הרב ליאור אנגלמן הוא חנן בן־ארי של הספרות הישראלית, ולא רק מפני שהסופר השתתף בכתיבת אחדים משיריו של הזמר. הרבה יותר מזה; מבחינת המעמד, הפונקציה, המשבצת. כל אחד מהם הוא רב־מכר מספר אחת בישראל בתחומו. בשני המקרים, זוהי עדות לפניה המשתנים של ישראל, לאליטה המתחלפת וגם לנכונות ההמונים, שלא לומר צימאון ההמונים, להיפתח אליה. עד לא מכבר איש לא היה מפלל למצוא בראש רשימת הזמרים המצליחים, ולאורך שנה ויותר בראש רשימת רבי המכר, יוצרים דתיים, אחד איש חינוך במקור ואחד רב ממש, היוצרים מתוך הווייתם הדתית ואינם דוחקים אותה ביצירתם, אף שהיא פונה לכל הקהלים.
ספרו הקודם של אנגלמן, "סולם גנבים", רומן על משפחת פשע, נמצא בעשירייה הפותחת ברשימת רבי המכר של "ישראל היום" זה כמעט שנתיים, וחודשים רבים במקום הראשון. ספרו החדש "צומת מסובים" כבר הספיק להתברג שם במקום השלישי. בן־ארי היה זמר השנה בתחנות השידור הארציות כמה פעמים בעשור הנוכחי. אבל הדמיון אינו רק מגזרי וממכרי. שני היוצרים הללו מגיעים להמונים – כמובן, כשזה מגיע לספרות, המונים הוא מושג יחסי – באמצעים דומים. פריטה על רגישויות בנות הזמן; כנות מופגנת באשר ללבטים וכישלונות (אצל בן־ארי של עצמו, אצל אנגלמן של הדמויות); ראייה חיובית של המציאות; עיסוק אוהב בדמויות מסורתיות ומזרחיות, על לשונן הדשנה והעממית (בצורה המזכירה, אצל הסופר שבצמד הזה, את אֶחיו לעט הרבנים חיים סבתו ודוד מנחם); וגם שמץ של כיוון אל מכנה משותף רחב שהוא בגדר ירידה אל העם כדי להעלותו.
עניין זה האחרון מתבטא בפופיות של בן־ארי, שוודאי היה מעדיף שפיצים חדים יותר מ"אם תרצי" במעלית – וגם אצל אנגלמן באלמנטים מעין־פופיים, כגון מתקתקות עלילתית, גלישה פה ושם לכתיבה פייסבוקיסטית קצרת־שורות, ואיזון לשון החכמים החביבה עליו במלוא חופניים שפת דיבור.
הכי מעניין
צומת מסובים// ליאור אנגלמן | צילום: כנרת זמורה
סיפורי חסידים מודרניים
"צומת מסובים" הוא אוסף מובנֶה של סיפורים קצרים, העשויים סביב מועדי השנה – חגים וימי זיכרון. כל אחד ממועדים אלה הוא בגדר שער, הפותח במעין שיר חביב וקצר עם לקח טוב, וכולל סיפור אחד עד חמישה. הללו מתרחשים סביב אותו מועד, או קשורים קשר הדוק לעניינו. אירועי השנים האחרונות הם הרקע לחלק מהסיפורים; חגים ומועדים כגון שמחת תורה, יום הכיפורים ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל נקשרים לאקטואליה המלחמתית שלנו בטבעיות. גם ראש השנה שהוא יום הדין והתקוות, סוכות חג דירת העראי, חנוכה על נרותיו ותשעה באב מוצאים קשר אליה.
בחגים אחרים, הסיפורים לאו דווקא אקטואליים. כותרת הספר "צומת מסובים" היא כותרת סיפור על פסח, לא אקטואלי דווקא: משפחה נתקעת בפקק וחוגגת ליל הסדר לצד הכביש, עם משפחות שמחות שעוצרות ומצטרפות. זו חגיגה ישראלית: נדידת הרגע האחרון לפני החג על הכבישים, המשמחת את אם המשפחה; הנוסעים הממהרים להגיע לפני שקיעת החמה ואלה הנינוחים שאולי שומרים את הסדר כהלכתו אך הלכות הנסיעה בחג לא נוגעות להם; והאחווה שמגלים ישראלים מהסוג השני כלפי המשפחה הנתקעת, ההלכתית, העומדת לבלות יממה לצד כביש ראשי, בחגיגת הסיפור המשותף על מצות ומרורים.
באנגלית, אגב, כותרת הספר היא "שער הרחמים", שהרי "צומת מסובים" לא אומר דבר לקורא הזר. הסיפור "שער הרחמים", המשובץ בשער פורים, ואשר פורים הוא נקודת ראשית ההיפוך בו, הוא הסיפור הארוך בספר. הוא המשך לרומן "סולם גנבים", וגואל אחד מגיבוריו שריחף בסופו בין שמיים לארץ.
חלק מהסיפורים ריאליסטיים, אך נוטים לקרות בהם דברים מפתיעים ולא סבירים. אחרים מתרחשים בעולמנו הטבעי אך פולש אליהם משהו שמעל לטבע, כגון שופר שמסרב להוציא קול עד שמובא לבית הכנסת אב של תצפיתנית חטופה, כפוף ושבור. עוד אחרים, קצרצרים, הם אגדות ומשלים המתפענחים בגלוי ובקלות, כגון על מדינת ישראל המתגלמת בדמותה של אם זקנה, או על אתרוג פלאים המגלם רב אהוב, ואפשר לשער שהמחבר או העורכת נועה מנהיים התלבטו אם לכוללם בספר.
סיפורים קצרים מאת מחברי רומנים נוטים אולי להיתפס כפרפראות, כמנוחה מהמנות העיקריות עבות הכרס ורבות הדמויות של הרומן. על חוסר הפופולריות של ז'אנר הסיפור הקצר נכתב רבות, אך לימים כמו ימי מלחמת שאגת הארי, שבהם נכתבות שורות אלו, הספר כמעט תפור: הַשאירו אותו במקלט או בממ"ד, וקִראו סיפור לאזעקה, סיפור לאזעקה. אבל העניין הפעם מהותי, לא רק פונקציונלי. אוסף סיפורים קצרים יכול ללמד על מחברם המשותף אולי יותר ממה שיכול הרומן. כי אם יש להם מאפיינים דומים, החוזרים סיפור אחר סיפור, אנו יכולים להסיק כי מדובר בקו מנחה ביצירתו של הסופר.
ולסיפורים שלפנינו משותף הרבה יותר מעניין החגים. בסגנונותיהם השונים, בז'אנרים המגוונים שהם כתובים בהם, מהריאליסטי עד האגדי, הם נענים כולם לתבנית אחת ולתפיסת עולם אחת. המציאות קשה, הם מספרים לנו, ורובנו ככולנו נאלצים לשׂרות עם מדוויה: מחלה או עוני, יצרי־לב או פחדים, מלחמה או כישלון אישי. אבל יצר לב האדם טוב מנעוריו, וא־לוהים מושיט לו יד מלמעלה, ובאיזו דרך מפתיעה ומשמחת אפשר להיחלץ מן הקושי, להיגאל, או לפחות לאמץ תקווה. יש בעולם גמול, ויש סוף טוב, ולכן הכול טוב. יש עניין שיתהפך הכול לטובה. ובעצם, אין אנשים רעים, רק אנשים שרע להם ובסוף טוב להם.
אלו הם סיפורי חסידים מודרניים. אגדות חג המולד, יגידו שוחרי המקבילה המערבית. הם מלאים באהבת ישראל ובאהבת אדם. לא שהאמונה באל ובטוב תמיד פשוטה; הסיפור ליום השואה משבח דווקא את האמונה הקשה, זו המתקיימת מתוך ספקות וצעקה. כך או כך הדברים מתיישבים על הלב בעדינות, המוצאת את שורשיה בנחמה שמציעה המסורת. נוגע ללב, ומורכב בדרכו, הוא הסיפור על בכיר המודיעין, יליד הקיבוץ, שאינו מוצא כפרה על המחדל שגרם לאסון שמיני עצרת תשפ"ד, עד שביום הכיפורים הוא מגיע לראשונה לבית הכנסת וזועק "אשמנו בגדנו", ולשון הרבים של הווידוי היהודי היא לו פתח לריפוי.
אך המסלול מוליך תמיד אל הגאולה, ומתכונת הסיפורים מתוקה. המרור, מרורו של פצוע המלחמה שאיבד את רגלו, מרורה של הארוסה־אלמנת־המלחמה שרוצה־לא־רוצה להשתחרר ולהתחיל מחדש, מרור הפחד מהדפיקות של קצין העיר בדלת, עשוי להרעיד את הלב בהזדהות, אך הוא ייטבל תמיד בחרוסת; ומתק החרוסת ירפד תמיד את מצת האפיקומן שאין מפטירין אחריה. לשון היראים הסמי־עגנונית, כאשר היא ננקטת, לא תצרף אליה את האירוניה הקיומית של אותו עגנון, אף כי תאהב את האירוניה הרכה, המילולית, את המידה כנגד מידה שבעלילה, את השנינה הממתיקה ("'יעמוד עמרם סיבוני, גורל להשם!' – 'לעזאזל', פלטו המתפללים").
עוד כתבות בנושא
נשים כמלאכיות
קיטש של ממש יארוב לקורא בפינה זו או אחרת, תכופות בסיומי סיפורים שבהם מתפרק המחבר מן המשמעת האמנותית ברצפי שורות קצרות, נוטפות חיוביות: "היא לא שאלה. / היא החליטה. / וזה יקרה"; או בחנופה לידע התורני הבסיסי של הקורא, ההולם במקרה את אופנת העת: "ובליבו היה חושב באשתו, ששלו ושלהם – שלה הוא".
ואם הגענו לזה: הנשים הן תמיד הדמויות הנבונות יותר, המושיעות, ההגיוניות, המוציאות את הגבר מהבור שהוא חופר לעצמו בחופזו, ובדרך כלל גם המקורבנות אך היודעות לחשק שפתיים. גם זו תכונה העוברת בסיפורים כחוט השני. אולי פרי השקפת עולם וניסיון חיים, אך אולי גם, ביודעין או בלא יודעין, תשלום מחיר סביר לרוח הזמן, התבצרות באזור הנוחות שלא יעורר ביקורת. מה יש, הרי אנחנו בטח לא נגד נשים. אז שיהיו מלאכיות וזהו.
זה מתיישב עם עוד כמה דבקויות באזורי נוחות שלא ירגיזו. במקרה מסוים, שמן הזית עולה על גדותיו. סיפור־צדיקים שהצדיק בו, שנעשה בו נס ממש, מתגלה כאיש שהיה הולך בכל פעם להפגין עם בנו האחד במחנה האחד, ואז עם בנו האחר במחנה שמנגד; פעם עם זה פעם עם זה. הינה השתרבבה לה הסימטריה, הגורמת לנשמות טובות המלאות באהבת העם להרפות מאמת המידה המוסרית. כאילו שתי ההפגנות שוות, כאילו לא חטא צד אחד בסחיטת המדינה באיומים, וכל שהיה כאן הוא סתם שנאת חינם הדדית מצערת.
משהו מרוח זו שורה על הספר בכללותו. אך לזכותו ייאמר שעם כל האהבה המקלקלת את השורה הזאת, ועם כל המאמץ לפנות לקוראים מכל המגזרים, הוא אינו ירא להציג את החיים הדתיים כברירת מחדל של הגיבורים, ולתת לאחדים מהם לגור בשומרון ולנסוע בו בטבעיות, ואף לציין בלי בושה את ההתגייסות המיוחדת של מגזר זה במלחמה.
הרב אנגלמן שולט ברזי הכתיבה האמנותית. זה ברור. הוא יודע לאפק רגש, להשאיר פער להשלמה. אבל הוא משעה אותם תדיר לטובת להטי הכתיבה הז'אנרית, הפופולרית, הרוחניקית כמעט, במתכוון: מן הסתם מתוך תחושת שליחות, מתוך הרצון להפיץ טוּב ונחמה לרבים.
עוד כתבות בנושא
בין אלתרמן לשימבורסקה
על אחת הגיבורות מסופר שאהבה בנעוריה לקרוא בשירי רחל ואלתרמן, אך מאז התבייתה בעיקר על ויסלבה שימבורסקה. בכישרונו ובעינו החדה יכול אנגלמן להשתייך למחלקת רחל ואלתרמן, אך הוא בוחר בליבו הטוב ובעינו הטובה לכתוב לאוהבי שימבורסקה, המחפשים בספרות בעיקר נחמה ומסר גלוי ומאשרר.
האם צריך להלין על כך? האם צריך להדיר מן הזכות ליהנות מספרות, מטַעמי שאיפה לאיזו איכות אולימפית של "ספרות יפה", את תשעים וכמה האחוזים מהציבור שמעדיפים שימבורסקה, אם הם בכלל קוראים שירה? האומנם ספרות חייבת, כמאמר הקלישאה שונאת הקלישאות, להיות אגרוף בבטן? לדכדך? להתסיס? האם אסור להתחשב בנוער המתבגר, הזקוק לכתיבה ידידותית? האם לחובבי שירי משוררים מולחנים או מוזיקה קלאסית אסור להתפרק לפעמים בהופעה של חנן בן־ארי?
התשובות הן לא ולא ולא, לא ולא ולא. אנו המבקרים נעקם לפעמים את אפנו, וכמאמר בגין נישאר עם אף עקום