הסוס הטרויאני הוא דוגמה לאיכות האודיסיאה של נולאן

הרבה יומרה נדרשת כדי לעבד לקולנוע גרסה נאמנה למקור (בדרכה) של האפוס העתיק "האודיסאה" מאת הומרוס, אחת היצירות החשובות והמשפיעות ביותר על תרבות המערב. אבל זהו בדיוק החומר שממנו קורץ כריסטופר נולאן ("התחלה", "אופנהיימר") - במאי־אוטר מקורי ומבריק שמצליח לממש על הבד בכל פעם מחדש חזון קולנועי מסחרר, אינטליגנטי וחדשני. לאחר ההצלחה הגדולה שסרטו האחרון "אופנהיימר" זכה לה, נולאן חש שהגיעה העת לאתגר העצום הזה והפך את החוויה ללא פחות מאירוע קולנועי.  

עם סיום מלחמת טרויה יוצא אודיסאוס מלך אית'קה (מאט דיימון) עם אנשיו למסע הביתה, אך לאחר שהוא מכעיס את האלים המסע הופך לארוך ומפרך ויעברו עשר שנים של תלאות ואובדן בטרם ישוב לחופי ארצו. העלילה מלווה גם את אשתו פנלופה (אן האת'וואי) ובנו טלמאכוס (טום הולנד) שנאלצים להתמודד עם עשרות מחזרים בהנהגת אנטינואוס (רוברט פטינסון) בזמן שהם ממתינים להחלטתה של פנלופה להינשא לאחד מהם במקום בעלה הנעדר.

נולאן עוסק כבר שנים בעלילות עם מוטיבים של מסע, אובדן ושיבה הביתה, בטוויית נרטיבים מורכבים של משחקי זמן ולולאות סיפוריות ובבחירות שונות בהשפעה ברורה מהמיתולוגיה היוונית. לכן לא מפתיע שמסעו הקולנועי במשך השנים הוביל אותו לבסוף לכאן, למקור הספרותי המונומנטלי הזה שמתוכו צמח כיוצר. ההפקה של נולאן מתגלה כמונומנטלית בפני עצמה, ומקיימת בתוכה תנועה תמידית בין רושם וגרנדיוזיות רבי הוד לארציות פשוטה ואינטימיות. זוהי מעשייה בקנה מידה אפי על אלים, מפלצות, בחירה וגורל ובאותה נשימה גם מסע פרטי על משפחה, בית וחיבוטי מצפון.

את כל אלה נולאן מקפיד לתווך לצופים באמינות המרבית, ומצליח לברוא עולם מיתי שתמיד נחווה כריאליסטי ומעוגן לקרקע. הוא עושה זאת באמצעות תפאורות ענק שנבנו בלוקיישנים ברחבי העולם, אלפי ניצבים אמיתיים ושימוש יצירתי בפעלולים פרקטיים. גם בחירות הבימוי והצילום שומרות על ריאליזם ויצריות, כשהכול נלכד לבסוף באור על הפורמט הפיזי האיכותי ביותר שקיים - האיימקס - ובגיבוי סאונד ענק, עתיר בבסים שישתעשעו לכם בקצב הדופק. דוגמה טובה להישג המיתו־ריאליסטי הזה הוא הסוס הטרויאני של נולאן. כאן הוא אינו ניצב בגאון מול שערי טרויה ונע ברוב פאר אל בינות חומותיה, אלא נגרר על צידו בעמל רב על פני הדיונות, כשבתוכו ממתינים לאורך ימים ארוכים החיילים היוונים הצמאים והמורעבים, סובלים מצחנת הפרשותיהם ונלחמים ללא הרף במי הגאות העולים ומאיימים להטביעם.

הדגש האינטימי והמסע הפנימי הם המקומות שבהם מתבהרים גם הדמיון התמטי לסרטו הקודם, אופנהיימר, והסיבה לבחירה של נולאן באודיסאה. אופנהיימר כבר כונה פרומתיאוס המודרני, על שם הטיטאן שגנב את האש מן האלים והעניק את כוחה לבני האדם. כעת מתברר שעבור נולאן, אופנהיימר שימש קודם כול דווקא אודיסאוס מודרני, כששתי הדמויות חולקות את אותם חיבוטי אשמה שמטרידים ומענים אותן לאורך מסען. אופנהיימר על שום נשק יום הדין ששם בידי האנושות, ואודיסאוס על יצירת הסוס הטרויאני - התכסיס שסיים מלחמה בת עשור אך כפר בשורשי מוסר האלים והחל להניע מהלך שסופו קץ הציוויליזציה.

הקוץ הקטן היחידי באליה הוא הבחירה לשים שפה מודרנית מאוד בפי הדמויות. אפשר להבין את הצורך המסחרי לוודא שסרט עם תקציב של 250 מיליון דולר יהיה נגיש לקהל הרחב, אלא שבכמה סצנות, הדיאלוגים המדוברים שנולאן בחר יוצרים דיסוננס קצת צורם שמצליח לפגום לרגעים באמינות העוטפת שהוא מבקש לשאוב את הצופים לתוכה. זו לגמרי התקטננות, אבל דווקא ביצירות הכי שלמות, החריקות הקטנות הן אלו שבולטות יותר. אבל לא ניתן לכך לקלקל מסע כה מרשים. במשך רוב 170 דקותיו, האודיסאה נותר חוויה קולנועית מהממת, לעיתים מפעימה ממש, שפשוט חובה לחוות על מסך האיימקס. אל תסתפקו בפחות מכך. 

האודיסאה ארה"ב ,2026 בימוי: כריסטופר נולאן, 172 ד'