בננה על הראש ותנינים בירושלים: הזיכרונות המפוקפקים של נעם סלונים

בתמונת העטיפה המוקטנת המצורפת כאן, הדברים נראים כנראה כתיקונם. אבא, אימא, ארבעה בנים וכלב, מחויכים למדי, בתספורות ובסוודרים הלוקחים אותנו ארבעים ומשהו שנים לאחור. זיכרונות. אבל בגודל הטבעי ניכר שזו לא בדיוק תמונה אלא גובלן חלקי על רשת, מטושטש ומפוקסל ודהוי ועם סימני פרימה. מפוקפקים.

אכן, שמו של הספר יפה לו, ולא מפני שהוא מפוקפק, אלא בשל החיבור הייחודי שהוא יוצר בין זיכרון לדמיון. את הרישיון לחיבור הזה נותנת, בכל מקרה, עובדת רעיעותו של הזיכרון האישי שלנו, במיוחד בילדות, ונטייתנו להשלימו בהמצאות שאנו אפילו מאמינים להן. במקרה הזה, רישיון מורחב נותן אסון ההתייתמות. הילד ברומן כבר כבן 13 במות עליו אביו, והוא מבין היטב מה ולמה; אך ההיסטוריה החלופית שהוא יוצר לעצמו מתרחשת בעיקר בחודשים שסביב האסון, ולא בכדי.

דמותו של האב, אלישע, כמו מזמינה את זה. לעומת האם, שותפה נאמנה של האב גם בשיגיונותיו, ועדיין עוגן רציונלי ושגרתי יחסית, האב הוא מפברק סיפורים טבעי, סוג של לץ מקליל. למשל, כדי להעביר נושא שיחה מביך בבית הוא "מיהר להניח בננה על ראשו המקריח. 'למה אתה עם בננה על הראש?' שאלה אביבה. 'להבריח את התנינים', ענה אלישע. 'אבל אין פה תנינים', אמר אליהו הקטן. 'אתה רואה? ענה אלישע, 'זה עובד'" (עמ' 32). השאלה אם יש תנינים בירושלים, אגב, תתפוצץ בקצה האחר של הספר. אלישע זה, בהסכמת אביבה אשתו, גם קורא לכל אחד מארבעת ילדיו בשם אליהו.

מהראיונות עם המחבר עולה כי מדובר בפנטזיה על פי סיפור ילדותו שלו. כמו גיבור הספר אליהו (השלישי) גם הוא גדל בירושלים של שנות השבעים־שמונים, ואביו נפטר צעיר. אם היה למשפחת סלונים שכן עם כפפת ברזל במקום כף יד שנכוותה בילדותו בטוסטר, שגידל בעלי חיים ארסיים בחדר חשוך בדירתו, ורדף אחרי נעם במערה קדומה שנתגלתה בשכונה – זה כבר ספק, כמובן. כך גם שאר עלילות פרועות שבספר. הביוגרפיה היא כאן קומה ראשונה, שמעליה הבדיון, ועוד מעליה הדמיון הבלתי־אפשרי.

על כך יש להוסיף עוד שני יסודות הקשורים כנראה בחיי המחבר, ומשפיעים לעומק על אופי הרומן. האחד הוא עיסוקו בבינה מלאכותית, שמתפרץ לעלילה ומאפשר כביכול את החלק הפלאי שלה, באמצעות מניפולציה בזמן. האחר הוא חיי הקריאה שלו כילד, בדגש על מדע בדיוני. הספרים מעצבים את חיי הדמיון של אליהו וגם כמה מתעלוליו.

הרומן רוקד אם כן על חתונות רבות שמפרנסות בדרך כלל ספרים שונים. ירושלים של פעם, תעלולי חבורת ילדים, יתמות, חייו של ילד קורא, מדע בדיוני, זיכרונות. זה מעורר חשש כבר למיש־מאש. לתערובת בין בלתי־מתערבים. ובאמת, פה ושם צריך הקורא להחזיק חזק בסיבובים. ועד שלב מסוים, הסיפור נחווה כאוסף אפיזודות.

אבל בסך הכול השילוב עולה יפה בזכות גישה הומוריסטית ביסודה, ועוד יותר מכך בזכות מלאכה דקדקנית של חיבורים סמויים בין קצוות פתוחים לכאורה של הגובלן הסיפורי. התנינים שהזכרנו בחצי־רמז הם דוגמה אחת מרבות. כדאי, משום כך, שלקורא יהיה זיכרון לא מפוקפק, או שלא ימתח את הקריאה על פני ימים רבים.