אולי השיר החשוב ביותר של אגי משעול, הוא משפט אחד מחולק לשורות: "עַל אֲחוֹתִי שֶׁעָלְתָה בֶּעָשָׁן / הַשָּׁמַיְמָה / אֲנִי יוֹדַעַת רַק שְׁנֵי דְּבָרִים: / אֶת שְׁמָהּ / וְאֶת חַיַּי תַּחְתֶּיהָ" (פורסם בקובץ השירים "נרות נץ החלב", 1997).
משעול, שפרסמה 23 ספרים, זכתה בפרסים רבים והייתה משוררת אהובה, נמכרת ובולטת בשנות התשעים ובשנות האלפיים המוקדמות, אינה מזוהה עם עמדה של בני הדור השני לשואה. לאורך שישה עשורים היא כתבה שירים בהירים ושובי לב, שאינם מסובכים להבנה מקריאה ראשונה, ומפעילים התכוונות מוחלטת אל קוראת פוטנציאלית, נדיבים באנושיות המחויכת שעולה מהם תמיד, גם אם מיוצג בהם קושי או כאב.
משעול פרסמה שירי השתוקקות ואהבה, שירי ילדות של עולָה בגדרה, שירי מטע וכפר ועונות השנה, שירי חיוֹת רבים, שירי חברוּת והספד, שירים ארס־פואטיים על מלאכת הכתיבה ועל עדת המשוררים, שירים על אודות מצב העניינים החדשותי סביבנו (ובכוונה אין שימוש במושג "שירים פוליטיים", מכיוון שמשעול איננה משוררת פוליטית במובן הרדיקלי), ולאחרונה גם שירי זִקנה ושעת הערביים של החיים. בשיר הקטן ההוא החליקה מאליה נימה אחרת, שמבקעת את קליפת השירה היומיומית שלה.
הכי מעניין
נדמה שאותה נימה שמגיחה מן המשפט הקצר מערערת את מוסכמות הכתיבה שלה, בשינוי מוקד ההתבוננות, ממרחבי התודעה אל תהום קולקטיבית. ישנן חוויות אנושיות שאי אפשר לתווך בחיוך מאיר פנים, ישנו מטען של אֵבל שאין לו לשון משביעת רצון. יש בשיר הכרה בכובד הנורא של ההיסטוריה הלאומית והמשפחתית שמפעמת בתוך הסובייקט, גם אם אותו סובייקט בחר לאורך רוב דרכו האמנותית לנסח את קולו מתוך מרחבים של אור, חירות מקומית ושגרת כפר פסטורלית.
כאשר משעול מצמצמת את ידיעותיה המוחלטות ביחס לאירוע המכונן הזה לשני פרטים בלבד – שמה של האחות המתה, וחייה תחתיה – היא מנסחת תחושה של תחליפיות, של חיים המתנהלים בצל נוכחת־נפקדת. חייה כאתר שבו מתקיימים חיים של מישהי אחרת, שהופקעו ממנה בטרגדיה. הנימה מתבלטת דווקא משום שהיא מהווה חריגה מן המוכר והמנחם בשירתה של משעול, ומציגה פצע שמעניק לטקסט מעמד של צוואה פנימית.
סביב השיר ניצבת שתיקה רוויית משמעות וירושה ברורה. על שתיהן התוודתה משעול בעבר. בספר הראיונות הספרותיים "כִּתבו לכם את השירה הזאת", מאת ענת שרון־בלייס, אמרה משעול: "אלה באמת שני הדברים היחידים שאני יודעת עליה. השם זה עניין של אינפורמציה, אבל חיי תחתיה זאת חוויה קיומית. אני בת יחידה הייתי להוריי. אני לא הכרתי אותה, את אחותי. אבל אני יודעת שאני תחתיה, וזאת חוויה קיומית לא פשוטה. הם שרדו את המלחמה, שבו ונפגשו, ואני הייתי התוצאה של המפגש הזה. פירוש הדבר להיות מעין תשובה ניצחת שלהם כלפי העולם, ותשובה ניצחת זה אומר שאני הייתי צריכה תמיד להיות בסדר, לעמוד ישר, זקוף".
כשחושבים על התשובות הניצחות כלפי העולם ועל הניצחונות הקטנים המובעים בשיריה של משעול לאורך השנים ביחס לציווי שירשה, לעמוד זקוף ולהיות תמיד בסדר, מתפענחת גם סיבה אפשרית לכך ששיריה בהירים ומחויכים, אינם מקשים וכאילו אינם מסוכסכים.
ילדת ההחלפה
משעול נולדה בכ"ה בתשרי תש"ז, בכפר סילצ'ה בטרנסילבניה, בשם אגנס (אגנטה) פריד. כארבע שנים לפני הולדתה שבה אמה מאושוויץ לאחר ששכלה תינוקת, ופגשה את אביה ששב ממחנה עבודה. על כך סיפרה משעול בריאיון ל"הארץ" ב־2012: "נודע לי על קיומה של אחותי רק כשהייתי בת 15. אני יודעת רק שקראו לה ז'וז'י ושהיא הגיעה עם אמא לאושוויץ ושם היא מתה. אמא שלי לא דיברה עליה. היא הייתה אומרת שהיא לא זוכרת ושזה היה מזמן".
זהו הגרעין העובדתי שמאחורי השיר, ומשעול מקפידה בשיריה לטשטש את הגבולות שבין חוויה אוטוביוגרפית לעמדה שירית ("אני משתמשת בעצמי כדי להגיע למשהו אוניברסלי", אמרה), עד כדי כך שלעיתים הדוברת בשיריה אינה בטוחה מי מכל חלקיה כותבת את השורות. באחד השירים בספרה החדש, "המתלוננת והזה", היא מתארת חלק פנימי שבה המתפקד כפרשן מתוסכל לחייה, חתיכה פנימית מתוכה, הקובלת על כך "שֶׁהִיא / עוֹבֶדֶת בְּאָגִּי מִשְׁעוֹל / בְּלִי יְמֵי חֻפְשָׁה וּמַחֲלָה / וְרוֹצָה כְּבָר לְהִפָּרֵד / מִכָּל הַמִּלִּים / לָשֶׁבֶת בַּכִּכְלוֹת הַכֹּל... עִם כָּל הַחַיּוֹת / לְהֵאָנַח וְלוֹמַר / מַה זֶה אָגִּי / מַה כָּל זֶה אָגִּי –".
אגי משעול בטקס קבלת תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר־אילן, 2018 | צילום: יוני רייף
שני ספרים ראו אור לאחרונה לכבוד שנת השמונים של משעול: קובץ השירים "נשל"; וספר ילדים שכולל שיר אחד, "זאת שעפה אחורה", שאייר בכישרון רב עובדיה בנישו – שניהם בהוצאת הקיבוץ המאוחד, שמלווה את משעול עשרות שנים. שני הספרים מציבים זו מול זו שתי גרסאות של אותו מהלך: הפשטת העור והשארתו מאחור. השיר המאויר מוקדש לששת הנכדים של משעול (בשיא הצלחתה כמשוררת הואשמה משעול שאינה כותבת כלל על ילדיה, והנה ספר שמוקדש לנכדים), והוא כולל עבודת פרשנות ויזואלית שכולה מתיקות ורוך בנוף ארצישראלי כמעט מדומיין, לשיר הידוע "אווזים", אשר התפרסם ב־2009 בטוב שבספריה של משעול, "ביקור בית". הוא הפך לשיר חובה בכל כינוס של מורות ובכל ישיבה של עובדות סוציאליות ופסיכולוגיות ילדים.
השיר פותח בזיכרון מר, ומסיים בהפיכת הדפקט לאפקט: "אֶפְּשְטֵיין, הַמּוֹרֶה שֶׁלִּי לְמָתֵמָטִיקָה / אָהַב לְהוֹצִיא אוֹתִי לַלּוּחַ. / אָמַר שֶׁהָרֹאשׁ שֶׁלִּי מַתְאִים רַק לְכּוֹבַע. / אָמַר שֶׁצִּפּוֹר עִם שֵׂכֶל כְּמוֹ שֶׁלִּי / הָיְתָה עָפָה אֲחוֹרָה. / שָׁלַח אוֹתִי לִרְעוֹת אֲוָזִים". בפואטיקה של גאולת העלבון נוצר המהלך ממרחק השנים - החל מהאמירה ההיא, שנחרתה בזיכרון, עבור בהסכמה עם המורה למתמטיקה, שהתגלגלה לאווזים הממשיים בביתה שבמושב כפר מרדכי, וכלה בבית האחרון: "מֵאָז מֵת כְּבָר הַמּוֹרֶה שֶלִּי לְמָתֵמָטִיקָה / וּמֵתוּ גַם בְּעָיוֹתָיו שֶאַף פַּעַם לֹא עָלָה בְּיָדִי / לִפְתוֹר. / אֲנִי אוֹהֶבֶת כּוֹבָעִים, / וְתָמִיד בָּעֶרֶב / כְּשֶהַצִּפָּרִים חוֹזְרוֹת אֶל תּוךְ הָעֵץ, / אֲנִי מְחַפֶּשֶת אֶת זֹאת שֶעָפָה אֲחוֹרָה". בעמוד האחרון בספר, הציפור שעפה לאחור היא יונק דבש זעיר וצבעוני, שאינו חלק מלהקת הציפורים הנודדות.
אחד השירים בקובץ החדש "נשל" הוא "עם התראה על טילים מאיראן", המונה את סדרת הפעולות שנעשית בזמן המתנה להתגוננות. משעול מתארת רצף פעולות של התפכחות, ניסיון להגן על מה שלא ניתן להגן עליו: "לַעֲטוֹת / אֶת אָפְנַת הַמָּמָ"ד, / לְהַשְׁקִיט חֲלוּמִים שֶׁעוֹד / מִתְחַכְּכִים זֶה בָּזֶה / וְלִצְעֹק עַל הַטֶּלֶוִיזְיָה. / לָצֵאת / לַעֲטֹף בְּשַׂקִּיּוֹת נְיָר / אֶת אֶשְׁכּוֹלוֹת הַמּוּסְקָט / כִּי הַגֶּפֶן לֹא שׁוֹמַעַת חֲדָשׁוֹת". לאחר מכן הופך סדר הפעולות לכללי יותר, ונדמה כמו הכנה למוות, לאו דווקא הכנה להגנה: "לְסַדֵּר אֲרוֹנוֹת מִטְבָּח / לְהָזִיז רָהִיטִים / לִצְעֹק עַל הַטֶּלֶוִיזְיָה. / לְהַעֲבִיר סְפָרִים מְיֻתָּרִים / לְסִפְרִיּוֹת הָרְחוֹב וּלְאַרְגֵּן / מֵחָדָשׁ אֶת הַנּוֹתָרִים / אֲבָל לֹא לְפִי סֵדֶר הָאָלֶף בֵּית / אֶלָּא לְפִי הַיְּדִידוּת". בסוף השיר מגיחה האם המתה ומזכירה להכין את הגוף למקרה חירום "כְּדֵי שֶׁיִּמְצְאוּ אוֹתִי / בְּמִקְרֶה שֶׁל תְּאוּנָה / (כְּמוֹ שֶׁאִמָּא אָמְרָה) / בְּתַחְתּוֹנִים נְקִיִּים", כלומר: לקיים בכבוד ובזקיפת ראש לא רק את החיים, אלא גם את המוות.
שמה הפרטי של משעול עוּברת ב־1950 בידי פקיד עלייה ל"חגי", בטעות. כך הייתה רשומה עד שהחלה לקבל זימונים מצה"ל לקורס טיס כי חשבו שהיא גבר, ואז נאלצה לשנות ל"אגי". העובדה הביוגרפית נקראת כמטאפורה יפה למה שחוקרת הספרות מריאן הירש מכנה "ילד ההחלפה", ביטוי שקשור ליחס שמקיימים בני הדור השני אל אירועים שקדמו להולדתם. זהו יחס שאינו זיכרון ואינו היעדרו, משום שהשתיקות והסיפורים, ההתנהגויות ואורחות החיים שספגו בבית מילאו את מקומו של הזיכרון עד שהם מתפקדים כזיכרונות בפני עצמם. בשיר "שואה, זיכרון, עצמאות", הפכה משעול את השירים למשואות לזכר: "וַאֲנִי, אָגִּי מִשְׁעוֹל, דּוֹר שֵׁנִי / מַדְלִיקָה מַשּׂוּאוֹת שִׁירִים / שֶׁאֵינָם אֲפִלּוּ נֶשֶׁק הַרְתָּעָה".
הספר השרוף
השירים מקבלים אצל משעול נפח כיצורים חיים. חלקם, היא מתוודה, עלו בעשן לשמיים, והשימוש בביטוי זה אינו מקרי. בספר החדש היא מקדישה שיר "לספרִי הראשון, השרוף", ומתמודדת בפיכחון, כפי שעשתה עם ההתעללות המילולית של המורה ההוא, עם תחושות המבוכה שהיו לה כצעירה שפרסמה ספר שירה ראשון, ואז התחרטה עליו והשמידה את עותקיו. "סְלַח לִי / שֶׁהֶעֱלֵיתִי אוֹתְךָ בָּאֵשׁ / שֶׁגָּנַבְתִּי אוֹתְךָ מֵחֲנוּיוֹת/ וְצִחְקַקְתִּי עָלֶיךָ... וּבְלֹא יוֹדְעִין לִגְלַגְתִּי / עַל הַתֹּם". השיר המשתרך ממשיך עם סליחה נוספת: "סְלַח לִי / שֶׁהִגְלֵיתִי אוֹתְךָ מֵרְשִׁימַת סְפָרַי... וְגַם מֵהוֹרַי / שֶׁהֵפִיצוּ אוֹתְךָ בֵּין חֲבֵרִים / אַף שֶׁלֹּא הֵבִינוּ מִלָּה / בְּעִבְרִית / כַּמָּה גֵּאִים הֵם הָיוּ".
השיר מסתיים באזכור האחות שנספתה: "סְלַח לִי סִפְרִי הַבְּכוֹר / שֶׁכְּמוֹ אֲחוֹתִי הַבְּכוֹרָה / עָלִיתָ בֶּעָשָׁן לַשָּׁמַיִם / אִם כִּי זֶה כְּבָר עִנְיָן לִפְּסִיכוֹלוֹג / שֶׁיַּזְכִּיר וַדַּאי גַּם / אֶת בְּנִי הַבְּכוֹר / שֶׁחָלַף דַּרְכִּי לְחַיֵּי פַּרְפַּר / וְהַשִּׁיר הַסּוֹטֶה כָּעֵת / מִמַּסְלוּלוֹ / אוּלַי בִּכְלָל הוּא / עָלָיו". השיר, שקיבל תפנית בסופו, הופך לקינה, והפיוס עם יצירת הביכורים שלה מתגלה ככסות לבקשת סליחה אחרת. תינוקה הבכור של משעול מת כשהיה בן שבועות ספורים, לדבריה "כתוצאה מטעות של רופא". השכול הודחק בידי האם הצעירה, אבל השיר אינו מסוגל להדחיק.
לפני כשני עשורים נסעה משעול לכפר שבו נולדה, לרגל פרסום ספר שירים שלה בתרגום לרומנית. הוא הוקדש להוריה. "פגשתי את ראש העיר ונתתי לו את הספר", סיפרה. "הרגשתי שאני עושה את זה במקום הוריי: לחזור כתשובה ניצחת, כמשוררת ישראלית מוכרת, שחוזרת לכפר הזה שממנו הם גורשו ומביאה את השירים לשם".
משעול במיטבה כשהיא משתפת את קוראיה בעולם הפנימי שלה. בנימתה האינטימית ובשפתה השקופה היא מזכירה את המשוררת האמריקאית לואיז גליק, גם היא יהודייה ממוצא הונגרי, אוהבת טבע. כשזכתה גליק בפרס נובל, נכתב ב"ניו יורקר": "יצירתה מרגשת ומפתיעה; היא אינטימית וגם מפוארת; היא פונה לאנשים שקוראים שירה ולאנשים שכמעט לא קוראים שירה. היא מגוונת מספיק כדי לפנות לכל מצבי הרוח, לעתים קרובות באותו השיר: הנה שורה לספקנים, הנה שורה למי שצריך. אם אתם רוצים לדעת איך זה להתאהב, ללדת ילד, לחלות, להתגרש, לקנות גבינה, לעשב גינה, לשתול, להתאבל על ההורים והמורים שלכם – תמצאו זאת ביצירתה". את אותם דברים אפשר לומר על משעול.
השיר המצמרר ביותר מן הקובץ החדש הוא גרסה חדשה ל"החיטה צומחת שוב". שמו "אוקטובר", ומשעול מציינת בו "ועוד שנה"; אולי לטבח, אולי עוד שנה מאז מלחמת יום הכיפורים, ואולי סתם עוד שנה שחלפה, שבה "תִּקְרַת הָעוֹלָם הִנְמִיכָה / עַד לְמִדַּת אָדָם / לֹא הַתְּכֵלֶת הָאֵינְסוֹפִית / שֶׁל הַקַּיִץ".
זה יפה כי אין כאן זמן ליניארי שמכוון אל תכלית, ולא זמן טרנסצנדנטי שמבקש לחרוג מן הזמן, אלא הזמן היומיומי המחזורי, שאין בו התקדמות ועדיין אין בו גאולה, והוא מייצר ידיעה משלו מתוך עצם השיבה. אצל משעול הזמן הזה הוא מצע לכתיבה. נאחל לה טוב ונודה לה על יצירתה לאורך הזמן.
עוד כתבות בנושא
