רגע לפני שאנחנו צוללים לשיחת נפש בכובד ראש מתבקש, נחמה משתפת שאושפזה חמש פעמים בעברה. "ניצחת אותי", מעיר שובאל בחיוך שגורם לנו להתגלגל מצחוק, "אני רק פעמיים".
"אותי לא", מציינת דפנה בחיוך כובש משלה. "אני על יותר מעשרים כבר".
"כן, אבל את עשית את זה בסטייל. התאשפזת בחו"ל, אני סתם בבאר־שבע", נחמה צוחקת.
"איפה, הייתי פעם באיזה חור בטקסס", עונה דפנה במבטא אמריקאי מעודן, "תאמיני לי, חוויה לא נעימה".
אנחנו נפגשים בסלון של ורד מזומן־אביעד, האישה שהקימה את העמותה "הומייה - קואליציית הארגונים הדתיים לבריאות הנפש" בראשות הרב יובל שרלו, ונתנה לכל אחד משלושת הצעירים הללו, ולרבים נוספים, כלים להפוך את האתגר הפרטי שלהם לבעל תפקיד מעורר השראה.
"מגיל הבגרות הייתה לי התמודדות נפשית, שאובחנה רק בעקבות דיכאון אחרי הלידה הראשונה", משתפת נחמה (ליבסקינד) רוזנצוייג, (40), נשואה ואם לארבעה. היא תושבת רתמים ומחנכת בתיכון. "היו לי נעורים סוערים וקיבלתי טיפול, אבל רק אחרי הלידה אובחנתי רשמית בהפרעה דו־קוטבית. במשך תקופה מסוימת חששנו להיחשף, אבל אחרי כמה חודשים הבנו שזו התמודדות שגדולה עלינו ושיתפנו את הסביבה הקרובה. זכינו במשפחה ובקהילה חמות שעוזרת מאוד. מהרגע הראשון הרגשנו יד מושטת, ונראה לי שבזכות זה אני בחיים".
נחמה (ליבסקינד) רוזנצויג | צילום: נעמה שטרן
יש מחיר לחשיפה?
"החלק הכי קשה בהתמודדות הוא העיסוק המייגע בהסתרה. היכולת לשתף את הסביבה מאפשרת קבלת תמיכה ונותנת להתמודדות משמעות ותוקף. יש לזה גם תג מחיר, כמו זוג חברים שהתרחק אחרי האשפוז הפסיכיאטרי שלי, אבל תנועת רוב האנשים הייתה להתקרב. התמורה הרבה יותר משמעותית מההפסד, אצל לא מעט אנשים את אפילו הופכת להיות כתובת לעצה טובה".
מאיפה יש לך כוחות להוסיף למשא שלך משא של אחרים?
"זה נותן משמעות לכל ההתמודדות הזו, כי אחרת למה? אני אדם מאוד ורבלי ואני יכולה להיות דוברת למי שאין לו קול, בין שזה כי הוא בתחילת ההתמודדות או כי יש לו פחות תמיכה ממה שיש לי. בסוף מדובר באחוזים גבוהים מאוד באוכלוסייה, בטח בעקבות המלחמה".
"זה כל כך מתיש להסתיר, זה מאבק נוסף בתוך כל הדיכאון והחרדה", מוסיפה דפנה. "אין דבר מבודד יותר מההסתרה. כשיצאתי עם זה החוצה, גם להורים זו הייתה הקלה עצומה. ופתאום אנשים נפתחו סביבנו וסיפרו על התמודדות שלהם במשפחה. הסטיגמה מתפוררת. רואים את דפנה שנראית רגילה ומבינים משהו חדש".
"לא היינו מדמיינים עלייך", מחקה נחמה את התגובה השכיחה, והחבורה חלוקה בינה לבין עצמה אם מדובר בעלבון או במחמאה.
"יש אנשים שמתרחקים", אומר שובאל. "יש הרבה רחמים, ועדיין יש שחוששים שזה מדבק".
עניינה של ההפרעה הדו־קוטבית (Bipolar disorder) הוא מעבר בין מצבי רוח קיצוניים, מה שכונה בעבר מאניה־דפרסיה, או כמו ששובאל קורא לזה: אורות ובורות. "אפשר לחלק את ההתמודדויות הנפשיות לשניים", מסבירה ורד. "יש הפרעות שמקורן בביוכימיה של המוח, שמשחרר פחות מדי או יותר מדי דופמין, לדוגמה. להבדיל מטראומה, בהתמודדות כזו אפשר לטפל תרופתית, כמו שמטפלים בסוכרת או באפילפסיה. במידה מסוימת מדובר במחלה פיזיולוגית עם תוצאות נפשיות. אם אדם נמצא במצב מאניה הוא רוצה לטרוף הכול, ואם הוא בדפרסיה קשה לו לצאת אפילו מהמיטה. אדם יכול לאזן את זה והנפש שלו תהיה שלמה. יש כמובן מנעד, וטיפול שמדי פעם דורש דיוק ואיזון. אם האנשים האלה לא רגילים זה דווקא בכך שיש להם אישיות מאוד מתגמלת, שמביאה לקשר אמון גדול והמון הכרת טובה. זו ברית כזו שאתה יודע שכמו שאתה שם עבורם הם תמיד יהיו שם עבורך".
נחמה הצליחה להגיע לאיזון המיוחל, אלא שאז חוותה לידה שקטה. "זה היה טראומטי מאוד והוסיף מטען להתמודדות שלי, מה שהביא אותי בגיל 32 לאשפוז הראשון. ושם את מגלה את הכשלים במערכת שיש בה אנשים נהדרים, אבל גם הרבה נקודות עיוורון".
נחמה מצאה את עצמה ממלאת שלושה דפים בהערות על הטיפול והאשפוז, שאותן הגישה לפרופ' דורון תודר, מנהל בית החולים לבריאות הנפש בבאר־שבע שבו אושפזה. לדבריה, תודר לא רק הקשיב אלא גם תיקן. שנה מאוחר יותר הקים את "קבוצת השינוי", שמורכבת ממטופלים שהתגייסו לתיקון המערכת, ובהם גם נחמה. "אנחנו מעבירים שיחות לכל שדרת הטיפול – מהאחיות והמתמחים ועד לשומר בכניסה. זה לא פשוט, כי לא תמיד כולנו במצב מתאים לזה, ובכל זאת הספקנו הרבה מאוד עד עכשיו".
נחמה שיתפה את חוויותיה ורגשותיה גם בפייסבוק, וזכתה לתגובות חיוביות מאוד, "אבל חיפשתי משהו גדול יותר, כזה שינגיש את הנושא לקהל רחב יותר. ואז הגיעה ורד והזמינה אותי ל'פרויקט החממה'. בימים אלה אני עובדת בתמיכתו על ההסכת 'ציפור הנפש', שיתייחס להיבטים השונים של ההתמודדות – מאתגרי זוגיות וגידול ילדים ועד בכלל".
פרויקט החממה הוא אחד משלל הפרויקטים שיזמה ורד תחת מטריית העמותה שהקימה, ששמה החדש הוא "הומייה". החממה מעניקה ליווי ותמיכה כלכלית ליזמים מקהילת בריאות הנפש – ממטפלים ועד למתמודדים – שיש במיזם שלהם בכדי לתרום לתחום הנפש.
"המסר שיוצא מההסכת הוא שאפשר לחיות חיים טובים, מלאים ובעלי משמעות גם במצב הזה", מוסיפה נחמה. "קחי אותי לדוגמה. אני מאובחנת ברמה די קשה ועברתי אשפוזים קשים, אבל יש לי בן זוג אוהב, ויש לי ילדים מהממים ועבודה שאני אוהבת. החיים שלי טובים, גם אם אני לא זוכרת את זה כשאני במצב לא טוב".
*
פרויקט נוסף של העמותה הוא "מועדון צעירי הקואליציה" – מרכז למתמודדי נפש בני עשרים עד שלושים. אחרי ההצלחה בזירה הזו, נפתחה קבוצת נוער הקואליציה, לבני 12 עד 18. דפנה, חברה בקבוצת הצעירים, היא אחת משלושת רכזי קבוצת הנוער הראשונה. "אנחנו נפגשים פעם בשבוע לפעילות חברתית, ובשאר השבוע אנחנו כתובת מייעצת ותומכת עבור החניכים", מתארת דפנה. "אנחנו כמובן לא אנשי טיפול, אלא המקבילה של מדריכים בתנועת נוער – יוצרים יחד, מזמינים סדנאות או סתם יוצאים לבילוי משותף. מגיעים מתמודדים עם פער גילים ביניהם ביחס לשנות הנעורים, ותמיד כיף לראות את הקשר שנוצר ביניהם. הם שומרים על קשר גם מחוץ למפגשים, וזה משמעותי מאוד, כי יש כאלה שיש להם חברים רק בבית הספר, ולפעמים גם זה לא, ואין להם מסגרת חברתית אחר הצהריים. יש ביניהם מכנה משותף שמוציא אותם מהבדידות שהם חווים במסגרות אחרות, אבל כל אחד בחוויה שונה בתוך ההתמודדות הנפשית שלו".
בניגוד למועדון צעירי הקואליציה, קבוצת הנוער דורשת אישור הורים. "היו הורים שלא זרמו עם זה וחששו מהאינטראקציה עם מתמודדים אחרים", מספרת דפנה. "הפחד ממתמודדי נפש והסטיגמה עליהם לא מדלגים על משפחות של מתמודדי נפש כשמדובר בילד שהוא לא שלהן. מה גם שחלקם לא יודעים בדיוק מה עובר על הילדים שלהם. הם חוששים, לדוגמה, שהוא יסתובב עם מישהו בעל מחשבות אובדניות, ולא יודעים שהילד שלהם בעצמו סובל מזה. אנשים לא שואלים את הילדים שאלות בעניין כי הם מפחדים לתת להם רעיונות, אבל המחקר מראה ששיח כן מציל נפשות. אני יכולה להעיד על עצמי שאם שואלים אותי שאלות מסביב, כמו 'את נראית עצובה לאחרונה', אין סיכוי שאשתף. אבל אם ישאלו אותי אם יש לי מחשבות על מוות ואם זה מטריד אותי, יש סיכוי הרבה יותר גבוה שאענה בכנות. זה אולי משתנה בין אנשים, אבל המחקרים מוכיחים שדווקא שאלות ישירות מצילות חיים".
דפנה כץ (28) היא סטודנטית שנה שלישית בפקולטה למדעי ההתנהגות, תושבת חשמונאים. היא נולדה בניו־יורק ועלתה עם משפחתה ארצה בגיל 13. "כבר בתיכון היו לי תסמינים של דיכאון, אבל חשבו שאולי זה הגיל או העלייה, וזה התפספס. טסתי לשנה שנייה של השירות לבוסטון, אבל מהר מאוד הרגשתי עצובה נורא. החלום שלי היה לצאת לשליחות, ופתאום אני לא מצליחה לצאת מהמיטה. ההורים חשבו שאני פשוט מתגעגעת, אבל האחים הגדולים שלי הבינו שיש פה משהו מעבר לזה". דפנה חזרה הביתה, בטוחה ששנת השירות התפספסה, אבל אז התפנה תקן ב"רחשי לב", עמותה לילדים חולי סרטן, "והשנה הזו הצילה את החיים שלי. נהניתי מכל רגע והתחלתי לטפל בעצמי".
דפנה כץ | צילום: נעמה שטרן
השנים שאחרי השירות התאפיינו בעליות וירידות, אבל גם טיפול פסיכולוגי אינטנסיבי תלת־שבועי לא הצליח למנוע את הניסיון האובדני הראשון שלה. "המשפחה לא הבינה כמה זה רציני עד שאמרו להם שאני חייבת ללכת למיון. התאשפזתי במחלקה פנימית בירושלים, לא היה שם אשפוז פסיכיאטרי. העובדת הסוציאלית במחלקה נזפה בי, ואמרה: "'בואי איתי למחלקה האונקולוגית או לטיפול נמרץ, תראי כמה אנשים נלחמים כדי לחיות'. זה היה מזעזע ונטול מודעות למה שעובר על מתמודד נפש".
"מטלטל להיחשף לעומק הבורות של אנשים שמתעסקים בטיפול בבני אדם, כולל עובדת סוציאלית שלא מבינה את הסיטואציה", אומרת נחמה.
"חכו, הפסיכיאטר היה יותר גרוע", אומרת דפנה בחיוך. האשפוז הראשון שלה היה בית החולים הידוע "מקלין" שבבוסטון. "המטפלים שלי בארץ היו אמריקאים, וכמו ההורים שלי, גם הם לא הכירו את האופציות לטיפול בארץ. המטפלת אמרה להורים שלי שאין מה לעשות כאן, וצריך לשלוח אותי לבוסטון. הניסיון האובדני שלי היה בהמתנה למעבר לשם. נכנסתי לפסיכיאטר והוא טרק את הדלת בפני אימא שלי, אף על פי שיש לי זכות שהיא תיכנס איתי. נשארנו לבד והוא התחיל לצעוק עליי: 'את הורסת את המשפחה שלך! את יודעת כמה עולה האשפוז בבוסטון? את שודדת את המשפחה שלך גם מהכסף שלהם וגם מהאושר שלהם'. אלה מילים שאסור לומר לאף אחד, בטח לא למתמודד גם עם חרדה ודיכאון אחרי ניסיון אובדני".
עוד כתבות בנושא
הניסיון האישי מסייע בשיח עם החניכים בנוער הקואליציה?
"המתמודדים הצעירים יודעים שאנחנו באותו מצב, זה על השולחן. אבל אני אף פעם לא אומרת לחניך 'אני מבינה מה אתה עובר', כי זה הכי מעצבן אותי כשאומרים לי את זה. אני יודעת מה זה לחוות בדידות, הסתרה, ומה זה דיכאון וחרדה – אבל רק איך שהם מופיעים אצלי, לא איך שזה מופיע אצל אחר. אבל אני כן אשב עם מישהו שמרגיש לא בטוב, ירצה או לא ירצה".
כשיש לך מסע כזה משלך, מאיפה יש כוח לרכז מתמודדים אחרים?
"כשאני בתקופה קשה אני לוקחת הפסקה זמנית לאגור כוחות להמשך, כי אני יודעת שאני לא יכולה להיות הרכזת הכי טובה כרגע. לכן אנחנו שלושה רכזים, וכשאחד מאיתנו במצב לא טוב, האחרים תופסים פיקוד. אבל האמת היא שדווקא כשאני מדריכה אחרים, בכל מסגרת, אני פורחת. אני אפילו מרגישה קצת אגואיסטית, כי אני מקבלת הרבה יותר מהם. זה מציל את החיים שלי בסופו של דבר. זו קלישאה, אבל קלישאה נכונה".
כמו בשיחה שלנו, גם במועדון הנוער, קשה לנחש שמדובר במתמודדי נפש. "יש בדיחות שחורות, כי אי אפשר אחרת. אנחנו מאוד מכילים שם וזו דרך התמודדות מצויה. אבל אין לצופה מהצד דרך לדעת שהילדים האלה עוברים גיהינום בתוכם. גם לא עלינו, המבוגרים יותר", מעידה דפנה בחיוך כובש, אחד המאפיינים הבולטים ביותר שלה.
*
קבוצה נוספת של נוער צעירי הקואליציה נפתחת בימים אלו בגוש עציון, ואותה מרכז שובאל דביר גולדשטיין, "בן אדם בן 40 בגוף של בחור בן 19", אומרת עליו ורד, והוא מהנהן בהסכמה. "יש לי פז"מ בריאות נפש מכיתה ג'", הוא אומר בחן, "אז אני כבר בשל לרכז קבוצה".
שובאל דביר גולדשטיין | צילום: נעמה שטרן
הוא גר בעתניאל, משורר ("כרגע רק למגירה"), מצייר ומצלם. כמי שנולד פג הוא סגר מעגל כששירת בשירות לאומי בפגייה בשערי צדק. "הסיפור שלי מתחיל בכיתה א', כשאחד הילדים התכסח איתי ופוצץ לי את הכדור בפרצוף, ומרגע זה אני מתויג כילד רגיש ובכיין", הוא משתף. "מאז ועד כיתה ח' אני עובר חרם שקט – לא יושבים לידי בכיתה, לא משתפים אותי בשום פעילות ולא מזמינים אותי הביתה. ההורים ידעו על החרם רק בכיתה ה'-ו' וניסו להילחם במערכת ללא הצלחה".
כשהיה בן תשע שמע בזמן אמת על הפיגוע שבו נרצחה דפנה מאיר. "היינו חמישים מטר מהבית שלה. היו שניים שראו את המחבל רץ, ומיהרו לבית הכנסת להודיע למבוגרים, אבל גם אנחנו היינו שם – ילדי התלמוד תורה. אמרו לנו לעלות למעלה ואז לרדת, בלגן שלם. הטראומה נמשכה בלי שדיברנו או שטיפלו בנו. בכלל, המגורים ביישוב בתקופה של פיגועים, כשלשכן הזה אין אבא ולאחר אין אח, לא פשוט".
את שנות החטיבה הוא מתאר כ"גיהינום עלי אדמות", ובכיתה ז' הגיע החרם החברתי לשיאו. שובאל מספר לנו איך ילדים מהכיתה קשרו אותו בידיים ובפה, ואילצו אותו להישאר בעיניים פקוחות מול השמש במשך שלוש דקות ארוכות, עד שפגעו בראייתו לצמיתות, ומאז הוא נדרש למשקפיים. ״מורה שעבר שם צעק עליהם והפסיק את ההתעללות״, הוא מסכם בחיוך ואנחנו נחנקות מדמעות.
לתדהמתנו, שובאל מספר שבחטיבה הסתפקו בהשעיית הנערים ממסיבת פורים. לא סילקו אותם מבית הספר, לא פתחו להם תיק במשטרה. "מעט החברים שהיו לי נטשו אותי, כי אותם נערים צעקו עליהם: איך אתם חברים של מישהו שבגללו העיפו אותנו ממסיבת פורים?"
שנה אחרי כן הגיע הניסיון האובדני הראשון שלו, אחריו הגיעו ניסיונות נוספים עד לכיתה י"א. במהלך המתנה למקום במחלקה פסיכיאטרית הוא שקל לנסות שוב, "אבל אז אני כבר חכם ובוגר ומבין שאני צריך להגיד להורים", הוא אומר. שובאל אובחן כסובל מדיכאון מז'ורי, "אבל אם היה בת היה מקבל אבחון הפרעת אישיות גבולית", אומרת ורד. "בנות משתפות יותר ומאובחנות טוב יותר", מסבירה לי החבורה כולה.
"גם אנורקסיה ובולימיה מאבחנים בקלות יותר אצל בנות מאשר אצל בנים", משלים שובאל. "אני הגעתי לתת־משקל של 49 קילו, כשאני אמור לשקול כ־75. עליתי עשרים קילו מהכדורים נוגדי הדיכאון, ויצאתי עם אבחון חדש: הפרעה דו־קוטבית. המאניה היא להיות באובר־שמחה. זה יכול להגיע ל־72 שעות ללא שינה, פזרנות כלכלית, וכשאין כסף לווים מחברים. היעדר אכילה קיצוני, כי אני חושב שאני כול־יכול, וזה יכול להגיע למצב שאני עומד על הגג בשתיים בלילה, כי הנוף מדהים ומשם אתה רואה את כל הכוכבים".
שובאל אובחן גם באוטיזם ונדרש למסע מפרך מול המערכות שלא עובדות זו מול זו, לאשר שהוא נדרש לסל שיקום שתואם את שני אתגרי חייו. "אחרי האשפוז השני חיפשתי כל מיני דברים ברשת, מתוך הבנה שאני צריך להתאפס על עצמי כי רק אני יכול להציל אותי. שיתפתי חברים ומכרים, ואחת הידידות שלי הכירה לי את תהל כהן, רכזת הבוגרים של צעירי הקואליציה שיש לה דף מעניין ברשת, והתחלתי לעקוב אחריה". שבועיים אחרי שנחשף לסרטונים של תהל, חווה שובאל פלאשבק להתעללות שעבר בחטיבה. "זה היה באמצע הלילה, הכול חזר אליי. אתה מרגיש איך שהרגשת אז, רואה את כל הסיטואציה מחדש, את הריח שהיה במקום, הכול. כאילו זה קורה שוב ממש עכשיו. זה כנראה נמשך חצי שעה אבל זה היה כמו נצח. זה הכניס אותי לדחף אובדני כבד, אז פתחתי אינסטגרם, כי אני לא רוצה למות. כתבתי באנגלית: 'סיבות להישאר בחיים'. עברתי על המון סרטונים, ונזכרתי באלה של תהל. ראיתי שיש לי עתיד ויש לי סיכוי, ושיש עוד אנשים כמוני בעולם".
בבוקר כתב לה: "היי תהל, הצלת אותי. אשמח לשמוע קצת על צעירי הקואליציה". היא עשתה לי ריאיון, ומאז אני מגיע כמעט לכל מפגש, למרות שיש לי שלוש שעות נסיעה לשם. בבית התרגלו שאני מגיע באמצע הלילה, ובקבוצה מחכים להודעה שלי: 'הגעתי הביתה'".
נכון לזמן פרסום הכתבה שובאל מאוזן תרופתית, ומציין בחגיגיות כי הוא נקי מפגיעה עצמית כבר 11 חודשים, שלושה שבועות וחמישה ימים. "אני חי ונושם, משהו שלא האמנתי שיקרה, כי הפג־תוקף שהגדרתי לעצמי היה לפני שלוש שנים. היום אני מחפש להכיר אנשים, להתחתן ולהפיץ את האור שיש בי".
*
ורד מזומן־אביעד (48), נשואה למוזיקאי נתי אביעד ואם לארבעה. אחרי 21 שנים בשומרון, עברה המשפחה לאחרונה לירושלים. בזמן הריאיון היא מתמרנת בין בת מאושפזת בבית החולים למתמודדי נפש בגהה לבת מאושפזת עם רגל שבורה, לבין השליחות שקיבלה על עצמה. המסלול של ורד לא כלל הקמת עמותות וגם לא הנעת פרויקטים לטובת בריאות הנפש במגזר הדתי. היא גדלה ברעננה, "נסיכה בין שני בנים מוצלחים, שההורים דואגים שלא יחסר לה כלום", היא מתארת. היא הדריכה בבני עקיבא, הייתה מדריכת כלות בצוהר ופעילה באמונה ובקולך. היא שימשה כרבנית בארגון רבני בית הלל הקימה את בית המדרש לנשים ביישוב לשם ואת בית המדרש הקהילתי בפדואל.
אולם לפני 12 שנים נזרקה מהמסלול הזה, כשבתה בת ה־12 אושפזה בגהה. "היא עברה חרם שבכלל לא ידעתי עליו", היא אומרת. "מישהי כתבה לה במייל קבוצתי: 'אולי תתאבדי כבר, יא כלבה'. כשפניתי לאבא, הוא אמר לי: 'זה לא שהבת שלך שה תמים'. היא נשארה שבורה בבית, והתחילה סערה. היא הגיעה לאחי שראה שהיא לא בטוב, והציע שילכו לחבר שלו, פסיכיאטר. כשהגעתי לשם אמרו לי שהם במיון, ומשם הופנו לגהה. לא הבנתי מאיפה זה נוחת עלינו, אבל היא הייתה מאוד בוגרת וידעה מה נכון עבורה. שנים מאוחר יותר שאלתי אותה למה רצתה להיות במקום הנורא הזה, והיא ענתה: לך זה היה נורא, בשבילי זו הייתה טרמפולינה שאני נופלת אליה והיא מרימה אותי חזרה".
היו סימנים מוקדמים לזה?
"בזמן אמת לא הבנתי מאיפה זה בא. היא ילדה מוצלחת, חכמה ויפה. לא ידעתי אז שזה בדיוק הפרופיל להתמודדות הזו – המאוד מוצלחים והפרפקציוניסטים. דווקא זו שבאספת הורים אומרים לך: 'מה יש לומר? מצטיינת, הכול מאה, משתתפת בשיעורים, מלא חברות'. חודש אחרי התחילו כל העניינים. היועצת בבית הספר אמרה לי לקחת אותה הביתה וכשהיא תהיה בסדר שתחזור. ואני לא מבינה, איפה המערכת? למה לא עושים כלום? למה לא אכפת לכם שאנחנו עוברים את הגיהינום הזה?"
הגיהינום ההוא התחיל במחלקה חשוכה, כשבשלוש לפנות בוקר, האח שקלט את הבת במחלקה הבהיר לוורד שהיא צריכה ללכת הביתה. כשביקשה למחות, הוא איים לקרוא לביטחון. "בבתי חולים פסיכיאטריים יש עדיין גישה שמדירה את ההורים, מאמינים שם בגבולות באפס אמון במשפחה. מי מאשפז ילדה והולך? הצוות בטוח שהוא יודע הכי טוב מה נכון לילד שלך שהגיע לשם לפני 12 שעות, כשאתה מגדל אותו 12 שנה. הייתי בת 35, עם ילד בן ארבע בבית. והבת שלי מרגיעה אותי שהיא ממילא הולכת לישון, שאבוא מחר. התהפכנו בתפקידים, כאילו היא הבוגרת ואני הילדה".
בשבת הראשונה היא עוד ניסתה להביא לבתה שמלה חגיגית וסידור, "אבל אין שבת בבית חולים פסיכיאטרי. יש בוב ספוג בטלוויזיה שפתוחה 24/7 וזהו. נשארתי לישון קרוב למחלקה, ואחרי שבועיים שלפתי אותה משם". ורד נאצלה להתרגל לעולם האשפוזים ובריאות הנפש, ואז הגיעה בתה לשנת מדרשה. "היא התראיינה לשתי מדרשות שונות שעפו עליה, עד לרגע שהיא סיפרה בכנות שהייתה מאושפזת בעברה. בזמן השירות הלאומי, בתקופה מתוחה במיוחד, היא התאשפזה לעשרה ימים, אבל בשירות לא הסכימו לקבל אותה חזרה, בטח לא שתשוב לבנות בדירה. הבת שלי לא פגעה באף אחד, לא התנהגה בצורה בעייתית, בטח לא מסוכנת לסביבה", מדגישה ורד. "היא מתמודדת נפש שמדי פעם זקוקה לטיפול תרופתי להשבת האיזון. אם הייתה נזקקת לטיפול כימותרפי, מישהו היה מעלה בדעתו לסרב לקבל אותה חזרה? אני לא מבקשת להתנהל בעיוורון, אבל תלמדו את הנושא, תבררו באיזו התמודדות מדובר. הכרתם אותה כבר חצי שנה ולא הייתה שום בעיה איתה.
"חשבתי - מה עובר על הציבור שלנו? איך לכל יולדת וכל שבעה אנחנו ממהרים להתגייס ולאפות ולבשל, מבקרים חולים במחלקות שונות, אבל מתעלמים מהמשפחות של מתמודדי הנפש? איך אני יוצאת מהבת שלי בגהה מרוסקת ביום שישי, ומבקשים ממני לאפות משהו לשכנה, ואף אחד לא מעלה בדעתו שאני זו שזקוקה לתמיכה?"
לפני כארבע שנים, כשהבת הייתה מאושפזת פעם נוספת, ורד הרגישה שהיא מוכרחה לעשות מעשה, והקימה את העמותה שמטרתה לתת מענה לציבור הדתי־לאומי בנושאים שקשורים להתמודדויות נפשיות – בתמיכה ובעידוד למשפחות המתמודדים, במתן מידע, חשיפה לזכויות; בהסברה ובתמיכה למוסדות הציונות הדתית – מבית הספר ועד למכינות ולישיבות ההסדר.
"בפורים של אותה שנה, על אף הקרבה לשכונה דתית, אף אחד לא בא לקרוא מגילה, לעשות שמח ולחלק צ'ופרים. הבנתי שאין ברירה וצריך להתחיל לעשות עבודה: בהורדת הסטיגמה, בשינוי היחס למתמודדי הנפש ובנרמול השיח. לכן אנחנו יושבים איתך פה בפנים חשופות. התקדמנו מאז שנות ה־80. אי אפשר לשמר סטיגמה על אנשים כאלה טובים שאין בהם טיפת רוע".
בזכות הפעילות של ורד, לראשונה התאפשרה כניסה של מתנדבים למחלקות הפסיכיאטריות. "אמרו לי שזה מסכן את החולים. שאלתי אותם אם מישהו שואל בנאדם בפנימית א' אם מתאים לו שיגיע ליצן רפואי למחלקה. המאושפזים הרי לא חייבים לצאת לפעילות, שיישארו בחדר אם לא מתאים להם, וכך היה. הפעילות הראשונה שלנו הייתה לפני פסח. הגענו לגהה עם 166 ערכות טיפוח בשווי עשרות אלפי שקלים, ועליהן פתק שכתוב בו: 'בנאדם עלה למעלה עלה, כי כוח עז לך, יש לך כנפי רוח. מחכים בחוץ, באהבה'. המאושפזים התרגשו בטירוף. מישהי אמרה לנו בדמעות: 'בעשרים שנה של אשפוזים חוזרים, זו הפעם הראשונה שמישהו נותן לי פה משהו'".
למפגש ההוא הגיעה ורד עם הרב יובל שרלו, שליווה את ורד מהרגע הראשון שנדרשה להתמודדות עם בני ביתה. איתם הגיעו הרב יוני רוזנצוויג ונעם קרונפלד, שהפך את הפרויקט לאימפריה. יחד איתו הקימה בית כנסת בגהה שאליו מגיעים זוגות מנווה גן שבפתח־תקווה. את פרויקט המתנדבים שכפלה ורד בכל בתי החולים למתמודדי נפש בארץ, והעמותה מממנת קידושים במחלקות שונות מדי שבת.
מאז נוספו פרויקטים שונים: פרויקט גחליליות, "בדומה לגחליליות שבאות בלילה ומאירות, מתנדבים באים ומאירים את היום לעשרים בתי חולים פסיכיאטריים"; CALL לנפש – מוקד תמיכה טלפוני למשפחות של מתמודדי נפש, כשמאחורי הקו מתנדבים דתיים עם ניסיון בתחום, שעוברים הכשרה מתאימה. "למתמודדים יש מוקדים משלהם, אנחנו נותנים מענה למשפחות. לשמחתנו, היום משרד הבריאות מתקצב את המוקד, מתוך הערכה והכרה במקצועיות של המוקד".
פרויקט נוסף, בהובלת הרב שרלו, הוא "שומרי נפשי", שעוסק בזכויות אדם ואתיקה עבור מתמודדי הנפש שעברו פגיעה בהוסטל או באשפוז או במקום עבודה. "לא יכול להיות שצוות בבית חולים פסיכיאטרי יוכל להזריק למאושפז חומרים בלי בקרה ובלי שהחולה יכול להתלונן ובלי שיש למשפחה שלו שקיפות מלאה". כעת היא שוקדת על הקמת פנימייה פוסט אשפוזית לנוער דתי.
על פעילותה הכוללת זכתה העמותה בפרס מגן שר הבריאות להתנדבות במערכת החינוך לשנת 2025, וכבר הספיקה לפרוץ את גבולות המדינה. אחרי כנס משנה דעת קהל בקהילה היהודית בטורונטו, בשעה זו הם בעיצומו של מסע במיאמי, במרכזו מתקיים כנס ענק של כל הארגונים היהודיים, במעמד ד"ר מרים אדלסון, והרב שרלו היה הדובר המרכזי באירוע.
ארבע שנים אחרי הקמת "הומייה", ורד מציינת כי חל שינוי משמעותי במגזר סביב הנושא. "עצם זה שכותבים על זה ספרים כמו אלו של הרב אלחנן ניר, עוזר להוביל שינוי תודעה", אומר שובאל.
מה המקום של האמונה בתוך ההתמודדות הזו?
נחמה: "לי האמונה עוזרת מאוד, נותנת לי כוח ושייכות. להעביר שיעור בבית כנסת נותן כוח. המקום בקהילה דתית משמעותי. זה לא אומר שאין כעס והתמודדות, אבל יש גם אחיזה".
ליצירת קשר עם נוער הקואליציה באינסטגרם: noarhakoalitzya@