמיד בעדי, ומתפללת שאקבל את התפקידים שאני רוצה ושאתפתח".
עם הזמן לומדים להפחית את העומס?
"פעם הייתי במקום הזה של לרדוף אחרי כל תפקיד ולרוץ אחרי אודישנים. היום אני במקום אחר. יש לי מצפן פנימי חזק יותר, ואני מסנן פרויקטים לפי כמה שהם נכונים לי. אם מציעים לי תפקיד שדומה בדיוק למשהו שעשיתי, אסרב בנימוס ואלך לתפקיד אחר. אם אני מזהה תפקיד שהוא לא מספיק עגול ומעניין, לא אקח אותו. ממש עכשיו אמרתי לא לשני פרויקטים כי הרגשתי שהם לא נכונים לי".
"לא הבנתי כמה גדולה תהיה הפריצה". מתוך "זגורי אימפריה" | צילום: באדיבות Hot
הוא גדל ביבנה, בן להורים שעלו ממרוקו והחליטו לקרוא לו ישראל על שם הבבא סאלי. היו לו מגוון תחביבים כמו טניס, כדורסל ואפילו מחול. את המשחק הוא גילה מאוחר יותר, כשהיה בן 17 והחליט להפוך למקצוע את הכישרון להצחיק. "כנער הייתי מעין סטנדאפיסט. עושה המון סתלבט עם החבר'ה ובעיקר חיקויים, שבדיעבד היו מוצלחים מאוד. רק לקראת סיום הלימודים נפל האסימון שאני רוצה להיות שחקן. שנה אחר כך עשיתי קורס ראשון אצל גלית רוזנשטיין, אחר כך למדתי בניסן נתיב עם דני לגורצקי, ואז הלכתי לשלוש שנים בבית ספר 'הדרך' בגבעתיים אצל אייל כהן".
המשפחה שלך קיבלה את הכיוון שבחרת?
"הרימו גבה. בעיקר אמרו לי 'אתה יודע כמה זה מקצוע קשה? מה תעשה עם פרנסה?' עניתי להם שהפרנסה מהשם ואני צריך רק לעשות את הדרך. עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה. עד היום אני מאמין בזה".
במקומות שלמד הוא פגש שחקנים עם רקע עשיר משלו בעולם המשחק. אבל לא רק שאטיאס לא הרגיש זר, הוא כבש את מוריו עם יכולת ייחודית שאף קורס לא יכול ללמד.
"בכל המקומות שלמדתי הרגשתי שאנחנו קיבוץ גלויות. בשנה הראשונה הייתי צריך להשלים פער שבעיקר קשור למחזות ולהצגות שלא הכרתי אז. אבל זה לא הבדל שנבע מהמוצא שלי או מהעיר שגדלתי בה. זה לא הורגש. להפך, הצלחתי בקלות להביא את העולם הפנימי שלי".
מה זאת אומרת?
"ראו בי שחקן מאוד טבעי ואמיתי. רוב האנשים מאוד עסוקים במה חושבים עליהם ומזה הם מרכיבים סרטים בראש. אצלי זה לא ככה, והמורים זיהו אצלי נקודה של אמת. אתה יכול ללמוד, להרחיב אופקים, אבל העיקר במשחק זה האם הצופה האמין לך או לא. זה בסוף מה שקובע".
בגיל עשרים הוא קיבל תפקיד ראשון בתחום כמנחה בערוץ הילדים. "אחרי חודש זה נגמר", הוא מחייך, "נפל הפרומפטר באמצע הצילומים והתחלתי לאלתר, ומאז זה לא המשיך".
אחרי עוד כמה תפקידים בדרך, הגיעה הפריצה הגדולה כשגילם את אביתר, הבן האמצעי במשפחה שלא הייתה כמותה במסך הישראלי: "זגורי אימפריה".
"הייתי סטודנט שנה ב' ב'הדרך'. באותה תקופה הבהרתי שאני לא רוצה לעשות עוד אודישנים, רציתי ללמוד ולהעמיק, אבל כששלחו את התפקיד הזה כולם אמרו לי 'תקשיב, אתה חייב ללכת'. הגעתי לאודישן. מולי ישבו מאור זגורי, המלהק מורן מרציאנו והמפיק. אני זוכר שפשוט זרקתי את השכל. אמרתי לעצמי 'תעשה מה שאתה רוצה'. אחר כך קראו לי למאצ'ינג עם קובי מימון, העפתי עליו דף ופגעתי בו בטעות. הפכתי את זה לחלק מהדמות. אחרי שבועיים התקשרו לבשר לי שהתקבלתי".
מה הרגשת?
"פשוט בכיתי מהתרגשות. עדיין לא הבנתי כמה גדולה תהיה הפריצה. כשפגשתי בפעם הראשונה את משה איבגי על הסט, הוא אמר לי שזו תהיה סדרה וואו, והוא צדק. גם הקאסט שם היה בלתי רגיל, הפכנו מהר מאוד למשפחה אמיתית. גם בעונה השלישית, כשחזרנו לצלם אחרי 12 שנה, הרגשנו כאילו לא נפרדנו מעולם".
עוד כתבות מוצש
איך היה המעבר מלהיות שחקן אנונימי לאדם שכולם מזהים ברחוב?
"המזל שלי הוא שאת אשתי הכרתי לפני כל הבלגן. התחתנו שנתיים אחרי שקיבלתי את התפקיד, והבית מקרקע אותך. אין פיזור אנרגיה. בחוץ אתה מקבל הרבה אהבה וחיבוקים משני המינים, אבל בסוף אתה חוזר הביתה לאישה ולילדים ולמשימות הפשוטות. להוציא מהגן, לעשות כלים, לזרוק זבל, קניות. אני אבא 24 שעות ביממה. הילדים הם החיים שלי".
רק השנה הוא כיכב במגוון פרויקטים, ובהם בדרמה הטלוויזיונית הכואבת של קשת, "אור ראשון", ובקולנוע בשלל סרטים: ב"חינה אמריקאית" לצד שלום אסייג ועדי הימלבלוי, בסרט "ליגה של גדולים" ובקרוב גם בסרט "לב זהב" עם חן אמסלם־זגורי, הפרטנרית שלו לפריצה בזגורי אימפריה, ששיחקה לצידו גם ב"אור ראשון". "לי ולחן יש פשוט אותה אנרגיה, וזה עובד. אנחנו יכולים לשחק גם זוג, גם אחים, למדנו מהר מאוד איך לנוע זה עם זה, ואנחנו מביאים משהו מאוד צבעוני. אני חושב שזה קורה כי אנחנו באים משורש דומה. כששיחקנו את האחים אביה ואבישג בזגורי, מאור אמר לנו שהדרכים שלנו עוד ייפגשו, וזה באמת קרה על הסט של 'אור ראשון'. שם הבנתי עד כמה הדינמיקה הזו נדירה. אף אחד לא הסתכל עקום על זה שפתאום שיחקנו זוג נשוי ולא אחים, זה לא נראה מוזר".
מורכב לדלג בין המון דמויות בזמן קצר?
"בכל דמות שאני מגלם אני מביא את העולם הפנימי של ישראל. הדרך שלי כשחקן היא להביא את עצמי לתוך התפקיד. זה לא שאני מחליף כל פעם. יש דמויות שקל לי יותר להתחבר אליהן ויש כאלה שפחות, אבל כולן קיימות בי. ואם לא, אז אני הולך, חוקר וסופג את העולם שאליו הדמות שייכת. בתמונות יפואיות הלכתי וספגתי את יפו, את השיח ואת השפה, ואז חיברתי אותם לעצמי. בסוף בכל בן אדם יש כמה סוגי התנהגות. את שונה באיך שאת מתנהגת עם אמא שלך ובאיך עם הבנקאי שלך או עם הבוס בעבודה".
בתוך הרזומה העשיר שלו, אטיאס תופס את התפקיד שעשה ב"אור ראשון" בראש הרשימה. שם הוא גילם את המסתערב קובי ועקנין, שמבוסס על דמות אמיתית, במסעו להציל את אשתו, גם היא שוטרת, במתקפת 7 באוקטובר. "קובי - כמובן זה שם בדוי - הוא גיבור ישראל אמיתי. הוא מסתערב שעבד באבטחה בנובה, וכשאשתו התקשרה שיש פריצת מחבלים אצלם ברחוב הוא יצא מיד לחלץ אותה. בדרך הוא עשה מעשי גבורה שאין מילים לתאר".
היה קשה לצלם את הסדרה הזו?
"מעולם לא צולמה סדרה על מלחמה באזור מלחמה ובזמן מלחמה. צילמנו בעוטף, יָשַנו שם, קמנו מקולות של ירי ופיצוצים באמצע הלילה. היו רגעים שהבמאי צעק 'קאט' והסצנה נגמרה, אבל לא יכולתי להפסיק לבכות. קובי ואשתו היו איתי על הסט כל הזמן. רציתי אותם שם כדי להתחבר, לראות את מי שאני משחק מול העיניים. עבדתי איתו חודש וחצי על טכניקות ירי מדויקות כי הוא מומחה לוט"ר. הכי מרגש היה כשהוא ראה את התוצאה ואמר לי: 'עשית אותי יותר טוב ממה שעשיתי בעצמי'".
"לראות את מי שאני משחק מול העיניים". מתוך "אור ראשון" | צילום: צילום מסך באדיבות קשת 12
יבנה לא הייתה רחוקה מהמקום שבו הכול התחיל, ואטיאס ומשפחתו חוו את האירועים מקרוב. אחרי שהמציאות הכתה בפניו באותו בוקר, הוא יצא לחזק את המפונים, שם שמע משפט שלא ישכח לעולם. "קמנו ב־6:30 מאזעקות בלתי פוסקות, 12 ברצף. אשתי הבינה מיד שזו מלחמה. אנחנו שומרים שבת, אבל הבנו שקורה משהו חריג והתחלנו לקבל עדכונים מהמשפחה שגרה באזור. אחרי כמה ימים הסתובבתי עם עמוס תמם, עוז זהבי, גיא עמיר, חנן סביון והשחקנים של 'זגורי'. הלכנו לשפיים, היו שם מפונים מכפר עזה, ואחר כך הגענו גם לחיילים ולוחמים. אני זוכר שאישה אחת סיפרה לי שהיא ראתה פרק של זגורי בלי ווליום כשהמחבלים מחוץ לדלת שלה. ככה עד שהם הלכו. זה משפט שריסק אותי".
אחד מתפקידיו הזכורים לטוב הוא בסדרה "שבאבניקים", שם גילם את מאיר סבג, בחור ישיבה ממוצא ספרדי שמנסה למצוא את דרכו בישיבה אליטיסטית אשכנזית. את החיבור לדת מצא אטיאס בתוכו בקלות, אבל עדיין חיכתה לו חוויית למידה מפרכת.
"אני מכיר את העולם המסורתי, אבל העולם החרדי זה משהו אחר לגמרי. לא הכרתי אותו, אז למדנו אותו יחד. עשינו שבת, יצאנו לסוף שבוע בישיבה בירושלים, בחברון החדשה, הבנו את השפה, את השיח. מכאן יכולנו להתחבר לדמויות שלנו בקלות, כי מאחורי החליפות והכובעים עם הקנייטש יש בן אדם שאני יכול להתחבר אליו".
אני חייבת להודות שמאיר תמיד היה השבאבניק המועדף עליי.
"כולם אוהבים את מאיר. הוא הלב של החבורה, מחבר את כולם, תמים ומאמין באמת בלי להתבלבל. הוא מדבר תכלס. 'עזבו אותי ספרים, תנו לי לדבר עם השם'. הוא אומנם ספרדי שמסתכלים עליו בצורה מסוימת בעולם השידוכים, אבל אנשים ברחוב ובישיבות מזדהים איתו כי הוא מספר את הסיפור שלהם".
בתעשייה וגם בקרב הקהל, החיבור של אטיאס למסורת היהודית הוא לא ממש סוד. בשנים האחרונות הוא התחבר מאוד לתורתו של רבי נחמן, עד כדי מסע התוועדות עם חברים מעולמות המוזיקה והמשחק.
עוד כתבות מוצש
"תמיד חקרתי מה אנחנו עושים פה ולאן אנחנו הולכים. ניסיתי להבין את נפש האדם. עם הזמן הבנתי שמי שיכולים לתרגם לי את זה בצורה הטובה ביותר הם רבי נחמן מברסלב, הבעל שם טוב וכל גדולי החסידות. רבי נחמן הוא אחד הפילוסופים הגדולים בהיסטוריה. הוא אומר למשל לדון כל אדם לכף זכות. תמיד לראות נקודה טובה. מישהו חותך אותך בכביש? תמציא לעצמך שאשתו יולדת ושהוא חייב להגיע לבית חולים. זה מאוד מרגיע. הנה, לפני שבועיים נכנס בי אופנוע מאחורה ברכב אחרי איזה אודישן ופגישה. הבחור יצא כולו בלחץ, אמר לי 'אחי, אני מצטער, אעביר לך כסף על עוגמת נפש'. אמרתי לו 'אח שלי, נשמה. אתה בריא? שלם? ברוך השם. לא מאשר את הכסף, הכול טוב, נסדר את זה".
היית גם באומן השנה.
"הייתי באומן תשע פעמים".
לא מלחיץ לנסוע לשם עכשיו?
"אין כלום, הכול טוב", הוא מחייך ברוגע, "קצת קשה להגיע. זה היה מסע של 20 שעות באוטובוס כי נחתנו בפולין, ואז מעברים ומחסומים. אבל אין כיף כזה. אומן זה עולם שכולו פשטות. אין מעמדות, אין כלום. יש אותך, החברים והטבע. אתה מחובר לעצמך במקסימום".
אתה עושה גם התבודדות?
"התבודדות אני עושה ביום־יום שלי ברכב, בבית, במרפסת. מתנתק מכל מה שקורה. זה מה ששומר אותי מחובר לקרקע. העולם רץ תמיד קדימה, אבל אני חייב לשים סטופ. אחרת אני לא נהנה מהדרך. אני לא יכול לחיות בלי אמונה. אמונה בשבילי היא גם מלשון אימון. אני צריך להתאמן כדי שהיא תישאר חזקה כל הזמן. כמו שאת מתאמנת בחדר כושר שיהיו לך שרירים".
"מאחורי החליפות והכובעים עם הקנייטש יש בן אדם שאני יכול להתחבר אליו". אטיאס (משמאל) מתוך "שבאבניקים" | צילום: באדיבות HOT
יש תפקיד שבגלל האמונה והמסורת לא תסכים לעשות?
"ברגע שיש תסריט שכתוב טוב ואני מתחבר אליו, אין שום סיבה שאני לא אסכים. כל עוד הדמות מלאה ועגולה ונותנת לי זווית להמציא את עצמי מחדש. אני מגיע ממקום של שליחות לספר סיפורים. אם משהו מתנגש עם הערכים שלי, אני דואג שזה לא יתנגש. תופר את זה בצורה טובה".
אנחנו אחרי תקופת בחירות, אז עם כמה שפחות פוליטיקה, מה היית רוצה שהיה פה?
"בעיקר אהבה, קבלה, אחדות. את האווירה המפלגת אני בוחר לא לספוג, היא עוברת לידי. לא כי אני פורש מן הציבור, אלא כי אני פחות משתתף בשיחות שמובילות לפירוד. אנחנו בתקופה מורכבת, צריך לחבק את המשפחה, את החברים, את עצמנו. אני מאמין בטוב, וחייב להגיד שגם עכשיו טוב. תמיד רוצים שיהיה יותר טוב ושוכחים שיכול להיות הרבה יותר גרוע. האדם תמיד רוצה לצמוח, אבל צריך לזכור שיכול להיות יותר גרוע בזוגיות, בעבודה, אפילו בבריאות. פתאום נשברת ציפורן, סודקים יד, קמים בבוקר עם שעורה בעין לפני יום צילום, סיפור אמיתי. ואז אתה מבין כמה דברים אנחנו לוקחים כמובנים מאליהם".
נשמע בריא.
"זו עבודה. ברור שיש לי נפילות. אבל אני עושה את ההשתדלות שלי, מתפתח כשחקן וכבן אדם, מתכנן אסטרטגיות קדימה, אבל לא בלחץ. הייתי במרוץ הזה ששחקנים מדברים עליו. זו מין בִּיצה, קל לטבוע בה. אבל תמיד הצלחתי לקפוץ מעל. היום אני שמח שאני קוטף את הפירות".
איפה נראה את ישראל אטיאס בעוד עשר שנים מהיום?
"אני בן אדם שחי את היום. איפה שהשם ירצה, שם אהיה. אני עושה את ההשתדלות שלי, את הדרך והמסע שלי, העיקר שיהיה בטוב ובשמחה".
יש לך חלום על תפקידים בחוץ לארץ?
"אני עושה אודישנים, אבל זה בנחת. מה שצריך להגיע, יגיע".
כשאתה רואה את היחס שיוצרים ישראלים מקבלים בחו"ל, זה קצת מדאיג?
"פעם אחת, כשנסענו לאירופה, אשתי הציעה שנשנה את השם שלי באובּר. לא הסכמתי. אמרתי לה: קוראים לי ישראל, אני לא יכול לברוח מזה. ובעיקר, אני לא רוצה".
עוד כתבות במוצש
