כיצד עלינו להתייחס לרכיבים המאגיים הנזכרים במקורות, החל באובות וידעונים וכלה בשדים ורוחות? הסברים תורניים־מודרניים לתופעות הללו פונים בדרך כלל לשני כיוונים עיקריים: האחד גורס שבעבר הכוחות הללו אכן היו פעילים במציאות אך הם נחלשו ונעלמו, והשני מתייחס אליהם כאל שילוב של רמאות ואגדות; השדים הם פולקלור, בעלי האוב היו מאחזי עיניים, ולגבי הכשפים – תוכלו לראות מנטליסטים מודרניים שמתעקשים שאין להם כוחות על־טבעיים, ועושים דברים מופלאים.
בבסיס הספר "יחידת האוב" עומדת הנחת יסוד שונה ופשוטה הרבה יותר: כל הדברים האלה היו קיימים, והם עדיין קיימים. צריך להודות שזה הגיוני; ככלות הכול, העובדה שהתורה אסרה על העלאה באוב מעידה על כך שמדובר בפעולה אפשרית, כמו אכילת בשר בחלב. הספר איננו עוצר שם והולך צעד נועז אף יותר: גם העבודה הזרה שרווחה פה בתקופת התנ"ך אינה דמיון או אופיום פרימיטיבי להמונים, אלא כוחות רוחניים חזקים שהתקיימו במציאות. הפיתוי לסגוד להם היה גדול, ועם הפעולות הנכונות אפשר לעורר אותם גם בימינו.
העולם שיצר משה רט זהה כמעט לחלוטין לעולמנו הנוכחי: מדינת ישראל קיימת, הטכנולוגיה דומה לזו המוכרת לנו, המזרח התיכון עדיין עוין (פנטזיה והכול, אבל לא צריך להיסחף) – אבל לצה"ל יש פתרון קסם, פשוטו כמשמעו. מעט אחרי הקמת המדינה אישר בן־גוריון את הקמת יחידת האוב, ומאז מתלווים קציני היחידה לכוחות שבחזית ומשלחים זומבים בכוחות הצבא המצרי, בלוחמי חיזבאללה ובכל שאר העומדים עלינו לכלותנו.
הכי מעניין
| צילום: ללא
מול השאלות המוסריות וההלכתיות הנוגעות לשימוש בכלים הכרוכים באיסור הלכתי ותורני חמור, ועלולים לגרום לקורא לנוע באי־נוחות, שולף הספר את הקלף של פיקוח נפש. זה משכנע ברמה הבסיסית; הרי גם הצבא בעולם המוכר לנו מבוסס על הרג אנשים בשם פיקוח נפש, אז מה זה כבר להשתמש בגופות של אנשים שכבר מתו. ובכל זאת, דווקא כאשר כותב דתי יוצר דמויות שעוברות באופן סיטונאי על איסורי תורה חמורים ואפילו עושות מזה קריירה, הייתי מצפה לאיזו התלבטות מוסרית או דתית, להתמודדות אמיתית עם הסיטואציה שאולי תשפוך אור כללי על היחס של העולם הדתי לספרות הפנטזיה. במקום זה, הגיבורים של משה רט פשוט חילונים, ובכך נפתרה הבעיה.
ערפדים משלנו
במרכז הספר עומדים אלעזר ונטלי, שני קצינים ביחידת האוב. לכל אחד מהם היסטוריה אישית שבמרכזה טראומה גדולה שהביאה אותו לבחור במסלול הצבאי הקודר הזה. בין המשימות הרגילות שלהם – כגון הגנה על קברי צדיקים שמתעוררים בהם כוחות טומאה, בלימה על־טבעית של מחבלים מתוחכמים, ותרגילים משותפים עם יחידת הערפדים הציונית – הם מגלים כוח נסתר שהולך ומתעורר.
יחד עם היחידה שלהם, ובסיוע כותבי קמעות ממאה שערים ומכשף מהשומרון, אלעזר ונטלי מנסים לעצור את הכוח המדובר. כאן העלילה מתחילה להסתבך ולקבל תפניות לרוב. הצד הטוב טומן מארב לצד האפל ואז מגלה שהצד האפל טמן לו מלכודת בתוך מלכודת, וכן הלאה. הטכניקות ה"פשוטות" של כשפים וקסמים יתבררו במהלך הספר כשייכות לליגה נחותה, ואנחנו נגלה שעולם הנסתר גדול ורחב הרבה יותר ממה ששיערנו. כמו במסורת הפנטזיה, הגיבורים ימצאו את עצמם מתמודדים עם העבר שלהם, ויגלו שעתיד העולם כולו מונח על כתפיהם. בשלב מסוים הקורא ישאל את עצמו מי אמר שהטוב הוא הטוב והרע הוא הרע, ובפרט כששני הצדדים משתמשים בטכניקות האפלות ביותר שאפשר לדמיין.
הספר מדלג בין נקודות המבט של אלעזר ונטלי, ופעמים ספורות גם מזווית הראייה של דמויות נוספות. רט משחרר את המידע היטב, כאשר רוב הזמן אנחנו מגלים את המידע יחד עם הגיבורים, ולפעמים יודעים מעט יותר מהם. הקריאה זורמת וההומור עובד רוב הזמן, במיוחד בחלקים שנוגעים לתרגום עולם הנסתר לבירוקרטיה הצה"לית המוכרת. תהליך ההכשרה של הקצינים ביחידת האוב כולל עבודה משמעותית של ניתוק מהרגש, ואלעזר ונטלי יצטרכו להתחבר בחזרה לרגשות שלהם, ואולי גם להבין מה הם מרגישים אחד כלפי השני.
שעיר לעזאזל בסיני
גם הסיפור שמאחורי הספר מעניין לכשעצמו. הכול התחיל כאשר רט - שבדף הפייסבוק שלו וגם בספריו הקודמים עוסק כבר שנים בתחומי הפנטזיה והנסתר - כתב פוסט בודד ברשת החברתית שעוסק ביחידת האוב. כאשר הוא ראה שהדמויות זוכות לאהדה, הוא התחיל לפרסם פרק חדש מדי יום. אחרי שהשלים את העלילה הוא גם יצר סיפור מקדים (פריקוול), שבספר המודפס אכן מופיע ראשון. הסיפור הזה, שהוא הרבה יותר אפל וגרפי, מתרחש בחצי האי סיני ומערֵב שעיר לעזאזל. רט, כפי שדיווח לעוקביו, כבר עובד על הספר הבא שמתרחש באותו עולם פנטסטי.
הספר יצא בשיטת "בוקפוד", כלומר הדפסה לפי דרישה, ופה נמצאת נקודת תורפה שלו: הספר לא עבר עריכה, ולפחות בעיניי הדבר ניכר, הן במבנה מסורבל של משפטים, הן בחוסר אחידות מסוים בפרטים, והן בניתוק רגשי מסוים. פעמים רבות מדי במהלך הקריאה חשבתי שעורך טוב היה יכול לקחת פסקה כזו או אחרת צעד קדימה, ולא להשאיר אותה בתיאור יבש בסגנון "היו המון גופות מסביב ופחדתי מאוד אבל התגברתי והמשכתי". יש יתרונות רבים להוצאה עצמית, בטח כשמדובר בז'אנר שהוצאות ותיקות לא ישושו להשקיע בו, ובכל זאת גם בהוצאה עצמית שווה להשקיע בעריכה מקצועית.
בעיה נוספת שהספר נופל אליה היא מודעות־יתר של הדמויות לכך שהן דמויות בסיפור. הגיבורים לא ממש שוברים את הקיר הרביעי ופונים לקוראים, אבל כשאלעזר מציין שהוא ממש בתוך עלילה קלאסית – מכשף שולח אדם מן השורה למצוא חפץ קסום בעל עוצמה – הייתה תחושה שהסופר אומר לקוראיו: כן, אני יודע שזו קלישאה, אבל לפחות מודע לכך. אלא שבניגוד למה שחושבים לפעמים, מודעות והצבעה בקול על החולשה היא לא בהכרח פתרון.
בשורה התחתונה מדובר בספר מהנה ומעורר מחשבה, גם אם לא מתאים לבעלי קיבה רגישה. בשנים האחרונות ז'אנר הפנטזיה היהודי־ישראלי הולך ומתפתח, ואנחנו כבר לא צריכים להסתפק בסופרים ישראלים שכותבים פנטזיה ימי־ביניימית עם נסיכים ודרקונים, חרבות וטירות, ואולי כמה קישוטים מהעולם המיסטי היהודי, אלא נהנים מספרות שנשענת באמת על המסורת והנוף המקומיים. גם אם "יחידת האוב" אינו פורץ הדרך, עדיין מרענן לקרוא ספר פנטזיה שעלילתו מתרחשת במקומות כמו פתח־תקווה, יער בן־שמן וגבעות השומרון.