מות ההורה הוא אירוע מכונן בזהות הבוגרת. זהו לא רק סוף, אלא נקודת פרספקטיבה. בשנים האחרונות יוצאים יותר ויותר ספרי פרידה מהורים, ביניהם אפשר למנות את "איש זקן" של נגה אלבלך, "הרבע הנותר" של אביבית משמרי, "על השעות השבורות" של ריקי כהן, "נבדה" של מיטל זוהר, ועוד. היצירות הללו מהוות לעיתים עבור הכותבים מעין תחליף או חוויה משלימה לאבל הטקסי המסורתי.אלה אינם ספרי אבלות במובן הקלאסי (כמו "יומן אבל" של רולאן בארת), אלא לרוב טקסטים שעוסקים במשמעות הזיכרון באמצעות המילים עצמן, לעיתים עם ממד של חשבון נפש, והעלאת שאלות מהותיות שאין להם תשובה. מזדהר בהקשר זה ספרו היפהפה של ק"ס לואיס, "התבוננות ביגון".
עם זאת, המשותף לכולם הוא דווקא היעדר תבנית. הרי אין "דרך נכונה" להיפרד מהורה. כל ספר כזה ממציא לעצמו מבנה, קול וטמפרטורה רגשית. זהו ז’אנר היברידי ופרוץ – שילוב של ממואר, מסה, ביוגרפיה, היסטוריה משפחתית, ביקורת תרבותית ואפילו כתיבה על אוכל. ז'אנר בלי חוקי ז'אנר.
"מותה ומותה של אמא שלי" מאת מרית בן ישראל – שפרסמה כבר שמונה ספרים – הוא האחרון מסוגה זו שראה אור, והמוות המכונן אותו שונה: אימה של הכותבת, רות בן ישראל (שהייתה פרופסור למשפטים, זוכת פרס ישראל וממעצבי דיני העבודה בארץ) נפרדת מיקיריה כאשר כל הסימנים מעידים כי זמנה הגיע, ושותה שיקוי שאמור להביא מיד למותה – אך המוות אינו ממהר להיענות. במשך ארבעה־עשר יום מתעדת בתה, מתוך אזור הדמדומים המשונה שאליו נקלעה, זיכרונות ילדות, קרעי חיים ותובנות.
הכי מעניין
לפעמים יש תחושה שהכותבת רוצה לכתוב יותר על הסבתא, על הדודה, על אביה או על עצמה. ויש לא מעט מה לכתוב: מיתולוגיה בלתי סלולה של מוזרות, ברק והומור; אהבות שנקטמו באופן משונה, דודות שמצאו דרך להעלים את אפן מתמונות באלבום, ודוד שהיה שותף לגילוי החלקיק אומגה מינוס, שהיווה אישוש למודל הקווארקים בפיזיקה. בשלב מסוים דומה כי אימה לא ממש קיימת, גם לא במרחב הספרותי, והכותבת משוטטת אל דמויות אחרות, כמו מסתכלת בתוך אלבום תמונות, מתעלמת לעיתים במופגן מתמונות האם שלכאורה אמורות לכונן את המסע, למקד אותו.
הנטייה הזו לאסוציאטיביות יתר, שקשה לבוא אליה בטענות בגלל חוקי הז'אנר הבלתי־קיימים כאמור, בכל זאת מסכסכת מעט לעיתים בין עיקר לטפל. עם זאת, היא גורפת עימה לא מעט קטעי כתיבה מרהיבים, יפים, עשירים, שהמוח ממרקר, למשל: "יש כל כך הרבה פרטים שאני מנסה להציל לפני שיישאבו לחורי הזיכרון. למשל צלילים, קולות הנשימה של אימא. הנחרות שהתחלפו בקול פכפוך, והפכפוך שהתחלף באנחות עדינות וחרישיות, וגם הן בתורן התחלפו באנחות רפאים, בקול בס של דיבוק" (עמ' 86).וגם: "לולא רשמתי את האירועים בזמן התרחשותם, הם היו נבלעים מן הסתם בגל הגדול של ההמשך, אבל במחברת כתוב שאני מתבוננת סביבי וחושבת מה מכל החפצים היפהפיים הייתי רוצה כמזכרת, ובכל פעם שמשהו קוסם לי, אני מגלה שהוא היה שייך קודם לסבתא ציפורה וסבא גדליה. לכל מה שעבר דרכם יש טעם של פלא" (עמ' 13).
עוד כתבות בנושא
מותה ומותה של אמא שלי // מרית בן ישראל | צילום: אלטנוילנד
ספרות ללא סדקים
אף שאנו בטריטוריה ספרותית חסרת משילות, הרגעים הללו מוכיחים כי הציפייה הרפלקסיבית מספר כזה, שהיא קודם כול כנות, ישירות, אפילו אכזריות – בהחלט ממומשת, אם כי מתלווה לכך תחושה קרוסלית; לעיתים נדמה כי הכותבת לא עוצרת לרגע, לא משנה קצב או מתבוננת קצת אחרת. יכול להיות שהדרמה מכתיבה זאת, כלומר האופן הייחודי של הפרידה, אופן תהליכי, צפוי, לא טרגי, אפילו מחויך. מעין מוות "בריא", שאפילו הנכדות יכולות להיות חלק ממנו.
הדבר ניכר בפתיח, שמרהיבותו כמו מפוררת מתוכו את תוכנו העצוב: "אמא שלי היתה בת 88. היא בדיוק סיימה להלחין את האופרה הראשונה בטרילוגיה המקראית שלה, היא התחילה ללמוד תוכנת עיצוב תלת־ממדי כדי שתוכל להדפיס את הפסלים שאצבעותיה כבר לא יכלו לכייר, היא היתה מוקפת באהבה, בהערצה, במטפלים, במורים, בחברות מכל הגילים, ואז היא שברה את צוואר הירך". גם כותרת המשנה של הספר, "סיפור אהבה", מהדהדת את אותו עניין. על פי רוב, הכותבים הנפרדים מהוריהם אוהבים אותם מאוד, אך מלבד אהבה, הם אספו וגיבשו במשך היחסים גם לא מעט רגשות פחות נשגבים: כעסים וטענות ותחושות חמיצות שהתמצקו לכדי מורסות אישיותיות וכמובן רגשות שאינם בינאריים – ודווקא הפרידה היא המקום לנסות לפרק את המורכבויות הללו. כותרת המשנה אמנם נכונה ומדויקת, אך מהווה עוד המחשה לפרידה הנקייה, החלקה, הכמעט מחויכת. "כיף לטפל באימא, כל הנדיבות והמתיקות של נשמתה יוצאות עכשיו לאור, ובזמן שאנחנו מבלות, אני נעלמת לאהוב ליבי" (עמ' 92).
כמה אנשים היו מגדירים את תהליך הטיפול והפרידה מהורה הנוטה למות במילה "כיף"? אלא שאפילו לרגע אחד הדבר לא מרגיש משונה. עוד כשבתה הייתה פעוטה לא פעלה האֵם לפי תפיסות מקובלות, והנחילה לבתה באופן מודע ולא מודע שמוסכמות הן משהו שיש לדרוך עליו בחיים – באלגנטיות, לאו דווקא בבוטות – וכנראה גם במוות.
עם זאת, נוכח העובדה כי חוויית המוות המוצגת בספר היא לכאורה חוויה טובה, כמעט מיטיבה, מתעוררת שאלה מהותית אחרת; הרי הספרות, לפחות זו שנחרתת בזיכרון, נוצרת לרוב בסדקים, בשיבושים, בהתנגדויות, באי ההלימה בין מה שראוי שיקרה ובין מה שקורה בפועל. כלומר, מדובר אומנם באבל שמבקש להיות שובר מוסכמות, אולי אף חתרני במונחים תרבותיים, אותנטי וייחודי, אך לא בהכרח כזה שיוצר עוצמה ספרותית; אין כמעט רגעים של עצב, אין חריגה טרגית, אין חלל שנפער ותחושה של ציפה בחלל לא מוגדר. אין כמעט חוויה רגשית והתמודדות עם המוות, עם הפצע שנפער, עם החסר.
במידה רבה אולי אפילו אין חסר. כאילו בן־ישראל אינה מבקשת שהקורא יבכה, אלא שיצטרף אליה – עד כמה שניתן – אל אותו "כיף" מפתיע, כמעט פרובוקטיבי, המוצג כעוגן של חוויית האבל. חלק טבעי של הקיום, עד שלעיתים הוא מרגיש כמעט ניטרלי. כך, התחושה בסיום הקריאה היא בעיקר של חוויה אינטלקטואלית, אסתטית, ומבחינה רגשית כמעט חלקה, בלתי תהליכית, המתכנסת במשפט של הכותבת המופיע לקראת הסוף: "זכיתי לפרידה הנכונה, הטובה"
מותה ומותה של אמא שלי // מרית בן ישראל אלטנוילנד, 154 עמ'
עוד כתבות בנושא
