להתחיל עם פלורנטין: סיפורו של הרומן הנשי היהודי הראשון

חשיבותו של "פלורנטין" מאת דורותיאה מנדלסון, הרומן הראשון שנכתב על ידי אישה יהודייה (1801), הוא בעיקר היסטורי ופחות ספרותי. כלומר, סיפור חייה של מנדלסון – בתו של משה מנדלסון, פילוסוף יהודי־גרמני שנחשב לאבי תנועת ההשכלה היהודית – כתיבתה, בריחתה מהיהדות וממשפחתה אל חיק הנצרות הפרוטסטנטית, ופרידתה מבעלה שמעון פייט אל זרועותיו של המשורר והסופר פרידריך שלגל הוא מעניין הרבה יותר, ואולי ראוי לספר בפני עצמו.

אותה תקופה, בתווך שבין ההשכלה לרומנטיקה, הייתה סוערת ומאתגרת עבור היהדות באירופה. תנועת הנאורות היהודית דאז הציבה לעצמה שתי מטרות, שבמידה רבה סתרו זו את זו. מחד, פעולה לתחייה והתחדשות תרבותית יהודית, תוך שימור היהודים כקבוצה מובדלת בעלת זכויות ואפיונים משלה. מאידך, השתלבות מיטבית שלהם במדינותיהם, תוך רכישת השפה, התרבות והערכים של הסביבה. נציגי תנועת ההשכלה קראו ופעלו לרפורמות תרבותיות, רוחניות, חינוכיות וציבוריות באורחות הקהילה והפרט, ולא פעם התנגשו עם האליטה הרבנית השמרנית, שניסתה בכל כוחה להגן על עולם המסורת.

השינויים הללו נגעו גם למעמדן וחייהן של הנשים. עד אז, נשים יהודיות היו מוגבלות במידה רבה לתפקידי הבית, עם גישה מוגבלת לחינוך פורמלי, תלוי בנסיבות ובקהילה. תפקידיהן הוכתבו בעיקר על ידי פרשנויות מסורתיות של ההלכה היהודית. עם התפשטות האידיאלים של הנאורות החלו הוגים יהודים, ובהם משה מנדלסון, לתמוך בחינוך רחב יותר ובשילוב נשים בחברה. שינוי זה אִפשר לחלק מהנשים היהודיות, במיוחד אלה שהגיעו ממשפחות אמידות יותר, לקבל גישה להשכלה חילונית וללימוד שפות הגויים, כמו גרמנית וצרפתית.

אף ש"פלורנטין" נחשב לרומן הנשי היהודי הראשון, למעשה עוד לפניו כתבה גליקל מהמלן (1646–1724), אשת עסקים יהודייה, ספר זיכרונות המספק תיאור נדיר של החיים היהודיים באירופה באותה תקופה, רווי תובנות על מנהגים יהודיים, ניהול כספים ועוד. היה זה יומן אישי שהיא ככל הנראה לא התכוונה לפרסם.

המקרה של מנדלסון אחר וייחודי. למרות השינויים, הנאורות עדיין לא שחררה נשים יהודיות באופן גורף מתפקידיהן, והייתה רחוקה ממושגי הפמיניזם והשוויון של המאה העשרים. לכן חשוב לראות את הספר הזה כנובע מתוך ואקום תרבותי יהודי, אך גם על רקע רומנים נשיים אירופיים, כמו למשל ספריה הגותיים של אן רדקליף, או הרומנים הרומנטיים של פרנסיס ברני. אלה היו בוודאי מקורות ההשראה העיקריים של מנדלסון, שהלכה יותר לכיוון הרומנטי מאשר הגותי.

אין ברומן התייחסות ישירה לזהות יהודית או לעולם יהודי כלשהו, אך עיסוקו בנושאים של גלות, שייכות, זהות ואינדיווידואליזם, משקפים את מיקומה של מנדלסון עצמה בחברה כסנונית המבשרת אביב, בחברה שלעיתים קרובות הוציאה מהכלל נשים, ולא פעם דחקה לשוליים קולות חריגים בכלל, של גברים ונשים כאחד.

כדברי פרופ' שמואל פיינר בפתח הדבר, "הקריאה בספר אינה מסע זר בעולם זר ומרוחק, אלא הכרות עם עולם יצירה יהודי של אישה מוכשרת ושאפתנית בעידן הנמצא על קו התפר שבין נאורות לרומנטיקה" (עמ' 15). אבל המילה "יהודי" בהקשר זה היא גנטית בלבד. יש גם אחרית דבר, שכתבה עורכת הספר ד"ר נטלי ניימרק־גולדברג (לעיתים היא די חוזרת על דבריו של פיינר), ולא מעט נספחים, בעיקר מכתבים שמנדלסון כתבה. הללו מספקים רקע היסטורי ואישי בזעיר אנפין.

נווד מפוקפק ורב תושייה

במרכז הרומן לא עומדת אישה בת דמותה של מנדלסון, כפי שאולי היינו מצפים. הוא מגולל את סיפורו של גבר בשם פלורנטין, שם שמקורו בכלל לטיני. פלורנטין הוא נווד כריזמטי, הרפתקן ורב תושייה, שהאינטראקציות שלו עם דמויות שונות מניעות את העלילה ומטלטלות אותו בין חובות לתשוקות, בין רציונליות להיעדרה. לא ברור לגמרי מהיכן הגיע, אך מה שמניע אותו הוא חיפוש אחר זהות ומשמעות בחייו, אחר תחושת חיבור עמוקה יותר עם בני אדם אחרים ועם העולם הסובב אותו. לעיתים יש תחושה שמדובר בקאובוי שמגיע למערב הפרוע של ארצות הברית בחיפוש אחר דבר־מה לא ברור, אבל כזה שיגרום לו להישאר, לנטוע שורש.

"'היכן היא מולדתי?' קרא פלורנטין בנימה שכולה כאב מריר: ומיד לאחר מכן הוסיף בנימה היתולית למחצה: 'אם לשפוט על פי זיכרונות העבר שלי, הייתי יתום וזר עלי אדמות, לכן יש בדעתי לקרוא בשם ארץ אבות לארץ שבה לי עצמי יקראו לראשונה אבא'" (עמ' 28).

עד סוף הרומן פלורנטין נותר דמות חידתית, מעורפלת ולא פתורה. הוא נמצא כל הזמן בתנועה. מחד מחפש להינטע, מאידך בורח מכך. הוא משנה את ההגדרות של עצמו ושל המציאות לפי צרכיו, נכנס ויוצא ממערכות יחסים, לעיתים בלי כל נימוק והצדקה. בדרך זו הוא בונה לכאורה את הזהות שלו, דרך מסע חניכה מאוחר, אך באותה מידה נדמה כי הוא גם מפרק אותה. דיסוננס זה הופך אותו לדמות גברית לא רגילה, ייחודית לזמנה. זהו אחד הדברים המייחדים את הרומן מבחינה ספרותית בראי התקופה: הגיבור הוא בעל קסם רב ונוכחות חזקה, אך משהו בו פגום מהיסוד, פזיז. הוא אאוטסיידר בלתי מפוענח.

לעיתים מעשיו פגומים מבחינה מוסרית, והרקע התרבותי־חינוכי שממנו הגיע לוט בערפל. ברומנים של התקופה, הדמויות מצוידות לרוב ברקע מוסרי חזק שעליו גדלו, אך המציאות והקונפליקטים הכרוכים בה גורמים להם להבין שהמוסר אינו בינארי, וכי מה שלימדו אותם איננו בהכרח אמת מוחלטת. פלורנטין, לעומת זאת, מתחיל את דרכו כמניפולטור לא קטן, במיוחד בנוגע למצבים חברתיים ורומנטיים. לעיתים קרובות הוא מאמץ לעצמו זהות בדויה ופיסות ביוגרפיה מומצאות המשרתות אותו אד־הוק, תוך ניצול אמונם של אחרים. אף שהוא מודע לסיכונים ולקוצר הראות של השקר, הוא מציג עצמו בפני אצילים ונשים כאציל וכבעל אמצעים.

נראה שמנדלסון מציגה דרכו את אותה חלוקה בלתי בינארית בין טוב לרע, נכון ולא נכון, ומראה כמה היא לא שימושית, כמה היא אידיאלית מבחינה תיאורטית ומחוררת מבחינה מעשית. המוסר לדידה הוא רלטיביסטי, גמיש, דינמי. הכי רחוק שאפשר מהמסורת היהודית.

לסלוח לעיניים הכחולות

מאפיין דומיננטי נוסף של הרומן הוא המבנה האפיזודי שלו. העלילה אינה מתפתחת בהכרח בצורה ליניארית ורציפה, אלא מורכבת מאפיזודות קצרות, לא שוות באורכן או במשמעותן, ולעיתים קשורות אחת לרעותה בקשר רופף מאוד. מצד אחד, הדבר מאפשר מגוון נקודות מבט ומנעד רחב, לעיתים רחב מדי, של דמויות משניות. מצד שני, לא פעם הוא גורם לתחושה של קיטוע ברצף ולתהיות בנוגע לעיקר וטפל. מכל מקום, בהתחשב בתקופה שבה נכתב הרומן, נדמה שאפשר לסלוח למאפיין הזה.

הוא הדין לגבי סגנון הכתיבה. הפרוזה של מנדלסון יכולה להיות מענגת ומרתקת לפרקים, אך לעיתים היא מעניקה תחושה של צפיפות קלסטרופובית נוכח דיאלוגים ומונולוגים ארוכים ומייגעים, שאמנם משקפים נאמנה את אותם הלכי רוח תקופתיים, אך ממחישים באופן מובהק מהי כתיבה מליצית, לעיתים עד כדי גיחוך, כמו האופן שבו פלורנטין מדבר אל סוסו בתחילת הרומן.

לעיתים הדבר ניכר בתיאורים מפרכים של המקומות והאנשים שהגיבור נתקל בהם בדרכו. גם כאשר הוא עצמו איננו מתעכב בסיטואציה או במקום מסוים, הסופרת מתעכבת לתאר אותם. לעיתים המצב הפוך. למשל, כאשר הוא רואה לראשונה את יוליאנה ואמה ומתפעל מיופיין. "אלת החקלאות הרומית רבת החסד: הכול בה, אפילו כפות ידיה בעלות קווי המתאר העגולים, נשאו את חותמה של האלה קרס. אל תוך עיניה הכחולות היפות היה אפשר להביט כמו שמשקיפים אל שמיים נטולי עננים... לא היה אפשר להביט בגבירה בלי לחוש הנאה, וכל צער שהיה עומד מולה גירשה היא אותו בחיוך מתוך ליבו" (עמ' 32). גם למאפיין הזה ניתן לסלוח; לדמות עיניים כחולות לשמיים עדיין לא נחשב אז ביטוי שחוק ובנאלי.

פעמים רבות נדמה כי ברומן אין כלל סאבטקסט. כל מחשבותיו של פלורנטין גלויות ומדובררות, הכול מצוי על פני השטח. בעיקר המאבק התמידי, לעיתים הצפוי מראש, בין הרגש לשכל, שגם הוא משקף נאמנה את ייחודה של התקופה – כוח הנאורות אל מול קסם הרומנטיות. הנדנדה הזו גורמת לו לחוסר שקט תמידי, ולא פעם הוא פועל על סמך יצרים חולפים ולא על בסיס נימוקים מחושבים. או שמא שוב מדובר בתקלה במנגנון המוסרי.

כך גם בכל הנוגע לסוגיית הגורל והרצון החופשי; לא ברור אם הוא בוחר את דרכו באופן אקטיבי או נמשך על ידי כוחות שאינם בשליטתו. סוגיה זו משקפת ויכוחים רחבים יותר בפילוסופיה של המאה ה־18 וה־19 על דטרמיניזם ואוטונומיה. ויכוחים אלה הפכו למאמרים מכוננים, בין השאר של דיוויד יום, וולטר, עמנואל קאנט וז'אן ז'אק רוסו, שדנו בשאלה באיזו מידה אנו מעצבים את חיינו ועד כמה אנו כבולים לנסיבות חיצוניות. הרומן, כמו גם רוב כתבי הפילוסופים, אינו מציע תשובה חד־משמעית.

פלורנטין הוא רומן שדורש סבלנות נוכח המבנה המקוטע והקצב האיטי, והתגמול על קריאתו אינו בהכרח ברור ומוחשי. הסוגיות שבו מוצגות בצמדים: מסורת מול נאורות, רגש מול שכל, גורל מול רצון חופשי, נורמות חברתיות מול אינדיבידואליזם וכדומה.

עם זאת, לא ניתן לבטל אותו כעוד ספר של נדודים ורומנטיקה, כמו לא מעט יצירות תקופתיות (רובינזון קרוזו או רומנים של דניאל דפו למשל). אפשר לראות בו מעין "רומן של תקופת מעבר" ושל צומת דרכים, הן מבחינה תמטית והן מבחינה פילוסופית. רומן המהווה מעין ראי סיפורי לוויכוחים האינטלקטואליים הדוחקים ביותר של התקופה, שלא בהכרח נפתרו עד היום. אמנם חסרה בו הלכידות הנרטיבית של יצירות מופת רומנטיות מאוחרות יותר, אבל השאפתנות האינטלקטואלית וכמה מאפיינים ייחודיים הופכים אותו ליצירה בעלת ערך, גם אם יותר היסטורי מאשר ספרותי.