נדיר למצוא היום משורר שכותב בחרוזים

יותר מכול, מצאתי את ספרו השלישי של שמואל מוניץ, "מצע מנותק", דומה לסנדוויץ'. לא כי הוא קולינרי במיוחד, וחבל – מה יכול להיות פואטי יותר מפחמימות? – אלא בגלל המבנה שבו הוא מאורגן. הספר נפתח בשער "המסך המפוצל", שמתאר את חוויית ילדותו של המשורר בצל האינתיפאדה השנייה, ילד שמגשש את דרכו אל העולם בתוך הדי פיצוצים ואף פעם לא מצליח להגיע לסוף הפרק בטלוויזיה בשל שידורי החירום: "נִילְס אָבַד לָנֶצַח, מַרְקוֹ עֲדַיִן לֹא מוֹצֵא / תָּמִיד בְּאֶמְצַע הַמֶּתַח / מִישֶׁהוּ הִתְפּוֹצֵץ". פרוסת הלחם השנייה בכריך היא השער הסוגר את הספר - "מלחמה, שמיני עצרת" - שכשמו עוסק בטבח ובמה שבעקבותיו, נושא שכבר נשפכו עליו נהרות של דיו.

אבל הזוועות, תודה לאל או למשורר, אינן מרכז הספר. ממוסגרים בין הטראומה שבפתח ובין הסיוט שבסופו, פרושים שני שערים נוספים, המלאים בשירי חיים נהדרים. שירים על אהבה (או היעדרה), קורונה, אתגרי עולם המבוגרים, החשש מההורות ועוד. גם שירי המלחמה והפיגועים בספר כתובים היטב, אבל אלה שירי השגרה שבאמצע שהופכים אותו לאחד מכותרי השירה המרשימים ביותר שפגשתי לאחרונה. אלה אינם שירים אופטימיים או קלילים באופן מיוחד, ויש בהם גם אֵבל - למשל על כלבה אהובה שמתה, או על שנות רווקות ארוכות. אבל שורה עליהם חוט של חסד, ולצידו גם כישרון סיפור הסיפורים של הכותב וחדות מבטו.

אהבתי במיוחד את השער "מחליפה תחנה", שמאגד שירי אהבה לבת זוגו של הכותב, שירים מלאי ציוריות וקרבה. המשורר מתעכב על שבע שנות ההפרש בינה ובינו: "כְּשֶׁסִּיַּמְתְּ כִּתָּה אָלֶ"ף הָיִיתִי עוֹלָל... / כְּשֶׁחָגַגְתְּ בַּת מִצְוָה עוֹד הָיִיתִי בַּגַּן", מתאר את תחילת דרכם ואת מערכת היחסים המורכבת בין זוג לבין עצמו ובינו ובין העולם. "מֵהַחַלּוֹן הַקָּטָן בַּמִּטְבָּח / אֶפְשָׁר לִרְאוֹת אֶת הַכְּנֶסֶת... / צֶמֶר פְּלָדָה מְנַהֵל בְּיָד רָמָה / אֶת יְשִׁיבַת הַמְּלִיאָה הַזּוֹ".

מה שבעבר היה דרישת בסיס בז'אנר והפך לאבן חן נדירה במיוחד, הוא הבחירה של מוניץ לשקול ולחרוז את שיריו. חלקם בנויים במבנים קלאסיים כמו סונטה, חלקם נשענים על האמצעים האמנותיים המוזיקליים בצורה חופשית יותר, אבל כמעט כולם נהנים מהאופן שבו הכותב הקדיש זמן ומחשבה גם לצד הקולי של השיר.

67 שנים עברו מאז האשים נתן זך את נתן אלתרמן בטכניקה חסרת רגש, כשכתב במאמרו המונומנטלי: "אצל רב־מג זה של המילים פגום דבר מה יסודי ביותר כמשורר". בדורות המשוררים שצמחו מאז בארץ, מחלוקת הנתנים הוכרעה באופן חד־משמעי לצד שמתנער מהצורה למען התוכן. אבל לדעתי רבים מהכותבים בני זמננו מזניחים את הצורה לא על מנת לתת קדימות למטען אמיתי, אלא בגלל היעדרם של כישרון או עבודה קשה. מלהיב לפגוש משורר שמשתמש באופן מרשים של במשקל ובצלילים.

וְהִשַּׁלְתִּי מִמֶּנִּי מִתּוֹךְ מְנוּסָה / אֶת הַחֹמֶר הַזֶּה הָאָפֵל בְּחָזִי / הוּא נִשְׁמַט כְּמוֹ זָנָב, כְּעֵדוּת לִתְבוּסָה, / לַמְּחִיר שֶׁשִּׁלַּמְתִּי כְּדֵי לְהַחֲזִיק - - - // עַכְשָׁו שְׁנֵינוּ יוֹשְׁבִים בִּנְסִיעָה. / יֵשׁ מִבְזַק חֲדָשׁוֹת. אַתְּ קְרֵבָה לַמַּכְשִׁיר / מַחְלִיפָה תַּחֲנָה. מַנְגִּינָה מַפְצִיעָה / וְהָאוֹר מִתְרַחֵב וְלוֹפֵת / כְּמוֹ בַּשִּׁיר.

מצע מנותק / שמואל מוניץ / פרדס / 63 עמ'