איך נכון לכתוב, "אימא" או "אמא"? לפי כללי האקדמיה ללשון עברית, שבשנים האחרונות אף טורחת לפרסם זאת שוב ושוב, הכתיב הנכון הוא "אימא", ובניקוד "אִמָּא". ובכל זאת, רובנו מעדיפים את הצורה החסרה "אמא", שהרי אמא יש רק אחת. אחת הסיבות לכך היא שמדובר במילה נפוצה מאוד, ובמקרים כאלו אנו מעדיפים לשמר את הרגיל והמוכר.
תופעה כזו מצויה גם בספרות חז"ל, כפי שמראה פרופ' משה בר־אשר. בלשון חכמים, בינוני פועל של בניין קל נכתב ב־ו' בקביעות, למשל אוֹכֵל, שׁוֹמֵר. אך תופעה מעניינת היא שמילים נפוצות במקרא שומרות על כתיבן המקראי גם בספרות חז"ל. כך למשל השם כהן, שהוא בינוני פועל הנפוץ מאוד במקרא ותמיד בכתיב חסר, שומר על הכתיב החסר שלו גם בספרות חז"ל. ואולם כל זה באשר לצורת היחיד והרבים – כהן, כהנים. לעומת זאת, צורות הנקבה שאינן מתועדות במקרא, מתועדות במשנה כמה פעמים בכתיב מלא: כוהנת, כוהנות.
איך הוגים טלית. בלה ליוש, בריאת האדם הראשון, שמן על בד, 2024 | צילום:
פרופ' בר־אשר, חתן פרס ישראל, נודע כבלשן מופלג זה עשרות שנים, מתוכן כשלושים שנות כהונה כנשיא האקדמיה ללשון. ספריו ומאמריו הרבים מצטיינים במגוון רחב של נושאי לשון ובכתיבה רהוטה ונעימה. לפי הנאמר בגב הספר, זהו חלק ראשון מתוך ספר העוסק ב"תורת ההגה והצורות של לשון התנאים", כאשר הכרך שלפנינו עוסק בתורת ההגה ובוחן את ההגייה של לשון התנאים.
הכי מעניין
לעניין זה מקדים המחבר שני מבואות חשובים. הראשון עוסק בשאלת התיחום של התקופה הנחקרת, מוצאה של לשון חכמים, והיחס בינה ובין לשון המקרא, כמו גם ללשונות האחרות שהתקיימו במרחבים שבהם פעלו חכמים. כך למשל, מציין המחבר, רוב החוקרים מסכימים שלשון חכמים הייתה לשון מדוברת באזורים שונים של ארץ ישראל בכל ימי הבית השני, ויש מקדימים ואומרים שהיא משקפת להג עברי מימי הבית הראשון. ואכן ישנן תופעות טיפוסיות ללשון חכמים הנמצאות גם בספרי המקרא. למשל, בלשון חכמים משקל פָּעוֹל משמש כשם הפּוֹעֵל, המציין מקצוע או בעל תכונה קבועה, למשל טָחוֹן. משקל זה אופייני לדקדוק לשון חכמים, ובכל זאת ניצניו מופיעים כבר בספר ירמיה, למעלה מ־700 שנה לפני חתימת המשנה, למשל בָּחוֹן או צָרוֹף.
מובן מאליו שגם לשון חכמים לא הייתה אחידה, וטבעי הדבר שבמקומות שונים דוברו ניבים שונים. למשל, יש בידינו עדויות על שתי דרכי שימוש במילית "של" לציון שייכות. באיגרות בר כוסבה היא נכתבת בנפרד, כמו בימינו, אך בכתבי־יד טובים של המשנה היא מחוברת לשם העצם הבא אחריה – שלגויים, שלתנור או שלכירה. דוגמה נוספת של הגייה שונה היא המילה מעיין, שזו הגייתה הרגילה בלשון חכמים, ואולם בסיפור על הרועה מן הדרום שבא לפני שמעון הצדיק, כפי שהוא מופיע בספרי, נכתב בכ"י וטיקן 32 "והלכתי למלאות מים מן הנעיים", בשיכול העיצורים מ"ם ונו"ן.
על לשון חכמים השפיעו כאמור השפות ששימשו במרחב ובהן ארמית, פרסית ויוונית. דוגמה להשפעת הארמית ניתן לראות בצירוף "אחיזת עיניים". בעברית המקראית עניינו של הפועל "אחז" הוא תפס, החזיק. מקבילו הארמי "אֲחַד" מכיל משמעות נוספת, סגר, והוא השפיע גם על העברית. כבר בספר נחמיה מתקופת הבית השני אנו מוצאים "יגיפו הדלתות ואחֹזו" (ז, ג), וברור שמדובר בסגירת הדלתות. חז"ל דורשים באופן זה את השם אחז, "שאחז בתי כנסיות ובתי מדרשות" (ויקרא רבה יא, ז), כלומר סגר. התופעה הזו מכוּנה תרגום שאילה מסוג בבואה סמנטית, כלומר המילה היא עברית, אך ברקע השימוש שלה נמצאת הארמית. כפי שמסביר רש"י את הצירוף "האוחז את העיניים" (סנהדרין סה ע"ב): "אוחז וסוגר עיני הבריות ומראה להם כאילו עושה דברים של פלא והוא אינו עושה כלום".
העדים הקדומים
עניין נוסף הנידון בספר הוא חילופי מעתקים. "אדני השדה" היא חיה שמוזכרת בדיון הלכתי במשנה במסכת כלאיים, ומשמעות שמה לפי התלמוד הירושלמי, "בר נש דְטוּר", כלומר אדם של השדה, ובלשון הרמב"ם בפירוש המשנה: "בעל חי הדומה לאדם". מניין הגיע שורש אד"ן לשמה של החיה? חנוך אלבק כתב בפירושו למשנה ש"אדני" הוא לשון רבים של אדם. החילוף בין אותיות למנ"ר מצוי מאוד ומתועד בכתבי יד רבים, אבל לדברי המחבר, החילוף אדם־אדן המשתקף בצירוף "אדני השדה", מעיד על המעתק אדם־אדן, כלומר המ"ם בסוף התיבה נהגתה נו"ן גם כאשר נכתבה מ"ם. ראיה נוספת למעתק כזה ניתן לראות בחילוף רֵיקָם/רֵיקָן. הפועל המקראי "ריקם" נעלם מלשון התנאים. הצורות הנטויות ריקנית, ריקנים/ריקנין והפועל נתרוקנה, מוכיחות כי גם במקומות שנכתב ריקם הגו ריקן, שכן אילו המ"ם הייתה נהגית היינו מוצאים פעם אחת לפחות ריקמית, ריקמין או נתרוקמה.
מלבד ספרות חז"ל עצמה, קיימים גם מקורות עקיפים להכרת לשון חכמים, כגון תעודות ממדבר יהודה, מסורת השומרונים, התעתיקים ליוונית וללטינית, ולשון התפילה והפיוט. אחת ממעלותיו של הספר היא מתן מקום משמעותי לעדי נוסח והליכה לאור חקר הנוסח של ספרות חז"ל. לעניין זה מוקדש המבוא השני בראש הספר.
כפי שמסביר המחבר, ספרות התנאים נחתמה לפני למעלה מ־1,700 שנה. אין לנו כתבי יד מאותה תקופה, ורק מעט מן החומר שבידינו הועתק לפני שנת 1000. מדור לדור הלכו ההעתקות וטשטשו את הטקסט הנמסר, למשל בהתאמת הלשון ללשון של זמנם. די לבחון את ההבדל בין כתבי היד שמלפני שנת 1250 לכתבי היד המאוחרים (משנת 1400 ואילך), ובמיוחד בדפוסים, ולהיווכח בשינויים הלשוניים המפליגים שחלו בהם. משום כך, לאורך הספר כולו מושם דגש על העדים הקדומים והמדויקים ביותר ששמרו עבורנו ככל האפשר על הנוסח הקדום ביותר. למשל, בדפוסים ניתן לראות את הצורות קרסול וקרדום, אך בכתבי היד הקדומים אנו מוצאים קורסל וקורדום. המחבר מציע כי הצורות הללו נדחו מן הדפוסים מכיוון שלא תאמו את לשון המקרא, אבל העדים המדויקים משמרים עבורנו צורות שהיו בלשון חכמים.
תורת ההגה של לשון התנאים | צילום:
דוגמה יפה לחשיבות השימוש בעדים מדויקים נמצאת דווקא בתחום לא צפוי: מחקר מסורות הלשון של עדות ישראל השונות. מתברר שתופעות בתורת ההגה ובתורת הצורות בקהילות שונות נעוצות כבר בעדים קדומים של נוסח המשנה, וזאת לא רק במסורות תימן, המזרח והמגרב, אלא גם באשכנז ואפילו ביידיש. ניסן ברגגרין הקדיש מחקר חשוב ליסודות העבריים ביידיש, והראה כי טלית נהגית ביידיש טַלֵּית. המחקר של בר־אשר הראה כי הגייה כזאת נשתמרה במיטב עדי המשנה במערב ובמזרח, שבהם הקריאה העיקרית היא טַלֵּית, כאשר לפעמים נכתב טלת, בלא יו"ד. דוגמה נוספת היא ההגייה של הצירוף הרווח "תחיית המתים" בפיהם של יהודי תימן ובערבית של יהודי אלג'יריה ותוניסיה: תְּחָיַת המתים. הגייה זו תואמת את הממצא בעדים הקדומים של המשנה וגם בפיוטי יניי.
אלה דוגמאות אחדות מספר גדוש בתופעות לשוניות מאלפות בלשון התנאים. בהקדמה מבהיר המחבר שהוא לא ביקש לכתוב רק ספר מחקרי אלא גם ספר לימוד, ולפיכך מיעט בהערות ארוכות. ואכן הקריאה בספר שווה לכל נפש: מתאימה למתחילים, אבל גם חוקרים ותיקים עשויים למצוא בו טעם.
תורת ההגה של לשון התנאים / משה בר־אשר / מוסד ביאליק / 208 עמ'
עוד ביקורת ספרים
