מסוד משפחתי שהתגלה רק לאחר מות סבה, רקחה סשה וסיליוק, עיתונאית יהודייה־אמריקנית־אוקראינית, רומן ביכורים שהוא מהטובים שקראתי בשנים האחרונות. על עטיפתו מוגדר הספר כ"רומן היסטורי"; למעשה זוהי סאגה משפחתית ורומן אפי רחב יריעה, המקיף 74 שנים ומגולל את העלילה קדימה ואחרונה במכונת הזמן, ובלי חריקות.
מתברר שאפשר עדיין לחדש על אימי מלחמת העולם השנייה. "עליך להתייצב בפקודה" מספק זווית כמעט בלתי מוכרת – סיפורם של החיילים הסובייטים שנפלו בשבי הגרמני בימי מלחמת העולם השנייה, והסבל שעברו לא רק במהלך המלחמה אלא גם לאחריה, כאשר השלטון הקומוניסטי הטיל עליהם כתם בל יימחה משום שהעדיפו להיכנע במקום להילחם עד טיפת דמם האחרונה, ושלח רבים מהם לגולאגים כעונש על כך שנפלו בשבי. הגולאגים היו גרועים לא פחות מאשר מחנות ההשמדה; בעוד שהנאצים ניסו להכניע את גוף האדם, הגולאגים ניסו להביס את רוחו.
עליך להתייצב בפקודה | צילום:
הרומן נפתח ביוני 1941, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, כאשר התותחן הסובייטי־יהודי יפים שולמן מאבד שתיים מאצבעותיו וגם את חירותו, כשהמחלקה שלו נופלת בשבי בתום קרב חסר סיכוי. יש לזכור שבאותה עת הוורמאכט הגרמני היה בתנופה, כבש חלקים מאימא רוסיה. חיילים סובייטים רבים נהרגו ויותר משלושה מיליון נשבו עד סוף שנת 1941. מבין השבויים, 2 מיליון נרצחו, מתו ממחלות או הורעבו למוות. סטלין דגל בניצחון או מוות, ומי שנפל בשבי נחשב למצורע, עריק מרושע ואף בוגד.
הכי מעניין
הגרוע מכול באותה עת היה להיות שבוי יהודי. הגרמנים הציעו פרס בדמות חצי כיכר לחם לשבויים רוסים שיסגירו לידיהם שבוי יהודי. במשך ארבע שנים היה צריך אפוא יפים שולמן לשמור על סוד יהדותו ולהסתיר את זהותו, ולשם כך אימץ זהות של קצין סובייטי שנהרג. לא פעם הגרמנים חשדו בו שהוא יהודי, והוא ניצל בנס ממשלוח למשרפות.
כאשר עלתה האפשרות שיוגלה לסיביר, הצליח שולמן להימלט משביו, הסתתר בדיר חזירים והתגלגל להיות עובד כפייה של הגרמנים כמו מיליונים אחרים שכונו בשם הקלון "אוסטרבייטרים", עובדים מן המזרח. בכל פעם מחדש היה בר־מזל שלא התגלתה זהותו היהודית, גילוי שהיה עולה לו בחייו. שולמן המשיך בעבודות הכפייה, ממתין להתאחד עם הצבא האדום שהיה בדרך לכבוש את גרמניה. כשהדבר סוף־סוף קרה, הוא עבר חקירה מבזה והשפלות מצד חיילים ביחידה שלו: "שיתפת פעולה עם הגרמנים, יהודון... בזמן שהבנים שלנו מתו למען המולדת", הם הטיחו בו.
שולמן הצטרף לבסוף לכוח שכבש את ברלין. בתום המלחמה האמינה אימו שבנה הצליח לשרוד בניגוד לבניה האחרים, בזכות שמו היהודי, חיים. ואולם שולמן, שהיה למעשה גם ניצול שואה, לא ראה את עצמו כיהודי, אף שאביו ושלושת אחיו ואחותו נספו בשואה. "הוא לא רצה או לא ידע איך להיות יהודי", כותבת וסיליוק.
כשהוזמן לתחקיר על מעשיו במלחמה, החוקר חמל עליו ובמקום לשלוח אותו לסיביר התייחס אליו בסלחנות וציין במסמכיו ששולמן הוא חייל שהגיע עד ברלין. שולמן נהנה מההילה הזמנית וכך גם בתו ויטה, שהזמינה אותו להרצות ב"יום הניצחון" בבית ספרה על קורותיו במלחמה, מבלי שידעה באיזה מחיר נפשי כבד הדבר כרוך עבור אביה, הרדוף על ידי שדי העבר. לימים, על קברו, היא דקלמה בקול רועד את שירו של יבגני יבטושנקו: "מה אנחנו יודעים על אבינו שלנו? / דומה שהכול – ועם זאת לא כלום".
מלחמה שאף פעם לא די לה
כשם שניסה להדחיק את סיפור השבי ואת ימיו כפועל כפייה אצל הגרמנים, העדיף שולמן גם להדחיק את יהדותו שמבחינתו המיטה עליו ועל משפחתו אסונות. הוא חש אשמה על כך שהצליח לשרוד מפני שעבד בשביל הגרמנים, בעוד שבני משפחתו האחרים נרצחו. שולמן לא חגג חגים יהודיים, לא קרא על השואה, נשא אישה נוצרייה, הסתיר את עברו ונמנע מלדבר עליו למרות הפצרות ילדיו. ואולם למרות הניסיון לשכוח את המלחמה ואת יהדותו, הם צפו ועלו מחדש כארבעים שנה לאחר שוך הקרבות וכאשר השלה את עצמו שהחלים מהטראומה.
שולמן סבל למעשה מפוסט־טראומה, ושתיקתו לא הצליחה לחבוש את פצעי הנפש. בשנת 1984, לקראת הפנסיה, הוא נאלץ לפתוח את הפצעים דווקא באוזני הקג"ב, כאשר זומן לתשאול מיוחד כדי שיסביר את הסתירות בגרסתו על שירותו בצבא האדום בימי "המלחמה הפטריוטית הגדולה". המשטר הקומוניסטי אף פעם לא שכח. כעת לא היה יכול עוד להמשיך בהסתרות, ונאלץ להתוודות בכתב על הכול. כעונש הוחלט לבטל את קצבת הפנסיה הווטרנית שלו. במסגרת וידויו הוא הפציר באיש הקג"ב שלא לגלות את סודו לבני משפחתו. זה הביט בו בבוז ושאל: "אני רוצה להבין, אתה, האזרח שולמן, ישבת בצד כל המלחמה, ואז שיקרת לגבי זה במשך ארבעים שנה, אבל עכשיו אתה מבקש מאיתנו להסתיר את החיים המבישים האלה מהמשפחה שלך. הבנתי נכון?"
ובכל זאת, הקג"ב לא הסגיר את סודו, אך הוא יתגלה לבסוף למשפחתו לאחר מותו. בשנת 2007, ולאחר יותר משישים שנות שתיקה והסתרה, מכתב הווידוי שלו לקג"ב נמצא בתיק עור ששמר.
סשה וסיליוק, הילדה מאשה בספר, שמהגרת לארצות הברית יחד עם אימה היהודייה, היא שתעבד את סיפורו המורכב של סבה ואת הסאגה המשפחתית לרומן מרתק, המתאר באמינות רבה לא רק את מסתרי הנפש של סבה וחרדותיו, אלא גם את נפתולי המשפחה, את המלחמה והקרבות, השבי, הבריחות והתפיסות מחדש. רובדי העלילה המשפחתיים, ההיסטוריים, הפסיכולוגיים וגם המלחמתיים כתובים במיומנות ספרותית ופואטית, וכמה מתיאורי הקרבות אף הזכירו לי את "במערב אין כל חדש" של אריך מריה רמרק. למשל, התיאור של הזרוע הקטועה שעליה מתנוססת טבעת נישואין, או האירוע שבו שולמן מציל ילד גרמני מבין ההריסות ולאחר מכן יורה בו בשוגג למוות.
במערב אין כל חדש וגם במלחמות אין כל חדש – מוות, הרוגים, פצועים, שבי וייסורים. הרומן נפתח במלחמת העולם השנייה ומסתיים במלחמת האזרחים בדונייצק, שבישרה למעשה את פרוץ המלחמה בין רוסיה לאוקראינה, כאילו וסיליוק רוצה לומר לקוראים שהאנושות לא למדה לקח.
הרומן, העוסק באיש שניסה להדחיק את יהדותו, זיכה את וסיליוק בפרס על שם סמי רוהר לספרות יהודית לשנת 2025. כך למעשה המעגל נסגר: יפים־חיים שולמן חזר לחיים לאחר מותו, כגיבור ספרותי יהודי רב־פנים הזוכה להכשר מלא על יהדותו.
עליך להתייצב בפקודה / סשה ויסיליוק / מאנגלית: תם פררו / כנרת זמורה / 350 עמ'
ביקורות נוספות
