הספר שזכה בפרס ספיר למרות שאין בו שום דבר ישראלי

לא מעט יופי, כישרון, עדינות ורגישות יש ב"סיטארה" של רוני פרצ'ק, שזיכה אותה לאחרונה בפרס ספיר עבור ספר ביכורים.

זו חוכמה קטנה להחיל על ספר מערך ציפיות מסוים ולהתייחס למה שאין בו, אבל כאן אי אפשר לפספס את האין, משום שהוא בולט כמעט עד כדי התרסה: אין שמץ ישראליות, יהדות. שום ביטוי קלוש או הדהוד אגבי. פרצ'ק אינה הסופרת העברית הראשונה שבורחת מהכאן והעכשיו, ומדובר בהחלטה לגיטימית כמובן. במחוזות היצירה מותר הכול, ואם התשוקה של מאן־דהוא נמצאת בעולמות אחרים, עליו ללכת לשם ולהתעלם מרעשי רקע וצקצוקי לשון.

פרצ'ק הלכה להודו של שנות השבעים, תקופה שהתאפיינה בביטול זכויות אזרח, איסור על הפגנות וצנזורה על עיתונות, ואפילו בתוכנית לעיקור המוני. הספר בנוי משבעה סיפורים קצרים, שבין חלקם מכנה משותף ברור ובין חלקם מעט פחות. החוטים המחברים הם בעיקר הדוברת, שהיא החשודה היחידה בישראליות, אם כי ללא שום ממצא פורנזי שיוכיח זאת, מלבד הידיעה כי היא זרה בהודו ובהירת עור; ואנואר, קדוש סוּפי שיצא לרגע מהגטו המוסלמי שבדלהי העתיקה כדי לרכוש השכלה, אבל כל חייו עורג לחזור אל הערש שכונן אותו. הוא פוגש את הדוברת המוקסמת בהתחלה, אך נעלם בהרף.

אנואר הוא ישות חמקמקה, כמעט על־טבעית, והדרך היחידה להחיות ולחיות אותו היא לכתוב אותו: "אני אכתוב את התעלומה הגדולה של חייך, סיפורו של הנער שגדל בשכונת העוני אל עתיד שלא בא" (עמ' 12). הדוברת מצהירה כי "צריך להשגיח על אנואר... פרא אדם, צומח כמו מאליו, מתבודד במרחבים לא ידועים... רוקח בסתר תערובות שיכולות לגרום ליקום לבהוק בבת אחת" (עמ' 15). ואז הדוברת לכאורה נעלמת, מתכסה באריג, כדי לפנות את הבמה לדמויות והתרחשויות אחרות.

הסיפור השני, "פאניפט" (עיר צפונית לדלהי), ממחיש במיוחד את הרגישות המיוחדת ואת אופן תיאור המחוות האנושיות של פרצ'ק. שני גברים (אחד כנראה אנואר) נקלעים לאותו חלל בבית חולים פרטי שבו אימותיהם מאושפזות. אין ביניהם ממש שיח, אבל מספיק מבט שאחד שולח לשני כדי לערער אותו, ואז לצאת למסע פנימי. "משהו במבט שנשלח ממנו אליי זיהה באגביות גמורה את המוות, כמבט בגופו העירום של אדם שקרבתו שגרתית ומורגלת, לא כאורח בלתי קרוא המזדמן תמיד ברגע הלא נכון" (עמ' 38).

מסיפור לסיפור מתרבות הדמויות, מפת ההתרחשות גדלה ומסתעפת, השנים נגללות לאחור וחוזרות בריצה קדימה, תינוקות נולדים ואנשים מתים, אם בשיבה טובה ואם בנסיבות אחרות. הסיפור האחרון, "בדיה" מחזיר את הדוברת כדי שאנואר ישטח באוזניה אי־אילו סיפורים משפחתיים. הפעם נדמה שבניגוד לפגישתם הראשונה היא כבר מפוכחת, אינה נותנת לקסמו הלכאוראי לשטוף אותה. היא נותרת בריחוק־מה, כדי להקשיב אבל לא כדי להתקרב, אלא כדי להמשיך לכתוב אותו בעתיד. לפי תנאיה, כי הבדיה היא החשובה. היא יוצאת לרגע מהאריג שבתוכו התחבאה, כנראה כדי לחזור אליו.

שם הספר טומן בחובו את התמה. סיטארה הוא אריג העשוי משי או קטיפה. בהודו משתמשים בו גם כווילון קדוש או כאובייקט מונומנטלי לאירועים חשובים. הוא מתאפיין בעיצוב עשיר, מיוצר במלאכת יד. הדפוסים החוזרים יוצרים מעגליות ותחושת רצף, כך שעין הצופה יכולה להסתובב סביבו בלי סוף. האריג מעורר תחושה של מחזוריות וקוהרנטיות, בהתאם לתפיסות מזרח־אסייתיות הרואות את הזמן לא כקו מתקדם אלא כמעגל, או כזרימה מחזורית שאין לה התחלה או תכלית. הזמן אינו סיפור עם סוף, אלא מצב מתמשך של התהוות, שחיקה והתחדשות.

אפשר בהחלט להשליך את התפיסה הזו על הספר. כשמפרקים את המכלול לכדי סיפוריו, אין בהם בהכרח מה שמתבקש מסיפור קצר: איזו התרחשות מהירה ראשית, הידוק, שאיפה למבנה גבישי. דומה שיש בספר משהו שרוצה לבטל כל חלוקה, אך נאלץ להתפשר. משהו שמעדיף יותר את המרחב הפתוח, הפראי, העשוי בדיה. המרחב שנכתב, ושעוד אמור להמשיך להיכתב.