"פגשתי אדם שהחזיק את הידית בממ"ד שהמחבלים לא ייכנסו, ובמקביל צפה בקופה ראשית"

כשעמדתי לצד נדב פרישמן (49) ויניב זוהר (39) על השטיח האדום בשבוע שעבר, ערב ההקרנה החגיגית של סרט הבכורה שלהם "קופה ראשית", לא העלינו בדעתנו שבעוד כמה שעות, בעוד הסרט מוקרן על המסך, תתחיל שוב מתקפה איראנית. עם הידיעה על שני הטילים שנשלחו לשטח הארץ, החלה תזוזה באולם. היושבים בכיסאות פתחו את הטלפונים, גללו, והיו גם מי שבחרו לצאת מהאולם, אוחזים ילד או שניים מלאי התנגדות, בטרם הירי ידרים אל גלילות. בבוקר למחרת למדתי שפרישמן וזוהר, יוצרים למודי משבר, דווקא לא התרגשו. "האמת, חששתי שאנשים יוצאים מהקולנוע כי הסרט לא מצא חן בעיניהם", אומר זוהר בתום הסבב הקצרצר. "כשראיתי את החדשות והבנתי שזה בגלל איראן, נשמתי לרווחה".

הסרט עלה לאקרנים ביום רביעי השבוע, יום הקולנוע הישראלי, והוא נשען על העלילה הסטנדרטית של סדרת הטלוויזיה הפופולרית המשודרת בכאן 11, אבל הולך צעד אחד קדימה. כל משפחת "שפע יששכר" נמצאת שם: המנהלת שירה שטיינבוך (נועה קולר), הקופאית כוכבה שביט (קרן מור), הלקוח הנורא אמנון טיטינסקי (דב נבון), העובד המסור ראמזי עבד־ראמזי (אמיר שורוש), והקצבים אנטולי (דניאל סטיופין) וניסים (יניב סוויסה). בסרט, הדמויות מסתבכות עם עולם הפשע, ומנסות בכל האמצעים להוכיח את חפותן לאחר שהופללו. כיאה לסרט באורך מלא, פרישמן וזוהר הרשו לעצמם לקחת את הדמויות לקצה, ולתבל את העלילה עם מרדפים ורגעים של חיים או מוות.

"חשבנו שאם הקהל היה מגיע לקולנוע ומקבל פרק של קופה ראשית שהוא בסך הכול ארוך יותר, הוא היה מתאכזב", מסביר פרישמן. "שאנשים ישאלו את עצמם למה ללכת לקולנוע אם אפשר לצפות בזה גם בבית".

ועלילת פשע התחברה בקלות לקופה ראשית?

זוהר: "זה היה בלתי נמנע כדי שיצא לנו סרט באורך מלא, ועבדנו קשה כדי לשמור על הדי־אן־איי של הדמויות ושל מערכות היחסים ביניהן. אין דמות שיוצאת מהקווים שלה, אבל חלק מקבלות זוויות אחרות. לראות את ראמזי במרדף בבית חולים, למשל, זה משהו שלא רואים בסדרה. גם לא רואים את הבית של שירה. זו חוויית צפייה אחרת, כמו לראות את הילד שלך עושה דברים שלא חשבת שהוא יודע לעשות, ולהתגאות בו".

יש לחץ בעקבות הציפייה של הקהל?

פרישמן: "אנחנו מקווים שיבואו רבים לראות את הסרט, ומאמינים שמי שרואה קופה ראשית בטח יקנה כרטיס ותהיה לו חוויה מדהימה, כמו שהייתה לנו. לאחרונה ראינו את הסרט עם השחקנים, שהם המבקרים הכי גדולים שלנו. והם נהנו כמו ילדים. אפילו בכו בסוף".

אחרי חמש עונות מצליחות מאוד, ועוד אחת בדרך, ההופעה של עובדי הסופר על מסכי הקולנוע הייתה עניין של זמן. אבל אצל פרישמן וזוהר הרעיון נולד דווקא מתוך הכאב הגדול של 7 באוקטובר, בזמן שיחד עם השחקנים הם עברו בין בתי מלון ובתי חולים ברחבי הארץ וגילו את הכוח האמיתי של ההומור הנרקם בין אצבעותיהם.

"כמה חודשים אחרי הטבח הגענו למפונים מכפר עזה, להקרנה של הפרק המיוחד על חרבות ברזל, 'קופת ברזל'", מספר זוהר. "חששנו נורא. כי בעצם אנחנו הולכים להיפגש עם אנשים שחוו את הנורא מכול. לא ידענו איך הם יגיבו. אבל הרעיונות של התאגיד מתבררים בדרך כלל כטובים, וכשהם ראו את הפרק היה צחוק אדיר. זה היה מדהים לראות את כל הקהל נהנה, בכל הגילים. סבתא לצד נכד, כולם ביחד. היה בזה משהו טקסי כמעט. יצאנו משם באורות, ושנינו הגענו להבנה שהגיע הזמן לעשות סרט. תמיד היו מחשבות על זה, אבל המלחמה יצרה אצלנו בייבי בום של יצירה. כמו מה שקורה ליהודים בכל פעם".

יניב זוהר: "לראות את ראמזי במרדף בבית חולים, למשל, זה משהו שלא רואים בסדרה. גם לא רואים את הבית של שירה. זו חוויית צפייה אחרת, כמו לראות את הילד שלך עושה דברים שלא חשבת שהוא יודע לעשות ולהתגאות בו"

הרגשתם שיש חשיבות בסרט קומי.

פרישמן: "כשביקרנו במלון מפונים אחד בים המלח, ניגש אליי אדם מאחד הקיבוצים שעברו את הטבח. הוא היה בממ"ד, וכשפרצו המחבלים לבית הוא החזיק את הידית של הדלת בצד אחד, וביד השנייה החזיק טלפון והריץ פרקים של קופה ראשית. במשך שמונה שעות הוא לא ידע כמה זמן נשאר לו, והסדרה שכתבנו החזיקה אותו. מצמרר".

זוהר: "לא סתם היהודים ממש טובים בכל מה שקשור לקומדיה. השתפשפנו בזה במהלך הדורות. ההומור בשבילנו הוא כלי הישרדותי, דרך לנפץ פחדים ולהזכיר שיש בחיים גם משהו נורמלי. זה מציל נפש".

שנה וקצת אחרי 7 באוקטובר יצאה לאוויר העולם עונתה החמישית של הסדרה, שהתעלמה לחלוטין מהמלחמה על נוראותיה. "גם בקורונה, כולם היו בטוחים שאנחנו נוציא עונת קורונה", אומר פרישמן. "מבחינת הקהל זה היה מתבקש, עם כל הכאוס שהיה בסופרים. אבל בשפע יששכר לא הייתה קורונה. ניסינו לכתוב על זה, זה לא הצחיק אותנו. הבנו שאנחנו בתוך העולם שלנו ובו נעים לנו להישאר. בדיוק כמו במלחמה".

ועדיין, אל תוך העולם הניטרלי של קופה ראשית מסתנן תכופות קונפליקט אקטואלי. בפרק "בוקר של פיגוע", פיגוע רצחני ביבנה משבש את השגרה בסופר. בפרק אחר ראמזי נלחם עם עובד המעדנייה הסמוכה על שטחי הזיתים הכבושים. למרות מעטפת ההומור העבה, הפרקים הובילו ללא מעט ביקורת על פרישמן וזוהר, וכמובן להאשמות על נטייה שמאלנית. "קופה ראשית היא לא ניסיון שלנו לחנך את הקהל", טוען פרישמן. "אנחנו לא באים להגיד אמירה ולא באים לעצבן. אנחנו רוצים שיהיה מצחיק, שכולם ימצאו שיח משותף בעולם שהולך ומתפלג ומתקטב".

קופה ראשית היא קונצנזוס, אז אפשר להבין את הציפייה שלא תתעסקו בנושאים שנויים במחלוקת.

"זו לא סדרה חינוכית. היא נקייה, ילדים יכולים לצפות בה, אבל המטרה שלנו היא להצחיק. זה הכול. אנשים מבקשים להלביש עלינו את המסרים. בפרק עם הזיתים הכבושים קיבלנו הרבה טענות שזה פרק מאוד שמאלני, אבל התנגדתי לזה. אני לא מתייפייף, ובכוונה תחילה בחרנו לשים את הדמות של ראמזי בקונפליקטים הכי מצחיקים ודרמטיים שאפשר. אנחנו מקשים עליו מאוד, ומחכים לראות איך הוא יצא מזה. אבל זה לא מתוך הצדקה של צד פוליטי מסוים. השותפות בינינו היא הוכחה מובהקת. אנחנו עובדים יחד עשר שנים, ואף פעם לא הייתה לנו שיחה פוליטית. אני לא יודע מה יניב מצביע, לא אכפת לי מה הוא מצביע או האם הוא מצביע".

זוהר: "אני חושב ששנינו מרכז קיצוני. אני חושב ש'רק ביבי' ו'רק לא ביבי' הם בעצם אותו הצד, כשהצד השני זה כל שאר הציבור. הצד של 'ביבי או לא ביבי' מאמין בלצעוק, בלפלג. אולי הם הפכים אבל בסוף האג'נדה שלהם דומה והם עובדים בלממש אותה. אחד מושך מפה ואחד מושך מפה".

אז אתם לא מבינים את הטענות.

"מי שנתפס על העלילות הקטנות ימצא תמיד על מה להתלונן. אפשר להסתכל על פרק שבו קורה משהו רע לניסים ולהגיד 'בטח הם לא אוהבים דתיים', או על פרק שבו שירה מסתבכת ואז אפשר לומר 'הם נגד אשכנזים'. אבל בסוף כולם באותה הרמה מבחינתנו. כל אחד מקבל את השיעור שלו, ולומד לרדת מהעץ שלו ולא להיות כזה קיצוני".

אחת הדמויות השנויות במחלוקת בסדרה היא שוני סטרטינר, לקוחה נרגנת עם כישרון מיוחד לתלונות ושיימינג. פרק זכור במיוחד הוא זה שבו היא נלחמה בחירוף נפש בדוכן הנחת תפילין וחלוקת סופגניות של חב"ד. "שוני מפסידה הרבה בגלל האג'נדות שלה וההידבקות שלה אליהן", מסביר זוהר בחיוך. "אנשים אוהבים לצעוק כדי להיות צודקים. יש חבר שאני יכול לדבר איתו ברוגע גם אם אנחנו לא מסכימים, הוא יגיד לי 'אתה צודק' ומיד יחזור לכתוב טוקבקים בפייסבוק. יש כאלה שזה מזין אותם נפשית. כמו אוהדי מכבי והפועל שאוהבים ללכת למגרש ולצעוק, כי זה מאפשר להם לפרוק".

פרישמן: "ובכל מקרה, אני חושב שאין דבר כזה אמת מוחלטת. יניב לא אוהב שאני אומר את זה, אבל בשונה ממני, הוא איש דתי. הוא מניח תפילין, הוא שומר שבת".

זוהר: "לא ממש שומר שבת, יותר עושה קידוש".

פרישמן: "בסדר, אבל אתה מניח תפילין, אתה מברך לפני שאתה אוכל. ואני עונה לך אמן. למרות שגדלתי בבית שזה לא מקובל כל כך. זה לא אומר לי כלום. אני ממש לצד השני, אני מאוד לא מאמין בזה. כשהייתי צעיר הייתי אפילו מזלזל בזה. עם הזמן למדתי לכבד, והייתי רוצה שכולם ידעו לתת את הכבוד. דווקא כשאתה לא מאמין, תן כבוד. ועם יציאת הסרט אני מבקש ממנו להתפלל שהוא יצליח ולא תהיה מלחמה עם איראן בדיוק ביום הקולנוע".

זוהר: "האמת שזה כיף, להרגיש שזה נוגע באנשים. את קרן מור, למשל, קטלגתי מההתחלה בתור מישהי שנמצאת עמוק במחנה מסוים. אבל לפני כל עונה שמצטלמת היא אומרת לי 'אנחנו לא מתחילים עד שאתה מברך שהחיינו'. גם אתמול, לפני הפרמיירה, היא שלחה מזמור לתודה בקבוצה".

פרישמן: "אני חושב שאתה גורם לכולנו להתחבר למקום הזה. בסוף כולנו יהודים, ובעיניי טיפשי לשבת במדינה הזו ולהתעלם מהיסודות שהקימו את המדינה הזו".

השותפות ביניהם נראית היום מושלמת. חלוקת התפקידים טבעית. הם מצליחים לגולל מערכונים שלמים יחד אפילו מרחוק. אבל בפעם הראשונה שנפגשו פנים אל פנים, פרישמן, אז עורך ומנהל תוכן בערוץ "ביפ", ראיין את זוהר, יוצר צעיר שהשתחרר מהצבא וחיפש עבודה בתעשייה. התשובה בתום הריאיון הייתה שלילית. הצטלבות הדרכים הבאה לא הייתה מוצלחת יותר. זוהר כבר צבר ניסיון ועבד תחת פרישמן ב"המופע של רד ודביר", אלא שאז, לקראת סיום צילומי העונה, פרישמן קרא לו למשרדו והודיע לו על פיטוריו.

"היו קיצוצים", ממהר פרישמן להסביר כשהזיכרון הלא נעים עולה שוב. "הוא אוהב לספר את הסיפור הזה ככה, אבל כשאתה מנהל מנחיתים עליך דברים ואתה חייב לבצע אותם לטוב ולרע".

"הייתי המום וכועס", נזכר זוהר, "ואז איימתי עליו שזו תעשייה קטנה ואנחנו עוד ניפגש".

האיחול התגשם במהרה, והשניים נפגשו בחדר הכותבים של תוכנית הבידור "מלחמת המינים": זוהר בתור כותב, פרישמן כעורך. הפעם המפגש לא הסתיים באכזבה של צד אחד, אלא בידידות מקצועית מופלאה. "אחרי שנים של עבודה, כבר הייתי רגיל ששאר הכותבים הולכים הביתה בחמש אחרי הצהריים ואני נשאר לבד", מספר פרישמן, "אבל אני זוכר שכשהתחלנו לעבוד יחד, נשארתי כרגיל אחרי כולם ופתאום ראיתי אור נוסף דלוק במשרד. הבנתי שאני לא לבד. פתאום מצאתי את יניב. שאלתי אותו: מה, לא הלכת? והוא ענה לי: לא. הפרק עוד לא מוכן. הבנו שלשנינו יש אובססיה, לא יכולים לעזוב משהו עד שזה לא מושלם. היו אנשים שחיפפו אבל אנחנו עשינו הכול ביסודיות. בשלב מסוים אמרנו לעצמנו, אולי נשקיע את המשאבים האלה במשהו שהוא באמת שלנו".

זוהר: "הרבה סיפורים בעולם הזה מתחילים ככה. מין רומנים קצרים כאלה. זו הייתה הפעם הראשונה שעבדנו יחד, כתף אל כתף, בלי שהוא מעליי".

נדב פרישמן: "אנחנו רחוקים מלהיות מתוכננים, אין לנו נוסחה. כל פרק וכל עלילה אנחנו מתחילים לכתוב מאפס. ואתה אומר לעצמך: די, זאת כבר עונה מאתיים, כתבנו מלא פרקים כאלה, זה אמור להיות קל. אבל לא, הפוך, זה יותר קשה"

כשנגמרה התוכנית, והיה נדמה שגם תחום תוכניות הבידור נמצא בגסיסה, שיתוף הפעולה האמיתי של פרישמן וזוהר התחיל. "ניסינו להתפרנס", מסביר זוהר. "היו מלא רעיונות. אפילו טלנובלה לילדים. שלחנו להמון אנשים, מפיקים, עורכים - וקיבלנו בחזרה מיילים שכתוב בהם ש'לא ניכר שהכותבים מבינים בקומדיה'. גם אם לא ניסינו להצחיק".

את הפוטנציאל בעולם הקמעונאות זיהה פרישמן. "נדב חזר ואמר כל הזמן 'בוא נעשה משהו על סופר, יש בזה משהו טוב'", מספר זוהר. "גילינו ששנינו במקרה נהנים לבלות בסופר, אפילו בתורים".

ספק אם מי מהמעריצים המושבעים יודע זאת, אבל הטיוטה הראשונית התמקדה אך ורק במנהלת הסופר, שאז עוד לא הייתה שטיינבוך, והתבססה על הקומדיה הבריטית "הממלכה הקטנה". "במקור קופה ראשית הייתה בכלל תוכנית מערכונים, שנולדה מתוך קול קורא שפרסמה הטלוויזיה החינוכית", מספר זוהר. "כתבנו מערכון נחמד על מוכרת במאפייה שיש לה חתונה באופק, והיא מנסה להיכנס לדיאטה אבל לא מצליחה כי הציבו אותה מול מאפים מפתים. דמיינו עשרים פרקים שלה מדברת עם בורקסים, והבנו שזה לא מספיק. צריך עוד דמויות".

באופן שלא מבייש חוקרי טבע, פרישמן וזוהר ערכו תצפיות ארוכות בסופרמרקטים ברחבי הארץ, ולהפתעתם גילו שהמציאות עולה על כל דמיון. "תפסנו איזה מנהל של סופר וביקשנו רשות להסתובב ברחבי המקום", אומר זוהר. "הלכנו אחריו ימים שלמים. הסתכלנו על התורים וההתנהלות, אתה רואה בעיניים שלך כמה זה מדהים. זהב טהור בכמויות. ראינו סיטואציות הזויות עוד יותר ממה שיכולנו להכניס לתסריט של קופה ראשית".

העונה הראשונה יצאה לדרך בחסות החינוכית, עם משאבים מעטים מאוד. "זה היה מהרגעים שאתה אומר לעצמך, תיזהר מהמשאלות שלך כי הן עלולות להתגשם", צוחק זוהר. "זאת הייתה תוכנית מאוד קטנה, אבל בחברת ההפקה הפסידו עלינו המון. הם השקיעו הרבה, מאוד האמינו בזה. יצאנו לדרך כשבראש שלנו יש כבר עונה שנייה, אבל אחרי שהעונה הראשונה שודרה סגרו את החינוכית".

הם הלכו איש־איש לדרכו, ואף לעבודותיהם הקודמות, כולל "לחישה לשופטים" בתוכנית ריאליטי מוזיקלית, כדי להתפרנס. זה היה יכול להיות סופה של קופה ראשית. "לחמש דקות היינו גם בערוץ 10, ואז גם הוא נסגר", אומר זוהר בחצי צחוק. "ניסינו למכור אותה לערוצים מסחריים אחרים, אבל הם לא רצו לקבל את הסדרה. נשארנו על המדף שנה וחצי, שנתיים, עד שבא התאגיד ואימץ אותה".

"התאגיד הוא נס גלוי ליצירה הישראלית. כל מי שיש לו שכל בראש רואה את זה. נס גלוי לא רק ליוצרים, אלא גם לעם היושב בציון. ערוץ שמטרתו היא לא תוכן ולא כסף. ערוץ שעושה גם תוכניות על דת ויהדות, שכנראה לא יהיו בקשת או רשת או בכל ערוץ מסחרי. כי אין להם אינטרס כלכלי לעשות את זה. אין ילד בישראל שלא גדל על התכנים של החינוכית, ואין מבוגר שלא מכיר את התכנים האלה. 'סליחה על השאלה' הוא פורמט שאחרת לא היה מוצא בית. מתי יבינו שתרבות היא לא רק אסקפיזם ומותרות? ברור שביטחון חשוב יותר, אבל אם הילדים שלנו יגדלו רק על תוכן אמריקאי או ריאליטי, יהיו לזה השלכות. התאגיד מציע תוכן ישראלי על מלא. אין דבר פחות יהודי מלבטל את התאגיד".

ויש מי שיגיד שהתאגיד נוטה לצד פוליטי, ולא כל אזרח רוצה שישתמשו בכספי הציבור שלו בשביל תכנים שהוא לא מאמין בהם.

פרישמן: "השיח של לסגור או לא לסגור את התאגיד הוא שטחי. אני מכבד את מי שאומר שיש בו בעיות. מי שלא מרגיש בנוח עם התאגיד, צריך לשמוע מה הוא אומר. כמו בכל דבר, יש כאן ויכוח ויש לו מקום. לפני שלוקחים את זה למקום לא ענייני, 'כן, לא, שחור, לבן'. גם אם תשאלי את מנכ"ל התאגיד, הוא יגיד לך שלא הכול מושלם. יש מה לתקן. ולגיטמי שיש דברים שמפריעים לציבור שמשלם על התוכן הזה. אבל את אותו הדבר אפשר להגיד על כל מה שהמיסים מממנים – בריאות, חינוך. אבל עדיין מוסכם שהמדינה צריכה לתמוך במערכות האלה. אז באותו אופן צריך להשקיע בגוף שעושה תוכן כמו התאגיד. אם לא היה התאגיד לא היה תוכן שפונה לציבור מסוים, ילדים היו מעדיפים את הטיקטוק ולא תוכן שמעשיר אותם. קופה ראשית, למשל, לא הייתה יכולה להתקיים אם היו רק ערוצים מסחריים".

זוהר: "אפשר להסתכל על פרק שבו קורה משהו רע לניסים ולהגיד 'בטח הם לא אוהבים דתיים', או על פרק שבו שירה מסתבכת ואז אפשר לומר 'הם נגד אשכנזים'. אבל בסוף כולם באותה הרמה מבחינתנו. כל אחד מקבל את השיעור שלו, ולומד לרדת מהעץ שלו ולא להיות כזה קיצוני"

זוהר: "ערוץ 11 לא נתן את התמורה ולא עבד טוב. אנחנו יודעים איך זה נראה כשזה לא טוב. אבל עכשיו אפשר לראות כמה זה יוצא דופן ויקר ערך. מי שמייצרים את התרבות בישראל הם לא אוכלי חינם, וכמו מורים או רופאים הם מכירים בחשיבות של מה שהם עושים".

פרישמן: "זכינו שקופה ראשית הצליחה, ואנחנו מקבלים אהבה מטורפת. מישהי סיפרה לי שהיא יושבת עם אבא שלה במחלקה האונקולוגית, והנחמה שלו במסדרון האחרון של חייו היא לצפות יחד איתה בפרקים של קופה ראשית, והם לרגע שוכחים את הקושי. זה מעורר תחושת שליחות. לא מתוך איזה אלטרואיזם, באנו בסופו של דבר להגשים את החלום שלנו, להצחיק. נשארנו ילד בכיתה ו' שרוצה להצחיק. אבל זה מטורף לחשוב מה הצלחנו לעשות".

זוהר: "זה נס. השקענו בזה המון אהבה ואנחנו עדיין משקיעים. אהבה לשחקנים למשל. יש לנו קבוצה פרטית עם כל שחקן, כדי שהוא יוכל ליהנות מהדמות שלו ולפתח אותה איתנו. זה כולל גם ויתור, כי שחקנים אוהבים להיות במרכז, ופה זאת ממש קבוצה גדולה של שחקנים שצריכים לעבוד יחד".

אז השחקנים מובילים את ההתפתחות של הדמות?

פרישמן: "בטח. הם מכירים מעולה את מי שהם מגלמים. אגב, אנטולי הוא זה שבכלל המציא את השפה של עצמו. אנחנו לא כותבים את כל הדברים שהוא אומר, לפעמים גם לא מבינים אותה. במשך העונות הדמויות גדלו לנו מול העיניים. כמו שאת מכירה בן אדם בהתחלה בצורה שטחית, רואה בו את הדברים הטובים והנחמדים ואז צדדים רעים, ונולדת מערכת יחסים".

זוהר: "כיף לי לראות אותם כבני אדם, ולכוון אותם לניסיונות חדשים. חשבנו לפני העונה האחרונה איך לפתח את ראמזי, והחלטנו להביא לו בת זוג. לאמיר (שורוש, ש"ד) היה קשה עם זה. זה משהו שמאוד מאתגר את הדמות, אבל גם פותח בה רבדים חדשים. וזה גם הצחיק אותנו מאוד. בסוף הוא הודה לנו על זה. קומדיה היא בפרטים הקטנים. גם אם אנחנו מתעסקים בשטויות, זה ברמה הכי עמוקה שיש".

כבר שמונה שנים הם על קופה ראשית, וההשקעה לא פוחתת. גם אם הדמויות של הסדרה והסרט כבר כותבות את עצמן, כל פרט מקבל יחס כאילו הוא הראשון שהם מפיצים לעולם. "הרבה כותבים לא הצליחו לעבוד איתנו", מודה זוהר, "כי הם לא מגיעים לרמת הדיוק שאנחנו רוצים. הם אומרים: עברתי על התסריט 15 פעם, אני לא יכול לזרוק אותו עכשיו לפח. אבל אנחנו מאמינים מאוד בפח. זה הכלי הכי חשוב של כותב. אבל אנחנו אף פעם לא כותבים לחינם. תמיד אנחנו שומרים את מה שאנחנו אוהבים, ומשתמשים בזה בתור חלקי חילוף".

פרישמן: "אנחנו רחוקים מלהיות מתוכננים, אין לנו נוסחה. כל פרק וכל עלילה אנחנו מתחילים לכתוב מאפס. ואתה אומר לעצמך: די, זאת כבר עונה מאתיים, כתבנו מלא פרקים כאלה, זה אמור להיות קל. אבל לא, הפוך, זה יותר קשה. ועדיין, אם משהו מצחיק אותנו, הוא כנראה יעלה שוב פעם בשבוע. היה קטע בעונה הקודמת שאמנון טיטינסקי נגע בכל המאפים על המדף. זה רעיון שנפל בעונה הראשונה, ובכל שבועיים מישהו העלה אותו מחדש עד שהוא קרה".

קופה ראשית אומנם גוזלת מפרישמן וזוהר תשומת לב רבה, אבל היא לא היחידה. בשנים האחרונות הם הפכו לאבות של סדרה נוספת, "לבד בבית", המשודרת בכאן חינוכית, ויש להם גם פרויקט מיוחד בערוץ בערבית "מכאן". "אנחנו עושים דברים נוספים במקביל, כל מיני פרויקטים, פרסומות", אומר פרישמן. "הדמויות של קופה ראשית נמצאות בכל מיני מרחבים אחרים, ואנחנו הולכים איתן".

אז עד מתי קופה ראשית?

"את יודעת עד איזה גיל את תחיי פה?"

לא, מקווה שהרבה.

"ואנחנו מקווים שעד אז נכתוב עונות לקופה ראשית".

זוהר: "כל עוד הנר דולק".