המלחמה נגד ממתקים שהפכה למשחק פרוע

מילדות התרגלנו לשמוע שממתקים זה לא בריא. סביב שיח התזונה לילדים התגבשו הסכמות קבועות למדי מצד המבוגרים: ירקות זה מצוין, גם פירות זה טוב, ומי שיזלול סוכריות ושוקולדים יפגוש במוקדם או במאוחר את רופא השיניים.

זאת גם החוויה של מילי, שאיתה נפתח "דון קישוא":

אַבָּא שֶׁלִּי תָּמִיד אוֹמֵר לִי מָה לֹא לֶאֱכֹל וּמָה כֵּן לֶאֱכֹל. אֵיךְ שֶׁאֲנִי נוֹגַעַת בְּעוּגִיָּה אוֹ בְּאַרְטִיק אוֹ בִּגְלִידָה הוּא בָּא פִּתְאוֹם בְּרִיצָה עִם הַמִּלִּים הַקְּבוּעוֹת: "אוֹי, מִילִי, זֶה לֹא בָּרִיא! זֶה בִּכְלָל לֹא אֹכֶל! לָמָּה שֶׁלֹּא תִּקְּחִי אֵיזוֹ בָּנָנָה בִּמְקוֹם?"

בהמשך מתברר שלאבא יש סוד: בלילה הוא הופך לדון קישוא, "גיבור־העל התזונאי הראשון והיחיד בעולם". כשהוא חמוש בגלימה ייעודית וכפכפי עגבנייה, הוא לוקח את מילי לסופר בשעת לילה ומנהל קרב נחוש מול כל מה שלא בריא בעיניו.

הסיפור מבקש לעסוק בתזונה מכיוון אחר, מפתיע ומשעשע יותר. במקום לנהל דיון רציונלי (וצפוי) סביב שולחן האוכל, הוא מעביר את המאבק אל הסופרמרקט, והופך את האב לגיבור־על במאבק מופרז: המדפים נעשים שדה קרב, המאכלים המזיקים הם היריבים, והאב, המצויד בזהות סודית ובשליחות, מנהל קרב איתנים נגד מה שאינו עומד ברף הבריאות שלו.

הספר אינו מסתיר את המסר שלו. הוא גלוי היטב בתוך הקרב, בדמותו של האב ובמאכלים שהוא מבקש להביס. ובכל זאת בסיום, מילי מודיעה שבפעם הבאה תצטרף אל אביה אבל תהיה "בצד של הטעימים". האמירה הזו מצילה את הסיפור מן המוסרנות: מילי אינה מקבלת על עצמה את השקפתו של אביה בשלמות. היא נכנסת אל המשחק, אבל שומרת בתוכו עמדה משלה. היא מוכנה להשתתף, אך לא בהכרח לציית.

האמירה שלה מציפה סוגיה שנמצאת בסיפור מתחילתו: שליטה. אוכל הוא אחת הזירות הראשונות שבהן מבוגרים וילדים נאבקים על גבולות. בעוד ההורה חש אחריות, הילד מרגיש שמחליטים עליו. בתוך הזירה הזו, גם כוונות טובות מאוד יכולות להפוך ללחץ, למיקוח או למאבק כוח. הביקור הלילי בסופרמרקט מחריף את השליטה הזאת, ובו בזמן מפרק אותה. האב אינו עוד סמכות יבשה שמחלקת מאכלים לטובים ולרעים. בתפקידו הלילי הוא דמות נלהבת, מוגזמת ומגוחכת לפרקים. הדיון על מותר ואסור הופך למשחק פרוע, שבו מתאפשר גם לילדה להשיב ולבחור לעצמה צד.

הסיפור הזה מבין שילדים אינם זקוקים להסבר נוסף על חשיבותה של בננה; הם מכירים היטב את ההסברים והנימוקים. מה שחסר לפעמים הוא מרחב שבו אפשר לשחק עם המתח, לצחוק על העמדה המטיפנית, לתת לתשוקה למתוק קול ומקום, ולדבר על אוכל בלי שכל ביס יהפוך לשיעור. "דון קישוא" אינו פותר את המתח שבין הבריא לטעים, וטוב שכך. הוא משאיר אותם משני צידי המתרס, ומאפשר לאב ולבת להיפגש באמצע הסופרמרקט – הוא עם השליחות שלו, היא עם הטעם שלה, ושניהם בתוך סיפור שמצליח להחליף את ההטפה בהומור.