לפני כשנה ראה אור בעברית ספרו של ג'יילס מילטון, "פרשת סטלין". לקראת סיום הקריאה בו שמתי לב שתיאור ועידת פוטסדאם – שנערכה ביולי 1945, והייתה אחת הוועידות שהתכנסו בסוף מלחמת העולם השנייה כדי לכונן הסדרים בינלאומיים חדשים – נעדר ממנו לחלוטין. התברר לי כי אירועים אלו מכוסים בספר קודם של מילטון שטרם תורגם אז לעברית, "שחמט בברלין". כעת, עם תרגומו, עומדת לרשות הקורא הישראלי תמונה מקיפה ונהירה של יחסי בעלות הברית בשלהי המלחמה ומיד לאחריה, באמצעות קריאת שני הספרים על פי סדרם הכרונולוגי.
"פרשת סטלין" מתמקד בשותפות הבלתי אפשרית לכאורה בין "בעלות הברית" – תחילה בריטניה ורוסיה, שהשקפותיהן היו מנוגדות בתכלית, ובהמשך הצטרפה אליהן גם ארה"ב. "שחמט בברלין" מתאר את התפרקותה של אותה ברית לאחר כיבוש ברלין, את ירידת "מסך הברזל" – מונח שטבע צ'רצ'יל – ואת תחילתה של המלחמה הקרה.
שחמט בברלין | צילום:
מילטון כותב על אירועים מוכרים, אולם הוא עושה זאת באמצעות איתור אנשי מפתח שאינם הגיבורים הראשיים, והצגת המאורעות דרכם. לכן גיבורי הספר אינם צ'רצ'יל, סטלין, רוזוולט וטרומן אלא אישים מהדרג השני, אך כאלה שהיו בעלי השפעה מכרעת על האירועים. באופן טבעי בוחר מילטון בוחר בדמויות מהמערב; אם הספר היה מסופר מנקודת מבט סובייטית, הסיפור היה כמובן שונה לחלוטין.
הכי מעניין
בספר "פרשת סטלין", הדמות הראשית שדרכה עובר הסיפור היא השגריר האמריקאי במוסקבה, אוורל הארימן, ובתו קתלין, שהייתה נטולת תפקיד רשמי אך בעלת השפעה מרובה. עיקר הספר מתרחש במוסקבה וראשיתו ברקימת השותפות בין בריטניה לברית המועצות, אף שסטלין נחשב בבריטניה למוקצה מחמת מיאוס, בצדק כמובן. כידוע, בתחילת המלחמה הייתה ברית המועצות חתומה על הסכם עם היטלר שהופר רק במבצע ברברוסה, ובבריטניה התגלעו חילוקי דעות האם יש לעזור לסטלין. בשלב מאוחר הצטרפה לברית גם ארצות הברית, שהייתה מוטרדת בעיקר מהמצב באוקיינוס הפסיפי ומזרח אסיה, וקיוותה לשיתוף פעולה סובייטי בחזיתות אלו. חלק מרכזי בספר עוסק בוועידת יאלטה שהתקיימה בפברואר 1945, ובה דנו "שלושת הגדולים" – צ'רצ'יל, רוזוולט וסטלין, שהיה המארח – בחלוקת גרמניה לאחר המלחמה. החלטות אלה מובילות היישר לליבו של הספר הנוכחי, הבוחן אותן ובעיקר את הפרתן בידי הסובייטים.
אלכוהול כנשק סודי
"שחמט בברלין" מועבר דרך נקודת המבט של אנשי הצבא – המושלים הצבאיים של ברלין המחולקת מטעם שלוש המעצמות, ובעיקר דרך פרנק האולי, המושל האמריקני. סטלין ידע לנצל את מחלתו של רוזוולט ואת אופיו הלא־לגמרי יציב של צ'רצ'יל, ואחד מהישגיו המשמעותיים היה ההסכמה שכוחות סובייטים יהיו הראשונים שייכנסו לברלין. בזמן אמת ההחלטה הזו נראתה כמחווה לא מזיקה, אך בהמשך היא התבררה כהרסנית. כוחות הצבא האדום נכנסו לברלין ועשו בה כרצונם. הם השתלטו על כל העיר, כולל אזורים שהיו אמורים לעבור לידי האמריקנים והבריטים, עיכבו את הגעתם של האחרונים במשך שבועות רבים, ובינתיים קבעו בשטח עובדות רבות ובזזו כל מה שאפשר. הביזה כללה מפעלים שלמים על תכולתם, וגם אנשים שקיבלו הצעות שאי־אפשר לסרב להן לעבור למוסקבה. כוחות אמריקניים נכנסו לברלין רק כחודשיים לאחר כניעת גרמניה, וגילו שהם עומדים בפני שוקת שבורה.
ועידת פוטסדאם התקיימה כאשר הכוחות האמריקניים נכנסו סוף־סוף לברלין. רוזוולט מת, ומחליפו טרומן היה לוחמני הרבה יותר, והיה לו גם נשק סודי בכיס: פצצת האטום עמדה בפני ניסוי ראשון. צ'רצ'יל חש שהוא עומד להפסיד בבחירות, ואכן באמצע הוועידה הוא הוחלף בידי קלמנט אטלי. כמו בוועידת יאלטה, ובאופן שמזכיר לנו את האיראנים כיום, סטלין הצליח לחלץ הסכמות רבות במשא ומתן, ומה שלא הצליח לחלץ בטוב, חילץ בכוח. לרוסים היה עוד נשק לא סודי בכלל: אלכוהול. בשני הספרים מתואר כיצד הנציגים מהמערב היו פשוט שיכורים כאשר חלק מההחלטות התקבלו.
פרנק האולי זיהה את הערמומיות הסובייטית וניסה למנוע אותה בכל כוחו, לעיתים בניגוד לדעת מפקדו ולקו הרשמי של וושינגטון. גם הוא קבע עובדות בשטח ואיים בהפעלת כוח, ואף שב והתריע בפני מפקדיו שהסובייטים מתנהגים יפה כלפי חוץ, אבל זוממים להשתלט על כל ברלין, גרמניה ורוב אירופה.
לקח זמן עד ששרשרת אירועים ובהם הקמת ממשלת בובות בפולין, ההשתלטות על צ'כוסלובקיה, ופעולות נוספות שלא היו ברוח ההסכמים הישנים – הפילה את האסימון אצל האמריקנים וגרמה להם להוריד את הכפפות. אבל הם היו בבעיה: ברלין הייתה מובלעת באזור הכיבוש הסובייטי, האספקה הייתה מוגבלת, וגם הכוח הצבאי שלהם צומצם רבות. הספר דן באריכות בהידרדרות העניינים ובאופן שבו הפכה ברלין לשתי ערים נפרדות, דבר שלא תוכנן מראש, ואת האפשרות הריאלית שהדברים יגיעו לכדי עימות ישיר בנשק חם. במהלך אותה תקופה, בחודש מרץ 1946, נשא צ'רצ'יל - שכבר היה אז מנהיג האופוזיציה בבריטניה - את נאום "מסך הברזל" המפורסם ובו הזהיר מפני השתלטותה של ברית המועצות על כל יבשת אירופה, ומכך שהברית כבר לא קיימת והצדדים מצויים למעשה במלחמה - גם ללא הפעלת כוח צבאי. התגובות לנאום היו מסויגות: סטלין הציג עצמו כנעלב ונפגע, טרומן טען שלא הייתה לו ידיעה מראש על נוסח הנאום, ואפילו ממשלת הוד מלכותו התנערה מהנאום, אבל הזרעים בדעת הקהל נזרעו.
רכבת אווירית
נקודת הרתיחה בברלין הגיעה כאשר הסובייטים החליפו את המטבע הגרמני במארק חדש. האמריקנים חזו את המהלך מראש, והדפיסו גם הם שטרות חדשים. כך נולדו המארק המערב־גרמני והמארק המזרח־גרמני, שאוחדו רק לאחר נפילת חומת ברלין. החלפת השטרות נראית לנו כיום כעניין פעוט, אך משמעותה מובהרת היטב בספר. הצעד האמריקני היה "סדין אדום" מבחינת סטלין. ואולם למרות כעסו, סטלין חשש מאוד מעימות מזוין - לאמריקנים יש הרי נשק אטומי. לכן הוטל מצור על ברלין המערבית, מצור שסימן באופן ברור את כוונותיו של סטלין, אותן כוונות שצ'רצ'יל התריע מפניהן. כבישי הגישה ומסילות הברזל לעיר נחסמו, והדרך היחידה להגיע ולצאת מברלין המערבית הייתה דרך האוויר. האמריקנים והבריטים לא ידעו אם סטלין יורה ליירט מטוסים והעריכו שזו לא כוונתו, אלא שהוא מעריך כי בכל מקרה לא תהיה אפשרות לספק את צורכי העיר דרך האוויר. ברלין המערבית הייתה עיר ענקית עם 2.5 מיליון תושבים, ודרשה כמויות אספקה עצומות.
חלקו האחרון של הספר עוסק במבצע עצום זה, שהצריך כושר המצאה ותכנון וגם כושר ביצוע ללא פשרות של רכבת אווירית בת אלפי טיסות, שבמקרים מסוימים הגיעה לקצב של המראה ונחיתה כל דקה. הצלחת הרכבת האווירית, יחד עם הקמת ברית נאט"ו באביב 1949, גרמו לסטלין להבין שהמצור נכשל ואין בו טעם. ההגבלות הוסרו, אולם ברלין כבר הייתה מחולקת לשתי ערים, וכך גם גרמניה. בתגובת נגד להקמת ברית נאט"ו הוקמה ברית ורשה, וכך הפכו בעלות הברית ליריבות במלחמה הקרה.
התקופה שמתאר מילטון היא רבת עניין גם בהקשר היהודי והישראלי, של השואה והמאבקים שקדמו להקמת מדינת ישראל. הפרקים ההיסטוריים שהוא עוסק בהם פחות נלמדים במערכת החינוך שלנו, וספריו הם הזדמנות מעולה להשלמת החסר.
עוד כתבות בנושא
