"האתגר היה למצוא מישהי שתהיה ההפך הגמור מיהורם גאון"

בשלהי חודש פברואר, הבמאי והיוצר עמיחי גרינברג עמד נרגש על השטיח האדום בהקרנת הבכורה לסרטו השני ״הסתברות לאהבה״, שיצא לדרך אחרי סדרת משברים. הראשון והקשה שבהם היה מגפת הקורונה, שהפכה הפקה קטנה וביתית לתהליך ארוך שנים. עם צאתו לאקרנים, יצא לדרך גם מבצע שאגת הארי, ובתי הקולנוע הוחשכו. שבועות לאחר מכן המצב בעורף נרגע, אבל גם בשלב זה גרינברג לא זכה לצפות בתגובת הקהל הישראלי לסרטו.

"בשבת הייתה המלחמה עם איראן, וחודש אחר כך היינו אמורים לצאת עם הסרט״, הוא מספר. ״אבל היה איום על מתקפה ואף אחד לא הגיע לבתי הקולנוע. אז ביטלנו את העלייה ואחרי זה היו כמה חודשים שהיינו בספק. לפחות לא שפכנו את התקציב של הפרסום, זה לא תקציב בלתי מוגבל. ועדיין, עם כל מה שקורה בארץ, אתה אומר לעצמך - שאלו יהיו הצרות שלי״.

שנינו משתדלים לא להזכיר את העובדה שבעוד הריאיון הזה נרקם ולסרט יש תאריך יציאה חדש ומרגש (29.10), יש סיכוי שבדיוק אותו תרחיש יחזור על עצמו.

"יש קושי בחיים של בן אדם שיוצר״, אומר גרינברג בחיוך ספק אופטימי ספק למוד ניסיון, ״אם לא הייתי מאמץ לעצמי את המקצוע הזה כדרך חיים, אני לא חושב שהייתי שורד אותו. זה משהו שהבנתי עוד לפני יציאת הסרט הראשון שלי, ׳העדות׳. עשיתי שיחות המון שנים עד שקיבלתי את המימון שלו, ושמעתי הרבה ׳לא׳. זה נתן לי הבנה שהחיים שלי תלויים בסופו של דבר בהחלטות שלי בלבד. אם אני נותן למישהו אחר לשלוט, אלו כבר לא החיים שלי. אז מקסימום ׳אמות בדרך׳, אבל אני בידיעה שזו הייתה הדרך הנכונה והיחידה".

גרינברג (57) הוא נשוי, אב לארבעה וסב, וגר בירושלים. "העדות", סרט הביכורים שלו, זכה לפרסים ושבחים רבים. בעלילתו גרינברג העניק הצצה להיסטוריה המשפחתית האישית שלו. הפעם הוא בחר בסרט לכל המשפחה, שלוקח את הקהל לטיול בסביבת חייו: שכונת רחביה בירושלים.

"אבא שלי היה מהנדס ואני הלכתי ללמוד קולנוע. הוא כינה את מה שאני עושה 'לופט געשעפט', עסקי אוויר. בסרט לקחתי את השאלה הזו והפכתי אותה למערכת יחסים בין איש שכל מהלך בחייו מחושב בסטטיסטיקה, ובין מישהי שחולמת חלומות גדולים בלי להתחשב בסיכויים"

העלילה סובבת סביב בריכה ירושלמית שבה ראובן, אקטואר בדימוס (אדם שקובע על פי סטטיסטיקה סיכונים בעולם המסחר, ש״ד) שבדיוק התאלמן, יוצא לחקירה מסובכת וגורר איתו את נכדתו עדן, שבאה להוקיר את זכר סבתה. השניים בקושי מכירים, אבל מהרגע הראשון ברור שהם הפכים מוחלטים. הוא מבוגר מבודד שבראשו רק נתונים, היא סטודנטית צעירה ואנרגטית לאמנות, עם לב רחב והשקפת עולם שונה לחלוטין. את הצמד המוזר מגלמים יהורם גאון ומשי קלינשטיין, חיבור ייחודי שאת הפוטנציאל שלו זיהה גרינברג מהרגע הראשון.

"יהורם נבחר לשחק את דמותו של ראובן, ומאותו רגע האתגר היה למצוא את השחקנית שתהיה הניגוד הגמור שלו. ממש ההפך. חיפשתי מישהי עם איזושהי רכות, שלא תהיה נוקשה גם היא. קלולס, רגישה כזו. בהתחלה בחנו לא מעט סטנדאפיסטיות ושחקניות קומיות וראינו שהן יותר אגרסיביות. חיפשתי משהו יותר קרוב לדיאן קיטון, עם רגש מתוחכם, ומשי עשתה את זה יפה מאוד. כשהפגשנו אותה עם יהורם הכימיה הייתה מצוינת. לא הייתה שאלה בכלל. גם הוא בא אליי בשקט אחרי הצילומים ואמר ׳היא הכי טובה שבחנו׳. אחרי שסיפרתי לו שקיבלנו אותה, הוא עצמו סיפר לי 'תקשיב, זו סגירת מעגל מטורפת, כי בזמנו הציעו לי תפקיד באיזשהו סרט ולא לקחתי. בדיעבד גיליתי שאת אשתו של הדמות הראשית גילמה ריטה וכל הזמן אכלתי את עצמי שפספסתי תפקיד איתה. עכשיו הולך לשחק עם הבת שלה".

עוד לפני שהאקטואר והאמנית נכנסו לתמונה, גרינברג כבר ידע שבניגוד לסרטו הקודם, שצולם בהפקה משותפת מורכבת בישראל ובאוסטריה, הצעד הבא יהיה הפקה מקומית ואישית הרבה יותר. "בצילומים של 'העדות' הסתובבתי המון בעולם, זה היה מתיש. הבנתי שהצעד הבא הוא לעשות סרט שמתבסס פחות או יותר על וואן־לוקיישן כדי שאוכל להתרכז בבימוי ולא במנהלות".

כאחד ששוחה כבר שנים כל יום בבריכה ברמת־רחל, הוא בחר את המיקום בקלות. מעבר לוויזואליות המרשימה שאפשר לייצר במרחב נוזלי, סקרנו אותו התכונות המשונות של המקום. ״כשאני שוחה בבריכה אני רואה את התנועה של האנשים מתחת למים, והיא תמיד מאוד איטית וארוכה. זה נראה כמו סיפור חיים שלם סוריאליסטי שאני צופה בו כל יום. אמרתי לעצמי שאני חייב לעשות עם זה משהו. זה היה בעצם הטריגר לסרט: הקונספט של בריכה, וכמה אבסורדי הוא. ההבדל בין מה שאתה רואה מעל המים ומה שאתה רואה מתחת למים.

"למשל, זה שכל הנשים באות מאוד מוקפדות ולפעמים אפילו מאופרות, ומתחת למים הן לא יכולות להסתיר את הקמטים שלהן. אתה רואה את האמת. וכל העניין הזה של מלתחות, שאנשים לא מכירים אחד את השני אבל מרגישים מאוד בנוח. יש בבריכה שלנו אנשים ששוחים יחד עשרים שנה ולא יודעים שום דבר זה על זה. אני זוכר שנתקלתי פעם באישה חרדית עם סיפור מדהים. היא ובעלה חזרו בתשובה, אבל היא עשתה איתו הסכם שלבריכה היא ממשיכה ללכת מעורב. גם הדמות שלה מופיעה בסרט״.

המקצוע הייחודי של הגיבור הראשי מביא אותו להקים מערכת שיכולה לחזות את זמן המוות המשוער שלו או את הצלחת נכדתו בחיים הבוגרים. הסרט מתחיל מהנקודה שבה אשתו מוצאת את מותה במסלול הבריכה, בתאריך שהיה רחוק מאוד ממה ששיער.

אילוצי הפקה הולידו בחירה יצירתית לסצנת הפתיחה: ״במקור, סצנת הפתיחה הייתה אמורה להיות שיחה בין ראובן לאשתו (שאותה משחקת נורית גפן) לפני מותה. זו הייתה הסצנה היחידה של נורית, אבל יהורם הבין שהוא לא יכול לשחות ולדבר באותו זמן. הוא הזכיר לי שהוא ירושלמי ושבעצם הוא לא שוחה. חשבנו על כל מיני פתרונות מופרעים, נגיד לשים אותו על עגלה שקופה בתוך הבריכה שנמשוך אותה מתחת למים, וזה ייראה כאילו הוא שוחה. בסוף הבנתי שכל התסבוכת הזאת לא באמת נצרכת. אחר כך רצינו לפתוח את הסרט עם האזכרה, אבל הקורונה לא אפשרה לנו לצלם בבית קברות. אז בסוף יצאה סצנה מיוחדת מאוד, שבה עושים אזכרה והתמונה של הנפטרת צפה לה באיטיות בבריכה, כשברקע יש אימון לנבחרת שחייה אמנותית״.

איך בכלל הגעת לעסוק בסרט במקצוע כזה? הוא לא מאוד מוכר.

״לי עצמי אין עניין בכלל עם סטטיסטיקה. אבל פעם הייתי תקוע באיזה פקק תנועה ושמעתי ריאיון עם אקטואר. לא ידעתי עד אז מה זה. מהריאיון הבנתי שמדובר במישהו שעושה הערכות לחברות ביטוח. הוא יכול לחזות באמצעות נתונים את תוחלת החיים של האדם, כדי לבדוק אם ישתלם לחברה לבטח אותו, שלא יפשטו את הרגל. שמעתי את זה והייתי בשוק. זה סוג של נביא מודרני״.

כשאיש המספרים נתקל באמנית, השיח ביניהם לא מאוד חיובי. זה משהו שחווית על בשרך?

"באיזשהו מקום זה הסיפור שלי לעומת אבא שלי שנפטר. הוא היה מהנדס ואני הלכתי ללמוד קולנוע. עם זה שאנחנו בית דתי וההורים שלי הם ניצולי שואה מאירופה, היו חילוקי דעות. הוא כינה את מה שאני עושה 'לופט געשעפט', עסקי אוויר, כלום. במשך החיים אתה חי עם הקונפליקט הזה: האם אני עושה משהו בעל ערך, או לא? בסרט לקחתי את השאלה הזו והפכתי אותה למערכת יחסים בין איש שכל מהלך בחייו מחושב בסטטיסטיקה, ובין מישהי שחולמת חלומות גדולים בלי להתחשב בסיכויים".

החיבור שלו לסיפור לא נגמר בזה. הרבה מהבתים שמופיעים בסרט נמצאים מאוד קרוב לליבו או למקום מגוריו ברחביה. במיוחד שניים מהם - ביתו שלו ובית אימו.

"התסריט נכתב בתקופת הקורונה, ולכן החלטתי שההתרחשויות בסרט יקרו עד 300 מטר מהמקום שבו גרתי אז, בשדרות בן־מימון. חלק מהמקצוע הוא להשתמש במגבלות כפריצה יצירתית. אז חלק מהצילומים התרחשו בדירה שגרנו בה אז. את הבית של ראובן נידב לנו דן לאור, שהיה בין השאר ביוגרף של ש"י עגנון ושל אלתרמן. כל הבית היה מלא בספרים. יהורם, שהכיר את אלתרמן אישית, סיפר לנו עליו מאחורי הקלעים. את הבית של דמות החבר של ראובן צילמנו בבית של אימא שלי״.

איך נראים צילומים שמתרחשים בבית ההורים?

"אימי הייתה אז בחיים אבל בסוף ימיה, וכל הזמן הבטחתי לה שאני הולך להביא לפה את יהורם גאון. היא התרגשה מאוד, סיפרה לכל החברות שלה. הגיע היום, אנחנו מצלמים, והיא כבר הייתה אז במצב אחר. יהורם הגיע וניגש אליה מיד, אמר לה שלום, והיא ענתה במין בלבול כזה. מהר מאוד קלטתי שהיא לא מזהה אותו. זה היה רגע נוגע ללב ממש. יהורם היה כזה מענטש. לרגע הוא לא נראה כאילו הוא נעלב או נפגע כדי שהיא לא תרגיש שמשהו לא בסדר".

בטח קשה לעבור חוויה כזו בזמן שאתה מצלם סרט על החוויה הכואבת של הזדקנות ופרידה.

"כשהתחלתי לכתוב את הסרט, הבת שלי אז הייתה צעירה יותר, וההורים שלי כבר היו בערוב ימיהם. שמתי לב שאני נמצא במקום שממנו אני רואה גם את ההתחלה וגם את הסוף. ניסיתי להבין מה אני לומד מזה. זה חיזק אצלי את ההתבוננות במהלך החיים. היום, כשאני מגיע לבריכה ברמת־רחל, אני מתבונן זמן ארוך באנשים המבוגרים. אני יכול להסתכל על אישה מבוגרת שעושה צעד־צעד כדי להיכנס למים, במודעות לזה שאני אפילו לא מתחיל להבין את האתגר שמולה. זה עובר לנו מתחת לרדאר. אבל יש מי שאלו הם חייו. זו התמודדות, זה קושי. בדידות יומיומית. אתגרים גדולים".

אתה מרגיש שאתה קצת יותר מבין את החוויה הזו עכשיו?

״אני עוסק בזקנה כי היא מאפשרת לי להבין המון על עצמי ועל החיים בכלל. כשההורים שלי נפטרו, חשבתי על הקטע המוזר הזה שהיה ואדם הולך לעולמו מתוך שינה אנחנו מתנחמים בזה. אפילו מודים על זה. אבל מי שישן זה אנחנו, לא האדם שנפטר. יכול להיות שהוא בכלל לא ישן, וסבל מאוד. אנחנו כל כך שקועים בעצמנו וחושבים שאנחנו מבינים את החוויה של זקנה. אבל זה לא נכון, לא עד שנגיע לזה״.

"לשחקן כמו יהורם גאון אתה לא עושה אודישן, אתה נפגש לקפה ומשכנע אותו. החשש הגדול שלי היה השאלה האם בן אדם מנוסה כל כך יקבל הערות של במאי. האם הוא יקשיב לי? אבל מהרגע הראשון הוא היה צנוע כל כך, מחמיא ובעיקר קשוב"

יהורם גאון משחק המון שנים בקולנוע ובטלוויזיה. איך העבודה עם שחקן בעל ניסיון עשיר כזה?

״לשחקן כזה אתה לא עושה אודישן, אתה נפגש לקפה ומשכנע אותו. החשש הגדול שלי היה השאלה האם בן אדם מנוסה כל כך יקבל הערות של במאי. האם הוא יקשיב לי? אבל מהרגע הראשון הוא היה צנוע כל כך, מחמיא ובעיקר קשוב. לפני שהצילומים התחילו רציתי למנן סוג מסוים של מניירות 'יהורם גאוניות' שהן מצחיקות, אבל פחות מתאימות לטיפוס מאופק כמו ראובן. התבשלתי בתוך עצמי, על איך אני מעלה את זה בכלל לשיח. אבל לפני שהספקתי להחליט, יהורם בא אליי ואמר, ׳יש את יהורם גאון שכולם מכירים, איך אתה מתכוון לשנות את זה?׳ הוא סיפר לי שבאחת התוכניות שהצטלם אליה עטפו אותו בזקן ושמו לו כובע ומשקפיים. עניתי לו שלא נעשה משהו כזה, פשוט נעבוד איתו על המשחק. הוא כנראה אהב את התשובה הזאת. עובדה, גם בצילומים הרגשתי ממנו קשב יוצא דופן. בדרך כלל בצילומים הבמאי מעיר לשחקנים הערות בצד, בשקט, בטח אם הם מפורסמים ברמה כזו, כדי לא לבייש אותם. אבל יהורם היה זה ששאל אותי מול כולם בסוף כל סצנה: 'הגזמתי? עשיתי משהו יותר מדי?׳ הייתי המום״.

גם את גאון עצמו הצלחנו לתפוס לכמה שאלות לרגל היציאה המתקרבת של הסרט לאור. כבר על הראשונה הוא מתווכח: כשאני שואלת איך היה עבורו העיסוק בזקנה, הוא חולק עליי. "אולי הבמאי התעסק בזקנה", הוא מחייך, "אני התעסקתי בחשבונות וחישובים של תוחלת חיים".

בשנים האחרונות לא שיחקת בהרבה סרטים, איך היה עבורך לחזור למסך?

"למקצוע פנים רבות: מופעי זמר גדולים וקטנים, סדרות טלוויזיה, תוכניות רדיווסרטים. לכן אינני חוזר לשום מקום, אני תמיד שם".

איך הייתה לך האינטראקציה עם משי? הצלחת להתחבר למקום של האמן הצעיר שהדור הבוגר לא מבין אותו?

"אני לא 'מתחבר', אני משחק. אני מבצע את הטקסט שהתסריטאי שם בפי ומנסה לאומרו בהיגיון. לא צריך להתחבר, צריך לשחק! לגבי משי קלינשטיין המקסימה והמוכשרת, כשבשלב האודישנים ביצענו מאצ׳ינג ומשי ביצעה את התפקיד, הייתה לי תחושה שזו היא. היא האירה את החדר. לא הייתי היחידי בתחושה זו, ובאמת חוויית הצילומים איתה הייתה מלבבת".

איך היה לשחק את דמות איש המספרים הנוקשה?

"לאורך חיי גילמתי גיבורי צבא למרות שהייתי רק בלהקה צבאית. גילמתי מנהיג חבורת רחוב מחוספס מיפו למרות שהייתי בחור רגיש ועדין, ילד טוב ירושלים. עכשיו ב'הסתברות לאהבה' גילמתי סטטיסטיקאי מדופלם, מתמטיקאי מוכשר, כשבפועל בקושי בגרתי מגמה הומנית בתיכון. אם את שואלת 'איך עשית את כל זה?' התשובה שלי היא מילת קסם אחת - 'משחק'".

דרכו של גרינברג בעולם הקולנוע החלה בזכות סבו, שהאמין בו וצייד אותו במצלמת קודאק שפיתחה אצלו יצירתיות רבה - גם בימים שבהם האמין שיעבוד במקצוע ריאלי. ״אני ממש לא הטייס שחלם להיות טייס כשהיה קטן״, הוא מודה, ״בכלל לא. אני זוכר שסבא שלי היה מגיע מארצות הברית עם מתנות, ופעם אחת הוא נתן לי מצלמה. התחלתי לצלם תמונות סטילס, אבל לא ייחסתי לזה חשיבות. בתיכון הייתי מאוד ריאלי. למדתי פיזיקה וחשבתי שזה הכיוון. הדבר היצירתי היחיד שעשיתי היה לכתוב את ההכתרה של פורים. אולי כבר אז הייתי צריך להבין שיש בי גם את זה״.

וקולנוע זה משהו שאהבת, שנחשפת אליו כנער דתי?

״את הידע שלי בקולנוע צברתי בלילות כשהיינו בורחים מישיבת נתיב מאיר, היה לנו מדכא שם נורא. היינו חייבים בילוי, להשתחרר, והקולנוע היה האסקפיזם שלנו״.

"אחרי שנחתּי מדרום אמריקה טיילתי יום אחד בירושלים. היה שלג כבד, עמדתי ברחוב, ופתאום לא ידעתי מה אני עושה. הסתכלתי מאחוריי וראיתי את בית הספר מעלה. נכסתי ושאלתי אם אפשר ללמוד שם. סמסטר החורף כבר התחיל, אבל הם היו מוכנים לקבל אותי. פשוט ככה"

אחרי שירות צבאי ומסע ארוך בדרום אמריקה, הוא נרשם ללימודי קולנוע באוניברסיטה העברית - אבל ליתר ביטחון גם לפסיכולוגיה. אילולא רגע אחד מכריע ביום חורפי סמוך לבית הספר לקולנוע מעלה, כנראה הייתי מדברת עכשיו עם פסיכולוג קליני ולא עם במאי. ״באותם ימים הרגשתי שאני ריאלי מאוד, ושאולי כדאי שאפתח צד אחר שלי, אבל לא הרגשתי שאני יכול להתמקד רק בזה. אחרי שנחתּי מדרום אמריקה טיילתי יום אחד בירושלים. היה שלג כבד, עמדתי ברחוב, ופתאום לא ידעתי מה אני עושה עם עצמי. הסתכלתי מאחוריי וראיתי במקרה את בית הספר מעלה. נשבע לך. נכנסתי ושאלתי אם אפשר ללמוד שם. סמסטר החורף כבר התחיל, אבל הם היו מוכנים לקבל אותי. פשוט ככה״.

בניגוד למקצועות ריאליים, לימודי קולנוע הם הימור משמעותי. חששת מעניין הפרנסה?

"לא הפחידו אותי האמירות על זה שאין כסף בקולנוע. אומנם הייתי בן 24 וכבר נשוי, אבל הייתי פרקטי. עוד בשנה ראשונה קפצתי לראות מה לומדים בשנה שנייה, ואפילו בלי שביקשו ממני הייתי עושה את המשימות ואת התרגילים שלהם. הבנתי שהעשייה יותר חשובה מהדיבור עליה. לא יכולתי לסבול את השיעורים על תולדות הקולנוע. קניתי מצלמה והייתי כל הזמן מצלם. אחד המורים שהעבודה שלי כנראה מצאה חן בעיניו לקח אותי כעוזר במאי טלוויזיה. התחלתי את הצעדים הראשונים כבר תוך כדי הלימודים״.

ההשקעה שלו כסטודנט הביאה אותו מהר מאוד למסדרונות ערוץ שתיים החדש דאז, שם הוא נתקל לראשונה בבעיה שמלווה כל יוצר דתי בתעשייה החילונית. ״כשהתוכנית שלנו התחילה להיכנס לצילומים בשבת, ידעתי שזהו, אני לא יכול, ועזבתי. לא היה פה ויכוח, מהר מאוד הבנתי שזה לא אפשרי״.

העזיבה הפתאומית והדאגה לפרנסתו הביאה אותו לבחור במסלול שונה לגמרי מזה שתכנן. "כבר הייתי נשוי עם ילד, בסוף הלימודים, ואין מה לעשות, הייתי צריך לפרנס. עשיתי קורס תכנות של שלושה חודשים בלבד ופתאום החיים שלי השתנו. הייתי רגיל שבקולנוע אני רודף אחרי כולם, ופתאום בהייטק רודפים אחריי. לא רק ששילמו לי על הקורס, נתנו לי גם רכב ובונוסים. עבדתי שנתיים, והחברה שלנו נמכרה באקזיט. יכולתי בכיף להמשיך בכיוון הזה ולחיות בראש שקט״.

אז למה לא?

״הרגשתי סוג של מתחזה. לא באמת עניין אותי לשבת בסופי שבוע ולקרוא ספרי תכנות. רציתי לפתור בעיות, להשתמש ביצירתיות שלי כדי להסתכל על העולם. משמיים, בדיוק כשהתחילו ההרהורים האלה קיבלתי טלפון מקרן קולנוע וסיפרו לי שאישרו לי פיתוח לתסריט שהגשתי שנתיים קודם לכן. ככה חזרתי לקולנוע עד היום״.

בדרך הוא עבר בתחנה נוספת, כאיש קריאייטיב בחברת פרסום. גם שם הרגיש שלהבת היצירתיות שבתוכו הולכת ודועכת. "עבדתי בפרסום כמעט שנה, והרגשתי שאני מאבד את עצמי. היינו צופים בפרויקט ומסכימים שהוא ממש גרוע, אבל כמה שעות אחרי, מגיע הלקוח וכולם מתפעלים. הרגשתי שאם אמשיך ככה לשקר לעצמי, אני כבר לא אדע מה באמת מדהים ומה לא. בדיוק אז ספילברג ייסד את פרויקט תיעוד ניצולי השואה, אז הצטרפתי. קיבלתי מצלמה, חצובה ורכב, והייתי מסתובב בארץ ומצלם שתי עדויות ביום״.

זה מה שהוביל אותך ליצור את ׳העדות׳?

״היה לי חיבור אישי לסיפור לפני כן. גם אבא שלי וגם סבא וסבתא שלי הם שורדי שואה. אחרי בערך שנתיים ומשהו שאני שומע יום־יום סיפורים, הבנתי שיש מה לעשות עם עדויות, שיש להן כוח רב״.

ההצלחה של "העדות" הייתה בלתי ניתנת לתפיסה. מיוצר שעובר מקרן לקרן בניסיון להשיג מימון, הוא הפך לבמאי שמדלג בין פסטיבלי קולנוע ברחבי העולם וחוזר עם לא מעט פסלונים מוזהבים.

״זו לא הצלחה שבאה משום מקום. השקעתי בסרט הזה המון. כמעט עשור מהחיים. ההצלחה בעולם הייתה משמחת מאוד, אבל גם הייתה עבורי אישור לתפיסת חיים. הבנתי כמה חשוב לשמור על הקול שלך, גם אם הוא מאוד שונה ומיוחד. כשאתה כותב סיפור והוא אותנטי, דווקא הייחודיות שלו היא זו שמחברת אליו את העולם. כשקיבלתי את הגושפנקה הזאת מחו"ל, היה לי הרבה יותר קל להתמודד עם השוני שלי בתעשייה המקומית״.

"אימי הייתה אז בסוף ימיה, והבטחתי לה שאני הולך להביא לבית שלה את יהורם גאון. היא התרגשה מאוד, סיפרה לכל החברות שלה. אבל כשהגיע היום, היא כבר הייתה במצב אחר. יהורם ניגש אליה, והיא ענתה בבלבול. היא לא זיהתה אותו"

ככתבת תרבות אני רגילה להיפגש עם מרואיינים בתל־אביב והסביבה, וגרינברג מזהה את ההפתעה שלי כשהוא מבקש להיפגש בירושלים. אנחנו יושבים בקפה שכונתי ונעים בארנונה, סביבה שונה מאוד מזו שבה מסתובבים אנשי קולנוע.

"אני אוהב מאוד את ירושלים ואוהב ליצור בה. שני הסרטים שצילמתי צולמו ברחובות ירושלים. באופן מהותי אני אאוטסיידר בתעשיית הקולנוע הישראלית, וממשיך בשלי בזה שאני גר בירושלים. אני לא מרגיש שאני צריך להיות קרוב לאיזושהי ביצה או מחובר לברנז'ה. גם ככה כתיבת תסריט היא עבודה די בודדה בשלב הראשון, והניתוק הזה נותן קצב אחר לכתיבה״.

אתה מרגיש שקיים פער בינך לבין אנשי הברנז׳ה?

"אני זוכר שהפגישה הראשונה עם קרנות הקולנוע בתל־אביב הייתה בשבילי מבלבלת.כשאתה בא כאדם דתי, בייחוד בסרט הקודם שלי שמתעסק עם זהות, אתה קולט שהסביבה הקולנועית החילונית מדברת בשפה אחרת. הייתי עיוור לזה בהתחלה. חזרתי מישיבות כתיבה עם ראש מסובב. בסרט 'העדות' אני עוסק בבן אדם שהחיים שלו נסדקים כי יש לו ספק לגבי הזהות היהודית של אימא שלו. מבחינתי, כאדם דתי, זו סוגיה ששומטת את הקרקע, אבל בקרן לא הצליחו להבין את גודל המאורע. שאלו אותי ׳אבל מה זה אומר מבחינה רגשית?׳ אני זוכר שלינה צ'פלין, שאני מעריץ לגמרי, אמרה לי ׳אין פה סיפור׳. זה היה מייאש, כי הוויכוח הוא לא רק על היבט קולנועי, מתחת לזה קיים ויכוח אידאולוגי״.

את הפער הזה הוא מרגיש לפעמים גם היום, אף שהוא כבר שנים בתהליך התרחקות מהגדרות. ״עם הזמן התחלתי להרגיש שהדתיות חיסלה את האמונה. אמונה היא צורך קיומי, אתה לא צריך להיות דתי בשביל להאמין. אני חושב שהמסגרת ההלכתית היא כמו סוג של פיגומים לבית, שאני כבר לא זקוק להם. אני כבר יודע איפה אני נמצא, אז יש מנהגים שאני עושה כי זה מה שאני רוצה, לא כי יש הלכה שאומרת. לעומת זאת, יש הלכות שלא מתיישבות לי על הלב ואני לא עובד איתן. אני הולך לבית כנסת, אבל עובר חוויה אחרת מבעבר. היום אני קורא לעצמי יהודי מאמין, זה מספיק לי״.

אז לא היית אומר שיצאת בשאלה?

״אני נמנע מהגדרות כאלה. אני גם נהנה מהקושי לקטלג אותי בקטגוריה מסוימת. שכן אחד ראה אותי יושב בפלאפלייה, אוכל פיתה בלי כיפה על הראש ומברך ברכת המזון. הוא לא הבין, שאל אותי ׳איך זה מסתדר?׳ אני חושב שזה מאוד מסתדר. אבל בעיקר אני בא ואומר שאני לא עושה שום דבר בשביל אף אחד אחר, רק מה שנכון לי. ולמי שמנסה להכניס אותי לקטגוריה, אני לא הולך לעשות עבודה קלה ולהגיד מי אני, זו העבודה שלכם. אני גם מתנגד להגדרה 'דתי לשעבר'״.

למה?

״מה זה בכלל דתי לשעבר? זה אומר שאנחנו מתייחסים לבן אדם רק לפי היחס שלו לדתיות. זה נתפס כנסיגה, כוויתור. פעם היה לך הערך הדתי והיום אין לך, אתה מחוץ למחנה. ואני חושב שזה לגמרי לא נכון. האנשים שמחוץ למחנה פשוט רואים משהו שעדיין לא הגדירו אותו, כמו בסיפור המצורעים במצור על ירושלים".

אז בעצם אתה לא בברנז׳ה התל־אביבית, אבל גם לא משתייך למגזר הדתי.

"אם יש דימוי שאני מתחבר אליו, זה סייר אינדיאני. הסייר חי עם השבט, אבל לא חי בתוכו. התפקיד שלו הוא לצאת לחפש את העקבות שלא רואים. זה אומר להיות לבד רוב הזמן, לנסות לפענח סימנים, ואז לחזור אל השבט ולהצביע בשבילם על השביל הנכון שכדאי ללכת בו. אני נהנה מהבדידות הזו: אני לא מחויב לשום חוקיות, אבל מעריך את השבט וטוב לי שהוא קיים. אני נהנה מהגרביטציה של שתי המסות, הדתית והחילונית, אבל מסתובב סביבן".