במשך שנתיים שכב במחשב של לילך איילה שמואלי קטע סטנדאפ שכתבה על אחת המאניות שחוותה. במשך רבע שעה היא מספרת בו על חוויה אישית, חשופה ואינטימית, אבל במשך זמן רב לא ידעה אם אי פעם תעז להעלות אותו על במה.
היום, דווקא אותו קטע הפך לחלק מהמסע שלה לריפוי.
שמואלי (47), אמנית יוצרת, מדריכה שיקומית ומנחת סדנאות כתיבה, לקחה את ההתמודדות האישית שלה עם הפרעה דו־קוטבית והעמידה אותה במרכז היצירה שלה. רגע אחד היא מצחיקה אולם שלם עד דמעות, וברגע הבא חושפת את הפצעים הכי פרטיים שלה. מבחינתה, ההומור הוא לא דרך לברוח מהכאב – אלא דרך לפגוש אותו.
הכי מעניין
במשך יותר משני עשורים היא מתמודדת עם מאניה־דיפרסיה. היא בוגרת בית צבי ובעלת תואר ראשון בחינוך ותעודת הוראה בשילוב אמנויות ממכללת דוד ילין, אבל במשך שנים חיה גם עם תחושות של בושה והסתרה.
"אני באה ואומרת: וואלה, עברתי חתיכת חוויה", היא אומרת. "מאניה זה תענוג, נקודה. כמובן שזו פרספקטיבה של זמן, כי יש לזה גם השלכות על הסביבה הקרובה, וזה כרוך לפעמים בבזבוז כספים ובמעשים שלא הייתי עושה אילו הייתי מאוזנת. אבל יש גם צד אחר. המאניה גרמה לי להוציא לאור ספר ילדים ולעשות דברים שלא הייתי מעזה לעשות במצב רגיל. לפעמים דווקא במצבי הקיצון האלה קורים גם דברים טובים, וצריך להכיר בהם".
צילום: מתוך עמוד היוטיוב שלה
את אחת מנקודות המפנה בחייה חוותה במסגרת תוכנית "עמיתים" של החברה למתנ"סים ומשרד הבריאות, המשתפת אנשים המתמודדים עם קשיים נפשיים לצד אנשים מהקהילה הרחבה.
"בדרך כלל בבריאות הנפש יש נטייה ליצור קבוצות שמורכבות רק ממתמודדים", היא אומרת. "אבל הבינו שזה כבר לא עובד. נוצרה מגמה אחרת, של קבוצות משולבות, שבהן אנשים נפגשים בגובה העיניים".
שמואלי השתתפה בשתי קבוצות כאלה – "אופנת הנפש" בהנחיית בתאל גרין ו"חומר, רוח ומה שביניהם" בהנחיית נטע ארזי. בתוך המרחב שנוצר היא העזה לראשונה לספר את סיפורה באופן מלא.
"עד לא מזמן לא עבדתי ולא יצאתי מהבית", היא מספרת. "אבל משהו בסדנאות האלה השתחרר. החלטתי שאני מפרסמת חלק מהמופע. אחרי שנתיים שהיה לי קטע שלם על אחת המאניות שעברתי – העזתי. ראיתי שזה עוזר לאנשים אחרים. הבנתי שיש לי את הכלים, כשחקנית, להביא את הדבר הזה לקדמת הבמה, ובאיזשהו מקום גם להביא ריפוי והחלמה".
המטרה שלה כפולה: לתת קול למי שמתמודדים בשקט ובבושה, ולאפשר לציבור הרחב להכיר אותם מעבר לסטיגמות.
עוד כתבות בנושא
"שאנשים יכירו אותנו מקרוב", היא אומרת. "לאדם שמתמודד עם קושי נפשי יש גם מגוון גדול של תכונות, כישרונות ועולמות תוכן. אני מאובחנת כאישה שמתמודדת עם מאניה־דיפרסיה, אבל אני גם אישה יצירתית וחכמה, סקרנית ומצחיקה, ואפשר לדבר איתי על עניינים ברומו של עולם".
כיום היא אף מלווה שלוש נשים צעירות ממנה, שמתמודדות בעצמן. "לניסיון החיים שלי יש ערך", היא אומרת. "אני יכולה לתרום גם לאנשים אחרים".
איך זה מרגיש לתת לאנשים זרים לגעת בכאב הכי פרטי שלך?
"אני חושבת שמשהו בכנות ובאותנטיות גורם לאנשים להזדהות", היא משיבה. "לכל אחד יש משהו שקרה לו בחיים. כל אחד עבר איזשהו משבר. ההזדהות עם המקום הזה של השבר והכאב יוצרת חיבור מאוד מהיר בין אנשים. משהו בכנות שאני מביאה גורם לאנשים להרגיש יותר בנוח בתוך העור של עצמם".
לקראת פסטיבל "כלים שלובים", שייפתח ב-21 ביוני ויימשך כשבועיים במרכזים קהילתיים ברחבי הארץ, היא מקווה שהמפגש הישיר עם היוצרים והמשתתפים יצליח לערער לפחות חלק מהדעות הקדומות.
"שאנשים יכירו מתמודדות ומתמודדי נפש יותר לעומק", היא אומרת. "שיגלו שאנחנו לא משוגעים, לא מפלצות ולא מטפסים על הקירות. הדימויים האלה אולי עובדים בקולנוע ובפרסומות, אבל בחיים בני אדם הם הרבה יותר מורכבים מזה".
פסטיבל "כלים שלובים" יתקיים לראשונה ברחבי הארץ בין 21 ל־30 ביוני ויכלול עשרות מופעים, תערוכות, הצגות ואירועי פנאי שנוצרו על ידי 36 קבוצות משולבות של אנשים ונשים עם וללא התמודדות נפשית. האירועים, הפתוחים לקהל הרחב, מציעים הזדמנות להיחשף מקרוב לקשרים שנרקמו, לתהליכים המשמעותיים ולתוצרים האמנותיים שצמחו לאורך השנה. מיזם הקבוצות המשולבות של "עמיתים" הוא מודל קהילתי ייחודי ופורץ דרך, המפגיש אנשים באמצעות יצירה משותפת, שיח והיכרות בגובה העיניים, במטרה לקדם שייכות, צמיחה הדדית והפחתת סטיגמות. עבור שמואלי, זו עוד הזדמנות להזכיר שהחלמה לא תמיד מתחילה בטיפול או בתרופה – לפעמים היא מתחילה ברגע שבו מישהו מעז לספר את הסיפור שלו בקול רם.
עוד כתבות בנושא
