העולם של "קופה ראשית" לא מסתכם במה שמתרחש על המסך. לעיתים דווקא ההצצות שמחוצה לו חושפות את הסיפורים המעניינים ביותר. אחת מהן מובילה לדמות שלא בהכרח היינו מצפים למצוא בלב ההתרחשות. מאחורי מצלמות הענק, גופי התאורה וצוותי ההפקה השועטים במסדרונות "שפע יששכר", מושכת את העין דמות שקטה אך דומיננטית. הסיבה לכך נעוצה, קרוב לוודאי, בכיסוי הראש המונח לראשה. פריט לבוש שקשה מאוד לפגוש בתעשיית הטלוויזיה המיינסטרימית, בוודאי על סטים תובעניים של דרמות וקומדיות יומיות. היא מופיעה בהקרנות הבכורה של העונות החדשות, לצד השחקנים ויוצרי הסדרה, מחייכת חיוך צנוע אך מלא סמכותיות.
הכירו את חוה שיר־מעודה (48), מנהלת התסריט של סדרת הקאלט בכאן 11 ואשת בימוי והפקה ותיקה. היא גרה בחריש, נשואה ואם לשלושה בנים, חיה ונושמת את תעשיית הטלוויזיה והקולנוע הישראלית כבר 26 שנה. כשאני מתוודה בפניה על הסקרנות הגדולה שהתעוררה בי כשראיתי אותה לראשונה, היא צוחקת ומבינה מיד מה הכוונה.
"לפני שהתחתנתי לא היה מה שיסגיר שאני דתייה", היא נזכרת, "נראיתי פחות או יותר כמו כולם. רק כשפתחתי את הפה הבינו. כן ידעו מאיפה באתי, זה דובר. היו צחוקים על זה שאני דתייה ומתנחלת. שאלו אותי פעם 'את לא נעלבת?' אבל אף פעם לא לקחתי את זה למקום שיורדים עליי. אחרי החתונה הגעתי לסט של סדרה עם מטפחת, ואחד השחקנים שאל אותי אם חזרתי בתשובה. הוא לא עשה את ההקשר בין כיסוי הראש לסטטוס האישי. בשלב הזה הייתי כבר עשר שנים בתעשייה, אם לא יותר. כבר הכירו אותי, אז לא הייתי צריכה לסלול דרך חדשה".
הזגזוג המורכב בין עולמות רחוק מלהיות זר לשיר־מעודה. היא רגילה אליו מראשית חייה במשפחה שהתחברה מקצוות מנוגדים, בת לאב חרדי ואם ממשפחה דתית לאומית שורשית. השידוך בין השניים נוצר דרך בת דודה של האב שלמדה עם האם באוניברסיטת בר־אילן. למרות החיבור הנישואים לא האריכו ימים, וכשהייתה בת חצי שנה בלבד התגרשו הוריה.
על הסט של "קופה ראשית" | צילום: באדיבות המרואיינת
"באותם ימים, בשנות השבעים המאוחרות, התפיסה של הגירושים הייתה מאוד שונה מהיום. היום יש משמורת משותפת, אבל אז הילדים היו הולכים באופן טבעי עם האימא, והאבא הוא זה שהחליט על החינוך. אימא שלי הייתה אז בחורה צעירה בת 26 שמצאה את עצמה פתאום לבד עם תינוקת קטנה. היא חזרה לגור בבית של ההורים שלה ברעננה כדי להצליח לשרוד, לעבוד ולסיים את התואר שלה בחינוך". גם אבא שלה חזר לבית הוריו - אביו היה הרב הראשי של כפר־סבא. "גדלתי ברעננה בבית דתי לאומי פתוח, כשמדי פעם אני מגיעה לשבתות במשפחה חרדית מיוחסת ושמרנית".
הנסיבות הללו הפכו את ילדותה המוקדמת ליוצאת דופן אבל מלאה באהבה וחום. אחרי מספר שנים העתיקה משפחתה את מקום מגוריה לבית על צלע הר ביישוב עמנואל שבשומרון, עם נוף לוואדי, מוקף חיות וצמחים.
"היו לי בפועל הרבה יותר הורים מכל ילד רגיל", היא מחייכת. "סבא וסבתא שלי זיכרונם לברכה היו אנשי חזון וחינוך, והם היו ההורים שלי לכל דבר ועניין כי אימא הייתה צריכה לפרנס. סבתא שלי בדיוק סיימה לגדל שישה ילדים משלה. היא נהגה להגיד שאני הילדה השביעית שלה. המתנה הכי גדולה שיכולתי לקבל הייתה לגדול בבית שלהם, וזה מה שבנה את מי שאני היום".
עמנואל ידוע כיישוב חרדי, מה שהיה יכול לבלבל כל ילדה אחרת, אבל לא את מי שהייתה רגילה ללמוד בחינוך חרדי בבוקר ולצפות בטלוויזיה בערב.
"למדתי בבית ספר של בית יעקב. מקום חרדי על מלא, עם גברביים, תלבושת אחידה והכול. הייתי קצת שונה בנוף אבל התרגלו אליי. היו לי חברות טובות, הן אפילו באו אליי הביתה. כמובן סבתא שלי הבטיחה להורים שהיא לא תפתח את הטלוויזיה. כשהייתי בכיתה ד' אימא שלי התחתנה מחדש ועברנו לקדומים. לאבי החורג הייתה בת שקטנה ממני בשנה, והצטרפתי ללמוד איתה בבית ספר ממלכתי־דתי. לאמי ובעלה נולדו ארבעה ילדים משותפים, ומאוחר יותר גם אבא שלי התחתן ונולדה לו בת. מבת יחידה הפכתי לאחות בכורה שמגדלת אחים קטנים, משהו שכל כך חיכיתי לו".
אחרי שהגשימה חלום אחד, היא פגשה את החלום שמלווה אותה עד היום הזה. "המקצוע הזה בחר אותי, לא אני בחרתי אותו. מגיל מאוד צעיר היה בי רצון לכתוב, ולתעד כל דבר, גם בווידאו וגם בסטילס. בכיתה ו' לקחתי את הכסף שקיבלתי לבת מצווה כדי לקנות מצלמת וידאו, אבל השגתי את הסכום רק בכיתה ט'. בסוף הצלחתי והייתה לי מצלמה. הגעתי איתה לכל מקום. הייתי היחידה בשבט עם מצלמה, אז תיעדתי הכול. לקחתי אותה למסע אופניים לאילת, לריקודים ביום העצמאות ביישוב, למסע לפולין. הכול צולם דרך העדשה שלי".
צילום: צילום מסך
באולפנת להבה היא קיבלה הזדמנות ראשונה להתמקצע, במסגרת מגמת קולנוע שבדיוק נפתחה, שבה אחד מהמורים היה הבמאי והתסריטאי רני בלייר. ואז הגיע צומת שבו התבקשה להכריע האם היא מוכנה לצאת מהחממה הדתית המוגנת אל העולם הזר. "השאלה הייתה לא האם אלמד קולנוע, אלא איפה. בחרתי בסוף במכללת הדסה, דווקא כי זה מקום לא דתי. כשהתקשרתי לרני לבקש עצה הוא אמר 'לא משנה איפה תלמדי, אלא מה תעשי בפועל'. דרכו הבנתי שאני יכולה לקחת את הלימודים ואת כל מה שאעשה אחריהם למקום של שליחות. שאם הקול שלי יתערבב עם עוד קולות כמוני הוא לא יהיה ייחודי. בסופו של דבר באתי מעולם ערכים מאוד הטרוגני, אז כשראיתי שבהדסה אנחנו שתיים־שלוש דתיות בסך הכול, זו הייתה הבחירה שלי".
אחרי טבילת אש באקדמיה ("חברים שלי הימרו שאחזור בשאלה בתוך שנה-שנתיים"), הגיע השלב הבא: שיר־מעודה נפגשה מקרוב עם התעשייה החילונית. היא עברה בהדרגה מעיסוק בתוכן לילדים להפקות שאילצו אותה להתמודד עם סצנות שמעולם לא תכננה לראות על המסך, ודאי שלא במציאות מול העיניים.
"כשיצאתי מהלימודים התגלגלתי לערוץ הופ, המקום הכי טוב שצעירה דתייה שרק יצאה מלימודי הקולנוע יכולה להתחיל בו. תוכן מלא תום וטוהר. זה היה בית הגידול שלי. שם מילאתי תפקידים שונים: הייתי עוזרת לעורך התוכן הראשי של הערוץ, ביימתי והפקתי כתבות שונות, שם גם התחלתי כמנהלת תסריט וכעוזרת במאי, ולא עזבתי את הכובע הזה עד היום. הערוץ היה אז בתחילת דרכו, והיה לי מדהים לעבוד שם. הפקנו תוכניות קאלט כמו 'דפנה ודודידו' ו'הקונצונים'. אלה היו ארבע השנים הראשונות שלי בתעשייה, ועבדתי מצאת החמה עד צאת הנשמה. היינו קמים בחושך וחוזרים הביתה בחושך, אבל לא רציתי לעזוב. עד שקיבלתי הצעה מ'אהבה מעבר לפינה'".
איך מחליפים את דפנה ודודידו בדרמה יומית עם קטעים אינטימיים?
"המנכ"לית של ערוץ הופ אלונה אבט ז"ל תמיד הסתלבטה על המעבר הזה. היא דמיינה אותי על הסט עוצמת את העיניים ואומרת: 'יהודה לוי, עכשיו אתה צריך לנשק את אגם רודברג, בואו תתחבקו'. אחרי אהבה מעבר לפינה עברתי לצילומים של 'פיקאפ' - הפקה מטורפת של 120 פרקים, יום־יום עם השחקנים. זה היה אינטנסיבי ברמות. כותבים את הפרקים תוך כדי, ואין לך חיים. שם זו גם הייתה הפעם הראשונה שנחשפתי לסצנה שבאמת באה בסתירה לעולם שבאתי ממנו. צילמנו סצנה מאוד אינטימית עם שחקן ושחקנית, עד כדי כך שהכריזו על 'סט סגור' וביקשו מכולם לצאת חוץ ממני ומהבמאי. הם התחילו לצלם ופשוט פרצתי בבכי. פתאום ראיתי כמה זה קשה לשחקנית וכמה היא חשופה ופגיעה. לא עמדתי בזה, פשוט יצאתי החוצה".
גם אחרי שנטמעה בתעשייה היא המשיכה לחוות תזכורות שמעמתות את העולם שלה מול החוץ. "בתקופת ההתנתקות היו כל יום הפגנות עם חסימות כבישים, וכל יום העובדים הגיעו לסט טעונים מאוד ובקריזה על המתנחלים. הרבה הצדיקו את ההתנתקות, וזה היה קשה. מצד אחד את אוהבת אותם ומבינה אותם, ומצד שני את לגמרי שייכת לקבוצה שהם שונאים. אם הייתי יכולה גם אני הייתי מפגינה כדי שלא יעקרו את היישובים. כל מה שנשאר לי היה לשבת ולבכות. אני זוכרת שישבתי בחדר בקרה - במסך אחד ראיתי סצנה של בר רפאלי וששי קשת, ובמסך לידו את בני הדודים שלי נמרחים על הרצפה כשחיילים גוררים אותם. ואז שמעתי באוזניות את התאורן הראשי אומר על המתיישבים 'מה הם שונים מהמחבלים של חמאס, הם נראים בדיוק אותו דבר'. היה לי מאוד קשה לשמוע את זה, לא הצלחתי לתפקד. באיזשהו שלב התחלתי לבכות. אמרתי להם 'תכבו את המסכים, אני לא איתכם. אני במציאות'. רבקה מיכאלי ששיחקה שם ניגשה אליי וחיבקה אותי. דיברנו והיא אמרה 'אנחנו אוהבים אותך, ולא חושבים עלייך שום דבר רע'. כולם חיבקו אותי ואותו תאורן גם התנצל על המילים הקשות. אחר כך הבמאי עופר ויצמן הכריז שאין יותר פוליטיקה על הסט, הוא רצה לשמור עליי".
חסימת כבישים במחאות נגד ההתנתקות | צילום: מרים צחי
תקופת ההתנתקות חלפה, אבל גם היום אי אפשר להתעלם מהביקורת כלפי הציבור הדתי או המתיישבים ביהודה ושומרון, אם כי היא כבר פחות מרתיעה אותה. "היום אני מבינה שהאפשרות היחידה שלי לשנות את התדמית הזו היא רק אם יפגשו דמות כמוני במציאות ויבינו שאני לא באמת 'מפלצת'. רוב האנשים שאני עובדת לא חושבים כמוני, אבל אני מוצאת הרבה יותר משותף מאשר שונה ומשתדלת להתמקד בזה. אני יודעת שאף אחד לא באמת שונא אותי. הדעות של אדם הן תוצר של בית הגידול שלו, הוא נולד וגדל לתוך מגזר מסוים ומן הסתם דעותיו בהתאם, כך שאין מה לכעוס".
איך נראית הדינמיקה בסט של קופה ראשית?
"עם השנים הפכנו למשפחה. נועה קולר תמיד כותבת לנו בקבוצה, 'משפחה שלי שבחרתי'. יש לנו קבוצת ווטסאפ מדהימה שאני כל לילה נכנסת אליה כדי להתגלגל מצחוק ולשכוח מהכול. אני בוחרת במשפחה הזו כל עונה מחדש, ואנחנו נשארים משפחה למרות הדעות השונות. כשצילמנו במלחמה ונכנסנו כל דקה למקלט היינו סגורים יחד תומכי נתניהו, שחקנים שחלקם פנים מוכרות מאוד מהמחאות בקפלן ועובדי הפקה מהמגזר הערבי. לא משנה מה הדעות שלך, אתה תקוע עם כולם במקלט. אחד הקטעים המצחיקים במקלט היה כאשר אמיר שורוש התגרה בעורך הראשי עמית סטרטינר, קפלניסט מובהק, והשמיע לו בפול ווליום שיר אהדה לביבי בדיוק כשהאזעקה בשיאה ואין לו אפשרות לצאת מהמקלט, וכולנו התגלגלנו מצחוק".
ויש פעמים שזה פחות מצחיק?
"את אורן שקדי, הבמאי של קופה ראשית אני מכירה כבר יותר מעשרים שנה. שנינו בני אותו גיל ונפגשנו לראשונה כשעבדנו יחד על הסט של 'האי'. הבדיחות שלו עדיין מצחיקות אותי כל פעם מחדש, וכשנפלטות לו אמירות אנטי־דתיות, הן עדיין מכאיבות ומקוממות אותי. יצא לי לדבר הרבה עם עמית סטרטינר על רצח רבין. אנחנו בני אותו גיל, אבל כל אחד חווה את זה מהצד השני. זה מדהים, כאילו חיינו ביקום מקביל. אני בעצמי השתתפתי באחת השבתות שארגנו יגאל עמיר ואבישי רביב ביריחו. אני זוכרת עד היום את אבישי רביב מתחיל עם חברות שלי, משכנע אותנו לבוא לפעילויות. כשדיווחו על הרצח, כל מה שקיוויתי זה שהרוצח לא יהיה דתי, כי ידעתי מה יהיו ההשלכות של זה על הציבור שלנו".
במוצאי יום הבחירות, ביום שלישי הבא ישודר פרק ספיישל מיוחד של "קופה ראשית", בדיוק בשעה שהפילוג וההקצנה בשיח הפוליטי מגיעים לשיאם. התוכנית כבר קנתה לה מעמד של קונצזוס והמספרים מדברים בעד עצמם. העונה הנוכחית של "קופה ראשית" כבר חצתה את רף 9.5 מיליון הצפיות בפלטפורמות של כאן, מהן יותר מ־8.3 מיליון בדיגיטל, באתר כאן, ביוטיוב ובכאן BOX, ועוד יותר מ־1.2 מיליון בשידורי הטלוויזיה. אולי כי הסדרה מייצגת מקום מאחד: בתור לקופה עומדים יחד הקפלניסט והביביסט, האתאיסט והחרדי. שיר־מעודה מבטיחה כי ההזדהות שמרגישים צופי הסדרה תישאר גם בפרק שנוגע בפוליטיקה.
"כמו תמיד בסדרה, גם בספיישל בחירות שצילמנו כל אחד יוכל למצוא את עצמו. שמאלנים וימנים, מזרחים ואשכנזים, מבוגרים וילדים. יש ייצוג לכולם, כמו בעם שלנו או בתור לסופר שהוא המיקרוקוסמוס של החברה הישראלית. אני לא יכולה לחשוף הרבה על הפרק, רק לומר שנדב ויניב (פרישמן וזוהר, כותבי הסדרה, ש"ד) הצליחו לייצר סאטירה במיטבה".
שיר־מעודה מראה לי תיק עבה עמוס מחברות קטנות, כמו של פעם. בכל אחת מהן מתבצע פירוק של התסריט הכתוב והפיכתו מרצף אירועים לטבלה שבה מפורט מתי כל סצנה מצטלמת, ומי משתתף בה.
"אני מהדור הישן", היא מודה בחצי התנצלות, "26 שנה, ועוד לא עברתי למחשב. בזמן ההפקה אני מסתובבת חודשיים־שלושה עם תרמיל כבד על הגב עם כל המחברות האלה. התסריט הוא התנ"ך שלי בזמן ההפקה. הוא תמיד עליי ואני כותבת עליו מראש את כל מה שאני צריכה לדעת בכל רגע נתון".
הצופים מקדישים מעט מאוד מחשבה לעשייה של מאחורי הקלעים, במיוחד כשמדובר בסדרה מבדרת כמו "קופה ראשית". הקסם קורה, ופרק של סדרה נראה כמו רצף התרחשויות של אירועים מלאי הומור. אבל מי שנמצאת מהעבר השני של המצלמה יודעת כמה קשה לייצר דווקא את התחושה הטבעית הזו.
"ניהול תסריט זה הרבה מעבר למעקב אחרי המשכיות הסצנה. זו עבודה ממושכת. צריך לעשות ניתוח יסודי של כל סצנה ביחד עם כל המחלקות. את עושה חזרות עם הבמאי והשחקנים על הטקסטים ושכתובי תסריט. מצלמים לא לפי סדר כרונולוגי, והתפקיד שלי הוא לחבר את כולם לסיטואציה, בדומה למה שנאמר בפרקי אבות: 'דע מאין באת ולאן אתה הולך'. להזכיר לשחקנים מה קרה קודם ומה יקרה אחר כך כדי שיבינו את ההקשר של מה שמצולם. כל האחריות עלייך, וזה תפקיד שמחייב אותך להיות כל הזמן בפוקוס".
כדי להמחיש איך נעשית העבודה בפועל, שיר־מעודה מספרת על הסצנות המצטלמות בקצבייה, הממלכה של ניסים ואנטולי, שאותן בדרך כלל מרכזים לימי צילום ספציפיים בכל עונה. ומזל שכך - כי את הסירחון שעולה מנתחי הבשר שום מסך לא יוכל להעביר. "בהתחלה הבשר עוד טרי והכול בסדר. אבל עם הזמן הסירחון נהיה בלתי אפשרי. הייתי באחת העונות בדיוק בתחילת היריון, והריח עשה לי בחילות בלתי פוסקות".
היתה סצנה שהיית רוצה להשתתף בה?
"אני מאוד אוהבת את התוכן של קופה ראשית, אבל לא את הפרונט. בכל זאת, זה קרה בעונה השלישית. עשינו חזרות לסצנה של שירה עם עובדת סוציאלית שבאה לדבר עם אביחי בגלל הציורים של הבת שלו. עזרתי לנועה ויגאל (קולר ועדיקא בהתאמה, ש"ד) עם הטקסט, ופתאום הבמאי אומר: 'למה אני צריך לבחון שחקניות לתפקיד? את בהיריון עם כיסוי ראש, זה בול עובדת סוציאלית'. בהתחלה ממש לא רציתי. גם היה לי תירוץ טוב, מי יחליף אותי כשאצטלם? בסוף השתכנעתי ועד היום אני מקבלת על הסצנה הזו פידבק, מה שממחיש את ההצלחה המטורפת של הסדרה".
מתארחת כשחקנית בעונה השלישית, לצד נועה קולר | צילום: צילום מסך באדיבות כאן 11
בתור מי שהייתה שם מהרגע הראשון, איך קיבלתם את האהבה המטורפת של הקהל?
"זה מדהים. פתאום התחלנו לקבל תגובות מכל כיוון ובכל מקום. התוכנית הזאת חוצה מגזרים ועדות ומדברת לכולם. אנשים ראו את עצמם ונכנסו לזה".
הניסיון האדיר שלה לא הכין את שיר־מעודה לצילומים מאתגרים במיוחד תחת אש, ובמפגש קרוב מאוד עם האוכלוסייה שאיבדה הכול. "את שתי העונות האחרונות של קופה ראשית צילמנו בזמן המלחמה", היא נזכרת באנחה. "הצילומים היו קשים מאוד מבחינה נפשית. העונה החמישית צולמה רק כמה חודשים אחרי שמחת תורה, כך שהכול היה עוד טרי ומדמם. איבדנו את שי טרמין, עוזר ההפקה האהוב שלנו שנפל במלחמה. עוד היו חטופים בעזה. חלקם כבר חזרו בפעימות ואפילו היו כאלה שהגיעו אלינו לסט להצטלם כניצבים או לפגוש את השחקנים. מצד אחד את מרגישה נורא, שהכול סוער ומדינה שלמה בטירוף מוחלט ואת בבועה שלך, ממשיכה כאילו כלום לצלם סדרה, ועוד סדרה קומית. מצד שני הרגשנו שזה בדיוק מה שצריך לעשות בעורף. שזו התרומה שלנו. יצא שבמשך כל העונה נחשפנו לסיפורים מטורפים. שורדים שתיארו איך קופה ראשית הצילה אותם, חיילים פצועים שסיפרו איך הצפייה בפרקים משאירה אותם שפויים. אימהות שכולות שהגיעו לסט השאירו לנו סטיקרים למזכרת, נהיה לנו קיר הנצחה. כל יום מצלמים סצנות מצחיקות כשעל המוניטור תמונה של נרצח נובה, מסתכל לך ישר לתוך העיניים ואת אמורה להמשיך כרגיל. היה לנו כוח להמשיך, אבל נשברנו לא פעם".
צילום: אבישג שאר-ישוב
יש רגע אחד שזכור לך במיוחד?
"היה יום אחד שצילמנו בתחנת דלק בפתח־תקווה, הבמאי ניגש לתת הוראות לשחקנים ואז חזר למוניטור, התיישב לידי והתחיל לביים ופתאום אני קולטת שהוא בוכה. שאלתי אותו מה קרה והוא מספר לי שניגש אליו עכשיו מישהו שאיבד את בתו וחתנו בנובה, והם נורא אהבו את הסדרה. שמענו את זה לפני כן, אבל עוד פעם ועוד פעם, בסוף הלב פשוט נשבר ואת לא מצליח לתפקד. ומצד שני אי אפשר לעצור צילומים. שנינו מיררנו בבכי והמשכנו להסתכל על המוניטור מבעד לדמעות".
בעודנו מדברות, היוצרים פותחים בתהליך הכתיבה של העונה השביעית. שיר־מעודה מלאת ציפייה לשוב אל חבריה האהובים, אבל גם מודעת למחיר.
"בכל פעם כשמכריזים על עוד עונה של קופה ראשית התגובה שלי אמביוולנטית במיוחד. מצד אחד אני מתרגשת מאוד ומחכה כבר לתחילת החזרות, ומצד שני אני מתה מפחד שהצילומים יתחילו ושוב אהיה תקופה ארוכה מחוץ לבית. בשבילי זה לחוות בכל פעם מחדש תהליך פרידה ממושך מהילדים. לדעת שאני אספיק רק לתת להם נשיקת לילה טוב ואולי לקרוא איתם קריאת שמע".
שיר־מעודה היא אחת מהנשים הוותיקות בתעשיית הטלוויזיה הישראלית, והיא מודעת לייחודיות שלה בתוך המרחב הזה. "להיות במקצוע שלי כאישה, ועוד אישה דתייה, ועוד אישה דתייה עם ילדים, זה על גבול הבלתי אפשרי. כמעט אין נשים על הסט, ואם כן אז מעט, ולרוב הן עוד לא נשואות או בלי ילדים, או שיש להן תמיכה רחבה מהסביבה. זה מקצוע מאוד תובעני ומאוד קשוח להיות בו אישה".
למה?
"בתחום הזה את מציבה את עצמך בסביבה שבה הרוב הוא גברי, ובמהלך הצילומים נוצרות סיטואציות מאוד אינטימיות ודי מביכות. בוודאי שזה מזמן לך אתגרים. כל פעם מחדש את צריכה לבחור איך להתמודד איתם. יש עוד רובד כי את גם אישה, גם דתייה וגם אימא. וזה עולם שלא מתאים לאף אחד מהחלקים האלו. כל השנים אמרתי לעצמי שאני אמשיך בעולם ההפקות עד שאתחתן. ואז התחתנתי. ואז אמרתי 'רק עד שיהיו לי ילדים'. ואחר כך 'עד שאניק'. כל הפקה אני מבטיחה מחדש. אבל נשארתי, זה חזק ממני, אני לא באמת יכולה להפסיק".
את זוכרת צילומים מאתגרים מיוחד כאימא?
"כשהייתי בסט של 'פצועים בראש' בלב כפר קאסם, צילמנו סצנת אקשן עם רכב מתהפך ובלגן, ואני הייתי בהיריון. הייתי צריכה כל הזמן להקיא, ואין שירותים. היו פעמים שהיינו בשום מקום, אפילו אי אפשר להסתיר אותי. אמרו לי לכי מהר, תעשי מאחורי הסלע. בצילומים של 'כוכב הצפון' צילמנו באזור שומם בצפון הארץ. הבן שלי שהיה אז תינוק לא הסכים לשתות מהבקבוק, אז בעלי נסע איתו באמצע הלילה לסט והנקתי אותו. אין מה לעשות, זה לא באמת מקצוע שמותאם לאימא.
"יש הפקות שבהן אני 'אימא של שבת'. רואה את הילדים שלי רק בשישי, אם לא התמזל מזלי לחזור ערב אחד בשבוע כשהם עוד ערים. התחתנתי טוב, כי אי אפשר לעשות את זה בלי בעל תומך שמבין שיש זמנים שאת נעלמת לחודשיים וחצי, והוא צריך לתפקד בשביל שניכם".
שיר־מעודה חושפת גם רגעים קשים וכואבים שחלקה עם חבריה לסט הצילומים. "היו לי שלוש הפלות שהתרחשו בזמן הצילומים - גרידה אחת לפני שהגעתי לעונה הראשונה של קופה ראשית, תוך כדי הצילומים הייתה לי עוד גרידה, ועברתי גם לידה שקטה בחודש שביעי. ובכל זאת כשהתחילו הצילומים וההכנות להפקה הגעתי לסט".
בהפקה היו מודעים לזה?
"חלק מאנשי הצוות. ההפקה לא מתרחשת ברציפות לאורך כל השנה, אלא מרוכזת לתקופה של כחודשיים-שלושה, לכן המשכתי כרגיל".
עם המשפחה | צילום: באדיבות המרואיינת
החיידק שהדביק את המצלמה לידה מגיל צעיר מאוד לא נעלם. עד היום היא חולמת על הרגע שבו תפסיק לנהל את העלילה עבור אחרים, ותעבור לביים את מה שלה יש לספר.
"אני מאמינה שהסיבה שה' ניתב אותי לתעשייה הזו היא כדי שאשמיע את הקול שלי. שאביא את המקום הייחודי שלי. 26 שנה אני עסוקה בהפקות של אחרים ובתוכן שמייצרים אחרים. יש לי נגיעה מסוימת בתוכן אבל זה לא שלי. אני מחכה מאוד לרגע שבו אשמיע את הקול שלי".
חלום נוסף של שיר־מעודה הוא להעביר את הניסיון והמקצועיות שלה גם לדור הבא. "הייתי רוצה ללמד ניהול תסריט, כמו שמלמדים את שאר המקצועות בבתי ספר לקולנוע. זה אחד המקצועות החשובים ביותר בתעשייה וההפקה לא יכולה בלעדיו, אבל הוא לא מקבל הכרה. היה במאי שעבדתי איתו, והוא אמר - אם אני לא בא מחר יש לי מחליף, אבל אם חוה לא תהיה - אין לי מושג מה אני מצלם".
עוד כתבות בנושא
