אֶפְּשְׁטֵיְין, הַמּוֹרֶה שֶׁלִּי לְמָתֶמָטִיקָה / אָהַב לְהוֹצִיא אוֹתִי לַלּוּחַ. / אָמַר שֶׁהָרֹאשׁ שֶׁלִּי / מַתְאִים רַק לְכוֹבַע. / אָמַר שֶׁצִּפּוֹר עִם שֵׂכֶל כְּמוֹ שֶׁלִּי / הָיְתָה עָפָה אָחוֹרָה / שָׁלַח אוֹתִי לִרְעוֹת אֲוָזִים.
שירה שנכתבת למבוגרים לרוב אינה נגישה לילדים צעירים, בין היתר בשל האתגר לפענח דימויים ומשמעויות פואטיות. ובכל זאת, יש יצירות שמצליחות לחצות את הגבול שבין קהלי הקוראים, לעיתים בזכות תיווך חזותי מתאים. כזה הוא השיר "אווזים" של אגי משעול, שראה אור בספר שיריה "ביקור בית" (2009), וכעת זוכה במעטפת חדשה לילדים בשם "זאת שעפה אחורה".
השיר־סיפור של משעול נפתח בתיאור זיכרון ילדות משפיל מצד המורה למתמטיקה. אחרי החלק הכאוב עוברת הדוברת לתאר את המתרחש בעתיד, כאשר היא יושבת בחוץ תחת הדקל בחברת האווזים. היא מאכילה אותם, מתיזה עליהם מים ומתרועעת איתם, ואין מאושרת ממנה.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
בסיטואציה שבין כותלי הכיתה, האיורים מדגישים את תחושת האיום וחוסר האונים של הדוברת. בהמשך, בולט המעבר אל המרחב הפתוח של הטבע. היעד שאליו שלח אותה המורה כאיחול פוגעני, הופך למרחב של חירות ושל יופי. כל אחד מן הדימויים המשפילים של המורה זוכה למשמעות חדשה ולהתמרה שמציעה התמודדות עם חוויית עלבון. הדוברת מאמצת לעצמה את הדברים שביקש לבזות, והופכת אותם למקור של הנאה: במבט לאחור היא מספרת שהיא אוהבת כובעים, כתגובה ל"ראש הקטן שמתאים רק לחבישת כובעים", היא נהנית להתבונן בציפורים ומחפשת דווקא את זו שעפה אחורה.
את שעפה אחורה | צילום: הקיבוץ המאוחד
כמו העלבון, שמתהפך במבחן הזמן, מתהפכת גם השאלה מי בעל התבונה: המורה למתמטיקה מודד את התלמידה על פי אמות מידה בית־ספריות, בעוד אמות המידה שלה שונות לחלוטין. דווקא הילדה שהמורה רואה בה טיפשה מתגלה כבעלת מבט פיוטי, רגישות סביבתית ותבונת לב. מה שנחשב בעיני המורה לחולשה, מתגלה כמקור כוחה.
בכל עמוד מופיעה שורה אחת או שתיים בלבד, והחלוקה הזאת מכתיבה מקצב קריאה איטי, המאפשר השתהות. הקריאה מזמינה להתעכב על יופיים של הדימויים, על צליל המילים ועל התמונות שהן משרטטות. האווזים הנמתחים "כזוכר אגמים רחוקים", למשל, מעוררים תמונה של געגוע ושל מרחבים שמעבר לנראה לעין, דימוי שיכול לפגוש ילדים גם מבלי שיידרשו לפענח את משמעותו המלאה.
"זאת שעפה אחורה" מדגים כיצד שירה שנכתבה למבוגרים יכולה למצוא את דרכה אל קוראים צעירים באמצעות תיווך אמנותי ויזואלי ומציאת מכנה משותף רגשי. האיורים, החלוקה לעמודים והמקצב האיטי מאפשרים לילדים לחוות את השיר גם כאשר אינם מבינים את כל רבדיו. אחרי הכול, החוויה השירית אינה מחייבת הבנה מלאה; מספיק שתפתח לילדים פתח לעולם השירה.
זאת שעפה אחורה / אגי משעול / איורים: עובדיה בנישו / הקיבוץ המאוחד
עוד כתבות בנושא
