נערים ונערות רבים באים לחגוג את בר או בת המצווה שלהם בירושלים, אבל לא רבים מהם הם הנכדים של בוב מארלי. ובכל זאת, לפני כמה שנים חגגה יהודה ויקטוריה מארלי את בת המצווה שלה בכותל, מוקפת בבני משפחתה. החוליה המקשרת בין הנכדה היהודייה ובין אגדת הרגאיי שלהיטיו מוסיפים להתנגן גם עשורים רבים לאחר מותו היא הישראלית לשעבר אורלי הגאי־מארלי (56), שנשואה כבר יותר מ־20 שנה לבנו זיגי מארלי, מוזיקאי עסוק ועטור פרסים בזכות עצמו. לזוג ארבעה ילדים משותפים, והם גרים יחד בלוס־אנג'לס. אבל אל תטעו בה: אורלי מארלי רחוקה מלהיות רק ״הכלה של״ או ״אשתו של״: היא אשת קריירה מצליחה ששינתה את מאחורי הקלעים של עולם המוזיקה, וסיפורה נשמע כאילו נלקח מתסריט הוליוודי כמעט בלתי סביר.
היא נולדה בכפר־סבא בתחילת שנות השבעים להורים ממוצא איראני. ״חייתי רק שלוש שנים בפרק הראשון שלי בישראל אז אני לא זוכרת ממנו כלום״, היא מספרת. ״מצד שני, בגלל שהייתי הילדה הראשונה לא הפסיקו לצלם אותי, ויש לי המון תמונות ילדות מהארץ״. כשהייתה בת שלוש עברה המשפחה הצעירה לטהרן, בעקבות עבודתו של האב בחברת כור. לא זה האיראני, אלא דווקא חברה ישראלית שהחזיקה סניף באיראן של טרום המהפכה. ״החיים שלנו שם היו ברמה גבוהה מאוד; למדתי בבית ספר בן־גוריון, בית ספר ישראלי שלא למדו בו מילה בפרסית, לאבא שלי היה נהג שלקח אותי ללימודים והייתה בעיר קהילה ישראלית גדולה למדי. אלה היו ימים מאוד מיוחדים״.
״אבא מעולם לא חזר לעצמו מאז שהשתחרר מהכלא". כלא אווין למתנגדי משטר באיראן | צילום: Ehsan Iran
אבל התקופה הקסומה הזו לא האריכה ימים: ב־1979 התרחשה המהפכה בהנהגת האייתוללה ח׳ומייני והוא עלה לשלטון. ״אני זוכרת שנכנסתי לחדר של ההורים וראיתי אותם מתווכחים כי הטיסה האחרונה לישראל עמדה לצאת. אבא שלי, איש משכיל שמדבר שבע שפות, הפגין אופטימיות. הוא חשב שהדברים יהיו בסדר וביקש שנישאר עוד כמה שבועות. אימא שלי רצתה שנארוז ונלך. אבא הרגיש שיש לו חסינות כי ידע את השפה וכל כך הצליח שם. לא עלינו על הטיסה״. הימים הבאים הביאו איתם מהפך דרסטי שהתרחש מול עיניה של מארלי הילדה. ״עד ההפיכה טהרן הייתה מקום יפהפה ומתקדם מכל בחינה, ואז ברגע אחד העיר התמלאה במכוניות עם רמקולים שזעקו – ״אללה אכבר״. בן לילה נשים שלבשו בגדים יפהפיים היו צריכות לכסות את עצמן כי הרחובות התמלאו משגיחים. תלו אנשים ברחובות, זה היה מטורף לגמרי״.
ההחלטה להישאר התבררה מהר מאוד כטעות מרה. ״שבועיים אחרי השיחה הקשה אבא עלה הביתה עם כמה אנשים בלבוש אזרחי שנראו כמו חבורת פושעים. הם פתחו כל מגירה בבית, מצאו את הדרכונים הישראליים שלנו ולקחו אותו לכלא אווין, בית סוהר שהפך לאחד מסמלי הדיכוי המרכזיים של המשטר האיראני, וחומותיו הופצצו על־ידי חיל האוויר הישראלי בשנה שעברה. אבא היה כלוא במשך חודשים ארוכים ובתקופה הזו אולצתי ללכת לבית ספר איראני ולכסות את הראש. למדתי שם לדבר ולכתוב בפרסית, בנוסף ללימודי אסלאם".
ההשתלבות בבית הספר החדש היתה קשה במיוחד: "פרסית הייתה השפה השנייה שלי, בבית הספר האיראני היה ברור לכולם שאני לא מקומית, ובכל בוקר היה ילד שהיה רואה אותי ומסמן לי עם תנועת יד על הגרון שהוא יוריד לי את הראש. זה משהו שאני לא מצליחה לשכוח. המורים בבית הספר היו מכים אותך על הידיים אם לא אהבו משהו שעשית, איראן פשוט הלכה אחורה 300 שנה בלילה אחד והפכה ברברית. עד ההפיכה הרגשתי מאוד אהובה, וכשזה קרה הרגשתי פתאום לא קשורה, בלי שורשים, כמו כדור שמסתובב לשום מקום".
לאחר תקופה מסויימת השתחרר האב מהכלא, אבל לא מכלא המדינה. "ברגע שאבא השתחרר השלטונות הודיעו לו שאסור לו לעזוב את המדינה, אבל שאנחנו חייבות לעזוב מיד. נתנו לנו חתיכת נייר שאפשרה לנו לצאת מאיראן וסכום כסף זעום, אבל לא את הדרכונים שלנו. טסנו לפקיסטן ומשם לאיסטנבול״.
מארלי הגיעה עם אימה ואחותה לשדה התעופה באיסטנבול, שם אזל כספן. ״אחד הדודים שלי מצד אבא התקשר לשגרירות הישראלית באיסטנבול ואמר שאישה ושתי הבנות שלה נמצאות בשדה התעופה וביקש שיבואו לקחת אותנו. הם היו בשוק שמישהו ישראלי עדיין נשאר בטהרן. שמו אותנו בדירה עד שסידרו לנו דרכונים ומשם טסנו בחזרה לישראל. הייתי בכיתה ג׳ והחזרה לארץ הרגישה כל כך נכונה. הרגשתי משוחררת ואני לא יודעת מה הייתי עושה אם לא היה לי את ישראל לחזור אליה, ואם ישראל לא הייתה עד היום חלק מרכזי בחיי״.
בארץ התגוררו בנות המשפחה עם קרובות משפחתן. ״עבורי החזרה לישראל הייתה קלה, כאילו אף פעם לא עזבתי – בניגוד לקרובי משפחה אחרים שלנו שהתקשו להתאקלם ועזבו מהר. למרות שבסופו של דבר גרתי רק שבע-שמונה שנים בישראל תמיד הרגשתי ישראלית, אני מדברת את השפה ומרגישה בארץ לחלוטין בבית״. ב־1982 נמלט האב מאיראן ברגל והצליח להגיע לישראל. ״אבא מעולם לא חזר לעצמו מאז שהשתחרר מהכלא. הוא סירב לשתף אותנו במה הוא עבר ולצערי הוא סובל היום מדמנציה, אז כבר לא נדע לעולם מה קרה. אחרי שהוא חזר עברנו לגור במגדלי אואזיס ברמת־גן והוא ניסה להשתלב בעסקים שונים, ללא הצלחה״.
כשהיית בת 14 עזבתם שוב. מה הוביל לזה?
״מאוד כעסתי על ההורים שלי שאנחנו עוזבים שוב. לא האמנתי שהם גוררים אותי עוד פעם למדינה חדשה עם שפה אחרת. פשוט נמאס לי מזה, הייתי רק ילדה. במקביל מדי פעם פרץ איזה מבצע צבאי, רצנו למקלט והרגשנו כאילו הצרות והאיומים לא נגמרים אף פעם״. לבסוף, אילוצי פרנסה וכן בני משפחה קרובים שעברו לארה״ב הכריעו את הכף. ״אימא שלי רצתה להיות ליד אימא שלה, והם החליטו לתת לזה סיכוי". בלוס־אנג׳לס התמקמה המשפחה בשכונת בוורלי הילס ומארלי הצטרפה לתיכון המקומי. ״בקליפורניה יש קהילה פרסית ענקית. ההורים שלי התאקלמו בה ברגע, אבל אני הרגשתי ישראלית ולא רציתי להיות חלק מזה. ההתחלה שלי שם הייתה קשה מאוד״.
מחוברים מאוד לתרבות היהודית וגם לג'מייקנית. משפחת מארלי | צילום: Kristin Burns (courtesy of Tuff Gong Worldwide)
המפגש הראשון של מארלי עם עולם הבידור קרה כמעט במקרה. ״אחות של בן הזוג שלי בתיכון הייתה קשורה למשפחת ג׳קסון וכבר בגיל 14 פגשתי את המשפחה כולה באירועים שונים. עם הזמן הפכתי לעוזרת אישית של קתרין ג׳קסון (אימא של מייקל ג׳קסון, ד״מ). את מייקל פגשתי רק פעם אחת, באירוע, ובכל השנים שם לא ראיתי משהו יוצא דופן. החוויה הייתה טובה ומכבדת, הם התייחסו אליי כמו משפחה״.
בסיום התיכון חזרה מארלי לישראל במטרה להתגייס, אבל הדברים לא עבדו כפי שתכננה. ״בפגישה עם אחד המפקדים ראיתי אותו נוגע בצורה לא ראויה באחת הפקודות שלו, ואחרי שהבנתי שרוצים שאהיה מזכירה ולא אעשה משהו משמעותי - הבנתי שזה לא בשבילי״.
מה עשית כשחזרת לארצות הברית?
״הצטרפתי לקולג׳ קהילתי, ממנו עברתי לאוניברסיטה גדולה יותר, עברתי לתקופה ללמוד בהוואי ובסופו של דבר סיימתי לימודי משפחה והתפתחות בגיל הרך באוניברסיטה בלונג ביץ׳. העבודה הראשונה שלי הייתה בתור מורה בגוף שאחראי לכל בתי הספר היהודיים בלוס־אנג׳לס, והמטרה הייתה להקים בעתיד בית ספר משלי״.
מאוחר יותר עברה מארלי לעבוד בבית כנסת קטן בסימי־וואלי בקליפורניה, שם פתחה בית ספר לעברית וניהלה אותו. ״הייתי רק בת 23, ניהלתי שם נשים בגיל של אימא שלי וזה היה קשה. חלק מהעבודה היה לתמוך במשפחות נזקקות שהשתייכו לבית הספר, בעיקר משפחות של מהגרים. אלו היו אנשים שהיה להם הכול ועכשיו אין להם כלום, כמו רופאים מרוסיה שעבדו בניקיון, וזה היה מאוד קשה רגשית עבורי. אני חושבת שזה חיבר אותי לטראומה שעברתי בילדות. הגעתי למצב שפשוט לא יכולתי יותר״.
בתהליך הקבלה שלה לעבודה אחרת בהוראה, שאלה אותה המנהלת האם היא בטוחה שזה מה שהיא רוצה לעשות. ״היא אמרה שהיא מרגישה שאולי אני צריכה לעשות משהו אחר. תמיד ידעתי שאני רוצה לעשות משהו בעולם הבידור אבל לא רציתי לנהל אמנים – מה שבאופן אירוני אני בעצם עושה היום עם זיגי. התחלתי סדרת ראיונות בחברות תקליטים״.
בסופו של התהליך החלה מארלי לעבוד בחברת מוזיקה גדולה ששמה William Morris Music. ״גייסה אותי אישה נהדרת, ברברה, שהציעה לי להיות עוזרת של אחת המחלקות. אמרתי לה שאני דוברת שלוש שפות, בוגרת קולג׳ שמנהלת בית ספר לקהילה שלמה, מה פתאום שאלך עשרים צעדים אחורה ואהפוך לעוזרת? היא אמרה שיש לה תחושה טובה לגביי ושהיא ממליצה שאלך על זה, והחלטתי לתת לזה הזדמנות. בפועל אחרי שלושה חודשים כבר קודמתי לתפקיד אחר, אחרי שלוש שנים הפכתי לסוכנת ובגיל 30 כבר הייתי סגנית הנשיא בחברה״.
אחד ההישגים הגדולים שלך היה הקמת מחלקה שקישרה בין גופים מסחריים למוזיקאים. איך הגעת לרעיון הזה, שהיום כל כך שכיח?
״באותה תקופה עבור חלק מהמוזיקאים זו הייתה בושה לשתף פעולה עם חברות מסחריות, אבל אני הרגשתי שאנחנו משאירים הרבה כסף על השולחן: אנחנו מייצגים אמנים מצד אחד, מותגים מצד שני, בלי אף אחד שיחבר בין השניים. היום העולם השתנה לחלוטין, כל מוזיקאי רוצה חיבור לחברה מצליחה ושהמוזיקה שלו תלווה פרסומת, זו גם דרך שמאפשרת למוזיקאים להתקיים כמו שצריך״.
"היה לה שם חיבה מיוחד בשבילי". אריתה פרנקלין | צילום: גטי אימג'ס
העלייה המטאורית של מארלי בעולם ניהול המוזיקאים הובילה אותה לעבוד מול אגדות כמו אריתה פרנקלין, ריי צ׳ארלס, וילי נלסון ואחרים. ״הייתה אז התלהבות גדולה סביב הרעיון, כולם שמחו שמצאתי עבורם כסף גדול שלא היה קיים בתחום עד אז. זה הוביל אותי גם למסעות ברחבי העולם, כי סוכנים אהבו לחבר ביני ובין האמנים שלהם ולקבל ממני עזרה. את אריתה פרנקלין, למשל, הכרתי קודם כול בשיחת טלפון, ואז טסתי לפגוש אותה על סט צילומים בניו־יורק. אפילו היה לה שם חיבה חמוד בשבילי. בניו־יורק גם עליתי על האוטובוס של וילי נלסון, פגשתי אותו ואת הצוות שלו וכולם שמחו לפגוש אותי. סגרתי פרסומות בגרמניה לאל־אל קול ג'יי ובילי איידול, ועשיתי עסקאות גם עבור אמנים שלא עבדו איתנו, כמו הזמרת ג׳ול עם חברת לוריאל״.
איך זה היה, לעבוד עם אגדות כאלה ולהיות בסביבתן?
״אלו היו חוויות נהדרות״, מארלי מחייכת, ״אבל יש לי נפש זקנה ועברתי חיים מורכבים, כך שלא יצאתי מדעתי כשפגשתי את הכוכבים האלה. מעולם לא יזמתי צילום תמונה עם מישהו מהם, אבל לפעמים שולחים לי מזכרות מאותם ימים. הייתי בעיקר גאה בעצמי שאני מרוויחה היטב, עזרתי להורים שלי עם דירה ומכונית וקניתי דירה גם לעצמי. זה מאוד שימח אותי״.
מארלי, כאמור, לא תכננה לעבוד בניהול אמנים – וודאי שלא תכננה להינשא לאחד מהם.
״במהלך השנים שלי בתעשייה אמרתי לעצמי שאין סיכוי שאתחתן עם מוזיקאי, וזה באמת לא היה בתכנון. זיגי היה מיוצג בחברה שלנו, נפגשנו בעבודה ובהמשך פיתחנו קשרי ידידות. היינו חברים טובים במשך כמה שנים עד שזה הפך לקשר רומנטי, מה שגם הפך לבעייתי – זה סוג של טאבו לנהל מערכת יחסים עם מיוצג בחברה. ביום ההולדת שלי, בדצמבר 2004, התחתנו״.
משפחתה של אורלי התקשתה לקבל את השידוך הלא סטנדרטי. ״המשפחה שלי מאוד אולד־פאשן ושמרנית. אבא שלי לא הכיר את זיגי או את הרקע המשפחתי שלו והוא חשב שהוא רוצה אותי רק בגלל הכסף שלי. העובדה שנכנסתי להיריון עוד לפני החתונה רק החמירה את המצב, עד כדי כך שהמשפחה שלי לא הסכימה לבוא לחתונה. ביום החתונה התקשרתי לאימא שלי, סיפרתי לה שמשפחת מארלי מגיעה במיוחד מג׳מייקה ושאלתי אם הם באמת לא מתכוונים להגיע. בסוף אימא שלי הגיעה עם דוד שלי, לבושה בחליפת ההלוויות שלה ובפרצוף חמוץ״. אבל המצב השתפר עם השנים: "כשיהודה נולדה הדברים השתנו לטובה, ומאז הכול בסדר".
"מגיעה לכל סעודת שבת". החמות ריטה מארלי | צילום: גטי אימג'ס
עם החמות הג׳מייקנית, לעומת זאת, החיבור היה חלק. ריטה מארלי הייתה נשואה לבוב מארלי 16 שנה, עד למותו מסרטן ב־1981 כשהוא בן 36 בלבד. היא זמרת מצליחה בפני עצמה, וחגגה 80 בקיץ האחרון. ״ריטה היא אישה יוצאת דופן, שמרעיפה עליי בלי סוף אהבה וכבוד. כשהיא בלוס־אנג׳לס היא מגיעה לכל ארוחת שבת או חג. היא מאוד אוהבת מסורת, באה איתי לבית הכנסת. זכיתי לחמות שהיא מלכה אמיתית, עולות לי דמעות בעיניים כשאני מדברת עליה. היא ומשפחת מארלי קיבלו אותי מהרגע הראשון בצורה הכי מדהימה שיש״.
לזוג מארלי יש בת ושלושה בנים: יהודה ויקטוריה (21), גדעון רוברט נסטה (19), אברהם סלאסי רוברט נסטה (15), וישעיהו ציון (10).
בזמן ההיריון השני שלה החליטה מארלי לעשות שינוי כיוון בקריירה. ״הרגשתי אז מותשת לחלוטין. זיגי היה במסע הופעות בלתי נגמר וכבר לא התרגשתי מהחוזים והעסקאות. לא משנה בן כמה אתה או בני כמה הילדים שלך, מסעות ההופעות אף פעם לא קלים. אבל אני מרגישה בת מזל כי זיגי הוא אמן אמיתי שעושה מוזיקה קודם כול בשביל עצמו. הוא עובד קשה, מפיק, מדבב, יוצר ספרים וסרטים. אנחנו סביב הרבה עשייה״.
לאחר שעזבה את וילאם מוריס הקימה עם זיגי חברת מוזיקה עצמאית, Ishti Music, שהפכה עם השנים לבינלאומית. בפרויקטים המשותפים המפורסמים שלהם נמצאים הסרטים שיצרו על אביו, ״Marley״ הדוקומנטרי ו״One love״ העלילתי, שיצא לפני כשנתיים. השניים חתומים יחד גם על ספר ילדים, ואפילו על מותג מזון לבעלי חיים. ״כרגע אנחנו נמצאים במהלך בנייה של מפעל לשכפול תקליטים, שחווים היום תחייה מחודשת ויש להם הרבה דרישה. זיגי עובד על אלבום חדש, ואנחנו מפתחים רעיונות חדשים לספרים ולסרטים הבאים״.
הילדים שלכם נאלצים להתמודד עם הערות על רקע המוצא שלהם?
״אני בטוחה שהם התמודדו עם דברים כאלה לאורך השנים, אבל זה חלק מהמשפחה שלנו. בוב מארלי היה ממוצא ג׳מייקני ואנגלי, גם אני לא בדיוק לבנה, ואני שמחה שגידלנו את הילדים בצורה טובה. שלחנו אותם לבתי ספר עם ילדים מרקע מגוון מבחינה אתנית ומבחינה סוציו־אקונומית, ויש להם בסיס טוב לחיים״.
יש לכם קשר היום לישראל?
״יש לנו משפחה ענקית בארץ. כשעשינו בת מצווה ליהודה ויקטוריה בירושלים רק עם המשפחה הקרובה היו לנו 300 אורחים״, היא צוחקת. ״אני מאוד קרובה לדודים ולבני הדודים שלי. כשהילדים היו קטנים היינו מגיעים בכל קיץ שני לישראל, אבל לא ביקרנו בשנים האחרונות בגלל המצב. המלחמה הארוכה הובילה לסוג של חשבון נפש, למחשבות על הילדות, על החיים שלי ועל מה שקורה עכשיו בעולם. היו רגעים שהרגשתי ממש תחושה של אבל על הדרך שבה מתייחסים לישראל, אבל בסופו של דבר הבנתי שאני מאוד גאה להיות יהודייה ישראלית ממוצא איראני. כשביקרתי את הבת שלי באוניברסיטת NYU היא ביקשה שאסתיר את המגן דוד שלי, ולא הסכמתי. גם היא גאה להיות יהודייה, אבל היא עדיין ילדה והמצב בניו־יורק מאוד רגיש עכשיו, בטח באוניברסיטאות״.
בוב מארלי | צילום:
איך נראה החיבור שלכם ליהדות?
״אנחנו עושים קבוע ארוחת ערב שבת, חוגגים חגים, מקימים סוכה, הולכים לבית הכנסת ומאוד קשורים לרב הנהדר שלנו שמחובר למשפחה. יש לנו קהילה תומכת ואני מרגישה שהילדים שלנו מחוברים מאוד גם לתרבות היהודית וגם לג׳מייקנית״.
ולסיום: נראה שהמוזיקה של בוב מארלי תתנגן לנצח. מה לדעתך המורשת שהוא השאיר אחריו?
״אני מרגישה שלחמי היו כתפיים מאוד רחבות שנפרשו לכל עבר והעניקו לא רק למשפחה שלו אלא לעולם כולו. אני אוהבת לשמוע את הסיפורים על איך הוא עזר לאנשים: למשל פגשתי אנשים שבוב נתן להם את סכום הכסף הראשוני כדי לפתוח את העסק שלהם, כי הוא היה יזם אמיתי שהאמין ביזמות וביזמים עצמאיים. זו מתנה שעוברת במשפחה מדור לדור, לכל אחד מבני המשפחה יש קרנות שתומכות במיזמים שונים, אנחנו עושים הרבה עבודה בג׳מייקה ובמקומות נוספים. המוזיקה שלו ממשיכה להתנגן והמורשת שלו ממשיכה להתקיים. זו ברכה והוא ברכה, ומדהים להבין כמה הוא הספיק לעשות ב־36 שנים״.
עוד כתבות בנושא
