הבית // בית רחב ידיים עם גינה מטופחת על צלע ההר. קומת המגורים השנייה נבנתה כמעט כולה בידי נעמי ומשה. את רצפת העץ והקרמיקה הם בחרו יחד, ויצרו חלל חם ומואר שמרגיש כמו גלריה משפחתית. הבית מקושט באבנים שמשה אסף ממקומות מיוחדים בשירותו הצבאי, ואי אפשר להרחיב.
חדרים // שני הילדים הקטנים חולקים חדר משותף, וכל אחד מהגדולים בחדר משלו. בחדר השינה של משה ונעמי יש חלון ענק אל הנוף, ובחלל המשותף הסמוך לו יש שלושה חלונות בתקרה, משקיפים לשמיים. נעמי: "זה היה החלום שלי, להרגיש שהשמיים והכוכבים נכנסים פנימה אל הבית".
בחוץ // ליד הבית חונים ג'יפ וארבעה אופנועי שטח.
הבוקר // נעמי מנסה לגנוב כמה דקות שקט לפני שהיום מתחיל: "אני יוצאת לגינה עם קפה, נושמת את ההרים ומודה על הרגע".
אירוח // הילדים וההורים מנהלים יחד חאן אירוח: עשרה אוהלי גלמפינג עם מזגנים, פינות ישיבה, מעגלי מדורה, מטבח, מקלחות ונוף לכרמים ואל הרי השומרון. אל המקום מגיעים משפחות, קבוצות, צוותי מילואים וגם נשות מילואימניקים לימי התרעננות והתכנסות.
שקט על הבר // נעמי היא גם מטפלת רגשית, והחאן משתלב בזה היטב. "זה מקום שמאפשר לאנשים לנשום, להיטען מחדש ולחוות שלווה אמיתית. יש פה רגעים שאנשים פשוט יושבים בשקט על הבר מול הכרם. זה אומר הכול".
שיחות // האורחים מהארץ ומהעולם מדברים זה עם זה וגם עם נעמי ומשה על אמונה, תיירות ושליחות. בשבתות הבית מתמלא אורחים ובני משפחה. משה: "זה תמיד מלא במפגשים מרתקים״.
חלום // נעמי: "כשעברנו לאיתמר חיפשנו דרך להביא אנשים להכיר אותנו ואת האזור". הם התחילו בהבאת קבוצות מטיילים לנסיעה באופנועי שטח ובג׳יפים. משה הדריך את המסעות בנופי השומרון. משם הם התפתחו לחאן, כשבקיץ האחרון משה קפץ למים ובנה את המתחם עם הילדים. ״החלום שלי היה לראות אנשים כמו החברים שלי מהצבא ישנים כאן, יושבים סביב המדורה, מדברים פוליטיקה, מתחברים ואוהבים זה את זה, ככה פשוט מול הגפנים בלב השומרון״.
מילואים // בבוקר שמחת תורה תשפ"ד משה שמע טרקטורונים נוסעים באזור. הוא מכיתת הכוננות, ולכן ניסה להבין מה קורה. נעמי: "ראיתי אותו מביט בטלפון ואומר שלוש פעמים 'אני לא מאמין'. הוא סיפר שנכנסו מחבלים לעוטף עזה עם מצנחי רחיפה ושיש מצב חמור בדרום. אספנו את הילדים ודאגנו להיות יחד רגע לפני שמשה יצא ליחידה שלו". משה הוקפץ לשירות שנמשך לסירוגין יותר מ־600 ימים.
מאחור // נעמי נשארה עם הילדים. "הרגשתי בלבול גדול. לא הבנתי מה קורה, רק ידעתי שאני חייבת להיות חזקה בשביל הילדים". חודשים לאחר מכן, כששמעה את סיפוריהן של בנות זוג של משרתים באותה היחידה שחוו מציאות דומה, עלה בה רעיון: היא יזמה יחד עם משה כנס בבית מלון: יום של חיבוק לנשות המילואים של היחידה. הן נפגשו למעגלי שיח, להופעה, לארוחה חגיגית ולערב עם טקסטים שכתבה נעמי בעצמה. "זה היה ערב של נשימה. נשים הרגישו שמישהו רואה אותן באמת וכולן ביקשו שיהיה המשך לתמיכה הזו".
מיזם // בעקבות זאת, נעמי גויסה לשירות מילואים (יותר מ־140 ימי מילואים) והקימה, עם נשים נוספות, מערך תמיכה לנשות המילואימניקים שיוצאים למבצעים ונותרים "מנותקי קשר" במשך זמן רב. הן ארגנו פעילויות, קבוצות תמיכה ושמירה על קשר רציף. "יש עוד הרבה מה לעשות, אבל אני מאמינה שכשנשים מחזקות זו את זו, נבנה כוח אמיתי. החלום הגדול שלי הוא למלא את חאן בין הכרמים בריטריטים של נשות מילואימניקים. אני אגשים את זה״.
ייעוץ // במהלך המלחמה יצא משה לדרך חדשה והחל לעבוד כיועץ להקמת מיזמי תיירות ברשויות מקומיות. כחלק מכך הוא קיבל פניות כדי לייעץ להקמת אתרי זיכרון לחללי המלחמה ואף להוביל את תהליכי הקמת אתרי ההנצחה. משה: ״מהיחידה שלי יש 13 לוחמים גיבורים שנהרגו״.
האישה מן הבקעה // נעמי נולדה וגדלה בפצאל, בבקעת הירדן, במשפחה חילונית ממוצא צרפתי. הוריה, שעלו לארץ, היו ממקימי המושב ומחלוצי החקלאות בבקעה. בילדותה נהרגה אחותה אילה בתאונת דרכים בכביש הבקעה. ״שביל ׳מעלה הנערים׳ העולה לסרטבה מנציח את הדמות הפעלתנית שהיא הייתה״.
חיפוש // לאחר לימודיה בתיכון הקיבוצי היא יצאה לשנת שירות, התגייסה לצה"ל, שירתה בחיל החינוך, עברה קורס קצינות ושירתה כמפקדת פלוגה בחוות השומר. "השירות הצבאי היה שלב משמעותי בעיצוב האישיות שלי. שם למדתי מה זה אחריות, עמידה מול קושי ואמונה בעצמי". אחרי השחרור החלה מסע חיפוש: היא למדה יהדות באוניברסיטת בר־אילן, המשיכה ל"ראש יהודי" ולמדרשה בגולן, ושם מצאה את עולמה הרוחני. "זאת הייתה דרך חדשה אבל טבעית - המשך ישיר לציונות של הוריי, שעלו לארץ מתוך חיבור עמוק להיסטוריה ולתנ״ך״.
תורת חיים // משה גדל באיתמר, בבית של עשייה ושליחות. אביו, הרב אביחי רונצקי ז"ל, היה הרב הצבאי הראשי, ממקימי איתמר וראש ישיבת איתמר. "אבא חזר בתשובה לאחר מלחמת יום הכיפורים, אבל תמיד היה קשוב, לא דן אף אחד ושמר על קשר הדוק עם חבריו מהצבא. הוא לימד אותנו שהתורה לא מנותקת מהחיים".
דקלים // משה למד בישיבה התיכונית בקריית־ארבע והמשיך ללמוד אצל הרב רפי פרץ במכינה בעצמונה, בגוש קטיף. "בכל יום היינו בחוף הדקלים. פעם הרב רפי אמר לי שיש לו בלו"ז משהו מאוד חשוב, ואז ראיתי אותו יוצא לרכיבת אופניים עם הבת שלו. למדתי מזה שיעור". לאחר המכינה שירת כלוחם ביחידת עילית בסדיר ובקבע.
תיירות // אחרי השירות מצא את עצמו נמשך לעולם התיירות והשליחות בארץ. במשך ארבע שנים הדריך בארגון ״מסע ישראלי״, ואז הקים וניהל במשך 15 שנה את אגף התיירות של מועצה אזורית בנימין. "בניתי אתרי תיירות ביו״ש, ויצרתי אירועים ופסטיבלים ורשתות חברתיות לתיירות, כדי שרבבות ישראלים יבואו לכאן וישתאו מהנופים, מהאנשים, מאתרי הטבע והמורשת. שיחושו שכאן זה לב הארץ".
והשאר היסטוריה // הם נפגשו בירושלים, אחרי השחרור מהצבא: הוא למד במכון מאיר והיא במכון אורה. החיבור היה טבעי עם אהבה לארץ ולמשמעות. "הרגשנו שאנחנו מדברים באותה שפה. שנינו מאמינים בשליחות, אבל גם בחיים פשוטים וטובים".
להשתתפות במדור dyokan@makorrishon.co.il