ספרו של ניל פרגוסון הוא מסע מרתק בהיסטוריה טבולת הדם של המחצית הראשונה של המאה העשרים. פרגוסון אינו מסתפק בחיבור שתי מלחמות העולם לסיפור אחד; הוא מבקש מאיתנו לחשוב מחדש על התקופה כולה כעל מעין "מלחמת חמישים השנים". היא נפתחת ב־1904, במלחמת רוסיה־יפן שבה, לראשונה בעידן המודרני, מעצמה אסייתית הביסה אימפריה אירופית גדולה, ומסתיימת רק עם שביתת הנשק בקוריאה ב־1953.
שתי מלחמות העולם הן מוקדי ההתלקחות הגדולים ביותר, והן מוקפות ברצף של מהפכות, מלחמות אזרחים, טיהורים אתניים, קריסת אימפריות ומלחמות באסיה ובאירופה. במובן רחב יותר, וכפי שרומזת כותרת המשנה "שקיעתו של המערב", זהו גם סיפור דעיכתה של העליונות המערבית. אירופה, ששלטה בחלק ניכר מן העולם בראשית המאה, כמעט החריבה את עצמה בתוך חמישים שנות מלחמה. בכך נפתחה הדרך לעלייתן של ארצות הברית וברית המועצות, ולשיבתן של מעצמות אסיה למרכז הזירה העולמית.
בפתיחה לספר מציע פרגוסון מעין נוסחה המסבירה מדוע האלימות המאורגנת של המאה העשרים התרכזה דווקא בזמנים ובמקומות מסוימים. לדעתו, התנאים לאלימות כזו נעשים סבירים במיוחד כאשר שלושה גורמים נפגשים – סכסוך אתני, תנודתיות כלכלית והתפרקות של אימפריות.
הכי מעניין
מלחמת העולם | צילום: סלע מאיר
הגורם הראשון הוא סכסוך אתני, ובעיקר מצבים שבהם אוכלוסיות מעורבות החיות זו לצד זו, מתחילות לתפוס את ההבדלים ביניהן במונחים גזעיים ולאומיים נוקשים. פרגוסון מצביע כאן על פרדוקס מטריד: האלימות האתנית הקשה ביותר לא פרצה בהכרח בין קבוצות שחיו בבידוד זו מזו, אלא לעיתים קרובות דווקא במקומות שבהם ההשתלבות הייתה מתקדמת, ואף שיעורי נישואי התערובת היו גבוהים. הדוגמה הבולטת בהקשר הזה היא יהודי גרמניה בשנות העשרים. דווקא כשהגבולות בין הקבוצות מיטשטשים, האידיאולוגיה הגזעית מתאמצת לשרטט אותם מחדש ובסופו של דבר עושה זאת בכוח.
מחקר כמותי חשוב שפורסם מאז מאפשר לבחון את הטענה הזאת, ובמידה מסוימת גם לסבך אותה. בספרם "אלימות אינטימית: פוגרומים אנטי־יהודיים ערב השואה" (2018), בנו ג'פרי קופשטיין וג'ייסון ויטנברג מאגר נתונים של מאות יישובים בגבולותיה המזרחיים של פולין שבין המלחמות. הם ביקשו להסביר את גל הפוגרומים שפרץ בקיץ 1941, מיד לאחר הפלישה הגרמנית לברית המועצות. בתוך הוואקום השלטוני תקפו פולנים ואוקראינים את שכניהם היהודים ביותר ממאתיים יישובים, אך בפחות מעשירית מכלל הקהילות. מה הבדיל בין היישובים שבהם פרצה אלימות ובין היתר? החוקרים הצליבו את מפת הפוגרומים עם תוצאות הבחירות של שנות העשרים ברמת היישוב הבודד. הממצא שלהם הוא שהפוגרומים לא התרכזו במקומות שבהם האנטישמיות הייתה חזקה במיוחד, וגם לא היו בעיקרם "נקמה" על שיתוף פעולה יהודי עם הכיבוש הסובייטי. הם פרצו במקומות שבהם יהודים ושכניהם הצביעו למחנות פוליטיים נפרדים, ובמיוחד שבהם יהודים תמכו במפלגות ציוניות ובכך תבעו הכרה כלאום שווה זכויות.
עוד כתבות בנושא
הממצא הזה מחדד את הגורם הראשון של פרגוסון ומסבך אותו בעת ובעונה אחת. הסכנה, כך נראה, לא נבעה רק מקרבה ומהיטמעות, אלא גם מקיטוב פוליטי בתוך קהילות מעורבות, בין שני פרויקטים לאומיים שתבעו את אותו מרחב. באותה עת המקרה הזה הולם היטב את הגורם השלישי של פרגוסון – התפרקות של אימפריות – שכן האלימות פרצה בדיוק ברגע שבו השלטון הסובייטי קרס והשלטון הגרמני טרם התבסס.
בגורם השני, תנודתיות כלכלית, הכוונה אינה בהכרח לעוני כשלעצמו, ואפילו לא בהכרח לשפל ממושך, אלא לשינויים חדים – קריסת מחירים, אינפלציה, אבטלה פתאומית, אובדן הון או זעזועים אחרים המערערים ציפיות ומפרקים תחושת יציבות. הגורם השלישי הוא כאמור שקיעתן והתפרקותן של אימפריות. כאשר מסגרות רב־לאומיות נחלשות, קבוצות לאומיות המתחרות על אותה טריטוריה נאבקות לקבוע מי ישלוט במדינה היורשת ומי יישאר בה כמיעוט.
הבורסה והטנק
הרעיון שעומד בבסיס הספר ראוי לשבח. חזקה במיוחד התובנה שאין לחפש רק חברות "עניות" או "מפגרות", אלא אזורים שבהם הזעזוע הכלכלי מתחבר למתח אתני ולוואקום פוליטי. מזרח אירופה היא המעבדה הקלאסית מבחינת פרגוסון, אך אותה נקודת מבט מאפשרת לו להכניס לסיפור גם אזורים במזרח אסיה שבהם הסדר האימפריאלי הישן של מעצמות המערב התמוטט או אותגר, בעיקר על רקע עימות הדמים בין סין הרפובליקנית המנסה לעמוד על רגליה ובין האימפריה היפנית הדורסנית.
ואולם הספר מציב אתגר בפני קורא שמבקש לא רק ליהנות ממנו אלא גם להעמיק בו. הטיעון של פרגוסון מקורי ומעורר מחשבה, אך לקורא המצפה ששלושת העקרונות הללו ישמשו מצפן ל"עלילת" הספר, צפויה אכזבה מסוימת. פרגוסון חוזר אומנם מדי פעם לשלושת המשתנים, אבל כמעט אינו בוחן אותם באופן שיטתי. אין בספר ניסיון רציף להשוות מקרים שבהם שלושת התנאים התקיימו והאלימות פרצה, למקרים דומים שבהם היא לא פרצה. אין בו גם ניסיון לשקול כל משתנה לעומת הסברים חלופיים. במילים אחרות, זוהי מסגרת פרשנית פורייה הרבה יותר משהיא תיאוריה היסטורית מוכחת.
"מלחמת העולם" הוא אפוא ברובו משהו אחר: היסטוריה רחבת יריעה, קולחת ורהוטה של המלחמות והמהפכות של המחצית הראשונה של המאה העשרים. הוא עוסק בהיטלר ובסטלין, במוסוליני ובצ'רצ'יל, באימפריה היפנית, במלחמת האזרחים ברוסיה, במשבר בצ'כוסלובקיה, בשואה, בחזית המזרחית ובמלחמה באסיה. וכדי לספר את סיפורה, ההיסטוריה הזאת לא תמיד זקוקה לשלושת "מנועי הזוועה" שהוצגו בפתיחה.
צ'רצ'יל, רוזוולט וסטלין בוועידת טהרן, 1943. | צילום: איי. פי
הספר ראוי לשבח גם משום שהוא מעניק לקורא ערך מוסף שאינו שכיח בהיסטוריות כלליות של התקופה: אצל פרגוסון, הממד הכלכלי והכמותי ארוג בתוך הסיפור הפוליטי והצבאי. הבורסות, אגרות החוב, שיעורי הריבית, מאזני התשלומים, היקפי הייצור וסקרי דעת הקהל אינם נספח לסיפור אלא חלק ממנו. ההחלטות המדיניות אינן מתקבלות בחלל ריק, אלא בידי ממשלות שקוראות נתונים, חוששות מפשיטת רגל, מסתכלות על מדדי הבורסה, מגייסות הון ועוקבות אחר יחסי כוחות משתנים. קיימת כמובן ספרות ענפה על כלכלת מלחמת העולם השנייה, אבל אלה בדרך כלל מחקרים מקצועיים מאוד, הנגישים לכלכלנים, להיסטוריונים כלכליים ולקומץ קוראים בקיאים אחרים.
תיאור התגובות של השווקים להתפתחויות הפוליטיות מהווה אף הוא תרומה חשובה. מבחינה זו כדאי לקרוא את "מלחמת העולם" יחד עם ספרו של דן דינר, "מלחמה זרה: פלסטינה־א"י ומלחמת העולם השנייה", שמנתח את מערך השיקולים הכלכלי, הלוגיסטי והגיאוגרפי של האימפריה הבריטית באותה תקופה. שילוב של הספרים האלה יאפשר לקורא הסקרן להבין את הפייסנות, את הסכם מינכן ואפילו את "הספר הלבן" ומדיניות המנדט הבריטי בארץ ישראל כחלק ממארג מורכב של קבלת החלטות.
ההפיכה שהוחמצה
אחד החלקים המעניינים ביותר בספר הוא הדיון במדיניות הפייסנות ובמשבר הצ'כוסלובקי של 1938. הוא מעניין במיוחד עבור הקורא הישראלי, גם בגלל המקום שתופס הסכם מינכן בשיח הפוליטי שלנו. לשיטת פרגוסון, הפייסנות לא הייתה ניסיון למנוע מלחמה עתידית, אלא תגובה למלחמה שכבר החלה בכמה מוקדים: יפן בסין, איטליה בחבש (אתיופיה), ומלחמת האזרחים בספרד. כאן מציגים פרגוסון ודינר תמונה דומה: מנקודת מבטם של קברניטי האימפריה הבריטית, הסיוט האסטרטגי היה עימות בו־זמני עם גרמניה, איטליה ויפן, בשלוש יבשות, כשהאימפריה שלהם הייתה מתוחה ממילא עד קצה גבול יכולתה עם מרידות מבעבעות בהודו, פלסטינה־ארץ־ישראל ושטחים אסטרטגיים אחרים.
נהוג לתאר את צ'מברליין כמי שנסחף בדעת קהל פציפיסטית, אחוזת טראומה ממלחמת העולם הראשונה, שדרשה ממנהיגיה לוותר עד בלי די רק כדי להימנע מעימות עם גרמניה או לדחות אותו. פרגוסון מראה שמדובר בתמונה לא מדויקת. נכון, התגובה הציבורית המיידית להסכם מינכן הייתה במידה רבה אוהדת, וצ'רצ'יל היה רחוק באותה עת מלהיות דמות פופולרית, אבל בחינה מדוקדקת של דעת הקהל, העיתונות והפרלמנט מראה פחד עמוק ממלחמה, לצד התנגדות גוברת לכניעה חוזרת בפני היטלר. תרומתו העיקרית של פרגוסון היא התובנה שצ'מברליין לא היה מנהיג פסיבי שנאלץ להיכנע לרצונו של "ציבור פציפיסטי". הוא גם לא היה בעל חלומות נאיבי, שחשב שיוכל להימנע לנצח ממלחמה. יחד עם חלקים גדולים מן הממסד הבריטי, ובהם ראשי הצבא והקהילה העסקית, הוא אימץ תפיסה אסטרטגית שלפיה יש לדחות את העימות כדי לקנות זמן.
עוד כתבות בנושא
הטענה המסורתית להגנת צ'מברליין היא שגם אם הסכם מינכן גבה מחיר מוסרי כבד, הוא לפחות קנה לבריטניה שנה יקרה של התחמשות. וכאן פרגוסון הופך את הטיעון המקובל על ראשו ושואל: קנה זמן למי? הזמן לא ניתן לבריטניה בלבד. גם היטלר קיבל אותו, וגרמניה ניצלה אותו ביעילות רבה יותר.
כאשר גרמניה השתלטה על צ'כוסלובקיה, טוען פרגוסון, היא קיבלה מתנות יקרות ערך – נשק, משאבי טבע ובעיקר מפעלי חימוש מהטובים באירופה. נכסים אלה סייעו לגרמניה לבנות את מכונת המלחמה שתדרוס את פולין ומערב אירופה שנתיים לאחר מכן. לשיטתו, מאזן הכוחות של 1938 היה נוח יותר לבריטניה, לצרפת ולצ'כוסלובקיה, שלרשותה עמדו צבא מגויס וביצורי גבול הרריים, מן המאזן שנוצר שנה לאחר מכן - למרות שבריטניה עצמה התחזקה בין הסכם מינכן לפרוץ המלחמה. ייתכן שצ'מברליין החמיץ גם הזדמנות בלתי חוזרת להפיכה אנטי־נאצית בגרמניה (ראו על כך גם בספרי, "ואלקירי: ההתנגדות הגרמנית להיטלר"). הקושרים, שהיו להם בעלי ברית חזקים בצמרת הצבא, נסוגו בעקבות הסכם מינכן. אם בריטניה נכנעה בפני היטלר, הם לא היו יכולים להיות קתולים יותר מהאפיפיור.
לסיכום, גם כאשר המסגרת התיאורטית הגדולה של "מלחמת העולם" אינה מחזיקה את כל מאות עמודי הספר, פרגוסון תובע מהקורא לשאול מחדש שאלות שנדמה שכבר הוכרעו. האם עוני מוליד קיצוניות, או שזוהי התנודתיות הכלכלית בפני עצמה? האם אימפריות הן גורם לאלימות, או שלעיתים הן דווקא מדכאות את השנאה האתנית הכבושה מתחת לפני השטח? האם הפייסנות הבריטית מול היטלר קנתה זמן או בזבזה יתרון? והאם מלחמת העולם השנייה הייתה בלתי נמנעת כבר ב־1938, או שמא, במשך כמה שבועות קריטיים, עדיין אפשר היה להסיט את ההיסטוריה למסלול אחר? השאלה הזו תישאר ככל הנראה פתוחה.
מלחמת העולם - סכסוכי המאה העשרים ושקיעתו של המערב / ניל פרגוסון / תרגום: אלחנן שפייזר / סלע מאיר / 657 עמ'
עוד כתבות בנושא
