כולנו רוצים להיות אהובים. זו לא רק משאלה, זו הצורך האנושי הבסיסי ביותר. משלב מאוד מוקדם בהתפתחות שלנו, אנחנו צופים ובוחנים את האהבה שאנחנו מקבלים מהסביבה: תינוק שמתבונן בעיני אימו מזהה בהבעת פניה אם הוא רצוי, ילד שמביא ציור מהגן מחכה לתגובה שתאשר לו שהוא חשוב, מתבגרת בוחרת ללבוש בגד מסוים ובודקת האם יקבלו או ידחו אותה וכן הלאה. למעשה, הרצון להרגיש נאהב/ת הוא לא רק משהו שמייצר תחושה טובה, הוא צורך הישרדותי. לאורך האבולוציה, מי שהיו מחוברים לשבט, קיבלו תמיכה, הגנה ותחושת שייכות, בעוד מי שנדחו חברתית הסתכנו באובדן חייהם.
הצורך בנאהבות ובהשתייכות הוא הכוח המניע מאחורי רוב מערכות היחסים שלנו, ובוודאי בזוגיות. אנחנו רוצים להרגיש שאנחנו חלק ממשהו, שאנחנו לא לבד. הרצון הזה כה עמוק וקיומי, עד שלפעמים, ולא תמיד באופן מודע, אנחנו מוכנים להתאים את עצמנו או לוותר על עצמנו ועל הגבולות שלנו – בשביל להרגיש אהובים. לפעמים זה גם בא לידי ביטוי בנתינת יתר. הבעיה היא שריצוי אינו אהבה, הוא פחד מאכזבה ודחייה, וכאשר הוא הופך להיות מנגנון קבוע, הוא כבר לא משמר את הקשר – אלא מחליש אותו. המרצה מעדיף שקט חיצוני גם במחיר של רעש פנימי, ולאט לאט, מבלי לשים לב מתחיל לאבד את עצמו בתוך הקשר.
התנהגויות כמו: הימנעות מקונפליקטים, ויתור חוזר על רצונות וערכים, הסכמה אוטומטית, השתקה של רגשות או אמירתן באופן רפה – כל אלו יכולים להיות סימנים לזה שאתם בתפקיד המרצה בקשר. למרות שהצורך להיות נאהב/ת הוא טבעי וחיובי, תגובות של ריצוי לאורך זמן משפיעות לרעה על המערכת הזוגית, מכמה בחינות:
- אובדן הדרגתי של הזהות האישית – אט-אט הצד המרצה בקשר חווה מחיקה עצמית וקושי לזהות את רצונותיו.
- תסכול מצטבר שמתפרץ במפתיע – פעמים רבות, אנשים מרצים אינם מביעים את הקושי שהם חווים בזמן אמת, וכך הוא מצטבר ועלול להתפרץ באופן מועצם, שיפתיע את הצד השני ולעיתים אפילו אותם עצמם.
- יצירת דינמיקה לא מאוזנת – כאשר אחד מבני הזוג מרצה באופן קבוע והשני מתרגל לקבל את הוויתורים הללו, נוצר חוסר איזון במערכת היחסים. עם הזמן, הצד המרצה עשוי לחוות את עצמו כחלש ותלותי, בעוד הצד השני עלול, לעיתים בלי כוונה, להשתמש בכוח שניתן לו כדי לכוון את הקשר לצרכיו.
- היחלשות המשיכה הפיזית והכימיה הרגשית – אחד המרכיבים המרכזיים במשיכה זוגית הוא היכולת לראות זה את זה כאנשים שלמים, עם עמדות, רצונות ודעות עצמאיות. כאשר אחד מבני הזוג מרצה ומתאים את עצמו שוב ושוב, הוא עלול להפוך לפחות אטרקטיבי בעיני הצד השני.
- פגיעה באיכות הקשר הזוגי – כאמור, הריצוי מתרחש במטרה לספק את הצורך בנאהבות, אך באופן אירוני הוא עלול לייצר את ההיפך הגמור: חוסר איזון, פערי כוח, ולעיתים גם ריחוק רגשי בין בני הזוג.
אז איך יוצאים מזה?
- קחו פסק זמן רגשי – במקום תגובה אוטומטית של "כן", נסו לפני כל הסכמה אוטומטית לקחת פסק זמן של כמה שניות ולענות עם עצמכם על השאלה – "מה אני באמת רוצה עכשיו"? תתרגלו גם אמירת "לא", אפילו מחוץ לקשר.
- ביטוי צרכים – שימוש חוזר במשפטים כמו "אני מעדיפה את x ופחות את y", יחזירו אתכם לאט לתוך הקשר ויעזרו לכם להביא לידי ביטוי רצונות והעדפות.
- משהו אחד קטן ליום – אחד הדברים שמאפיינים אנשים מרצים הוא קושי לבקש עבור עצמם. לכן, תרגול יומי של בקשה או הבעת רצון וצורך יכולים לעשות שינוי גדול.
- זה בסדר להתאכזב – אנשים מרצים חוששים ממצב בו יאכזבו את הצד השני כי הדבר מתפרש כסכנה לנאהבותם. אם הצד השני מגיב באכזבה, במקום למהר "לסדר" את המצב, נסו להגיד לעצמכם "זה בסדר, מותר להתאכזב. הוא/היא עדיין אוהבים אותי".
- יוצרים "חוזה" חדש וגלוי – אנשים מרצים לעיתים נוטים לחשוב שהם חייבים להסתיר את השינוי שהם מנסים ליצור כדי למנוע את אכזבת הצד השני, אבל דווקא שיח כנה ואמיתי יכול להפוך את השינוי להזדמנות לשיפור הזוגיות, גם אם לעיתים זה לא קל לשני הצדדים.
צילום: שאטרסטוק
כשהמרצה מתחיל לשחרר את הדפוס הקבוע שמלווה את הזוגיות, משהו עמוק משתנה בקשר: הקרבה והאינטימיות הרגשית מתחזקות, כי הקשר הופך כנה ואותנטי יותר; מתפתחת תחושת חופש, כי כבר אין צורך להיות זהירים; בן/בת הזוג מקבלים גם הם את המרחב להיות עצמם, כי הקשר מאפשר ביטוי עצמי גבוה.
ופה מונח הסוד: ריצוי אולי משאיר את השקט והשלום אבל מדובר בשקט תעשייתי. הוא לא משאיר מקום לאהבה אמיתית, כנה ואותנטית. אז בפעם הבאה שאתם מרגישים שאתם רוצים לומר "כן" למרות שבלב יש "לא", תשאלו את עצמכם: זה בא מהלב או מהפחד?
