את שפי פז, פעילת שכונות דרום תל־אביב שהלכה השבוע לעולמה בגיל 74 לאחר מאבק במחלת הסרטן, פגשתי פעמים ספורות, בעיקר במסדרונות בית המשפט העליון. בפעם האחרונה שבה השתתפנו באותו דיון, התעכבנו לאחר מכן לשיחה קצרה בבית קפה סמוך, עם כמה מחבריה של פז ולצידם עו"ד יונתן יעקובוביץ' שייצג אותם בעתירה ההיא. פז הייתה חריפה כדרכה, זועמת על מערכת המשפט ולא בוררת מילים, אך גם משעשעת ומלאת הומור. באותם הימים, כשהיא תחת רושם תקופת מאסרה הקצרה בכלא נווה־תרצה, הייתה פז עסוקה לא רק במאבק למען שכניה בדרום תל־אביב; מחשבותיה היו נתונות במקביל גם לנשים שפגשה בכלא, למצוקותיהן, לקשייהן ולצורך לדאוג לזכויותיהן.
צילום: מאיר אליפור
יעקובוביץ', ששיתף פעולה עם פז לאורך שנים, חוזר בשיחה עימנו אל המפגש הראשון ביניהם. "זה היה בסביבות שנת 2013", הוא מתאר. "אנחנו במרכז למדיניות הגירה כבר פעלנו כשנה בשטח, אבל לתושבי דרום תל־אביב לא הייתה אז הנהגה שידעה לעבוד מול המערכות המדינתיות ומול התקשורת. אנחנו סייענו להם רבות מאחורי הקלעים – ניסחנו בעבורם הודעות לתקשורת, ועבדנו צמוד עם פעילוֹת כמו סוזי כהן־צמח ז"ל. את שפי פגשתי לראשונה כשהיא הגיעה לוועדת הפנים של הכנסת. מהר מאוד היא זיהתה את הצורך בפעילות שטח, ומבחינתנו זה היה סיוע עצום. העמותה שלנו התרכזה בפן המשפטי ובמדיניות, והיה לנו קשה להגיע מאזור ירושלים ולנהל גם את הפעילות בתל־אביב. שפי הייתה מנהיגה טבעית; היא לקחה מהר מאוד את ההובלה, העבירה הילוך והעיפה את המאבק קדימה".
מה היה מיוחד בה לעומת הפעילים האחרים?
הכי מעניין
"בתחילת הדרך, כשהיינו מביאים תקשורת לראיין תושבים ותיקים, הם דיברו לעיתים בצורה אמוציונלית ולא מותאמת למדיה. בשלב מסוים גם עשינו להם סדנת תקשורת. לעומתם, שפי ידעה לשחק את המשחק התקשורתי והייתה מכפיל כוח. היא באה מהעולם של השמאל והכירה את השפה והקודים התרבותיים. באותם ימים ה־PC (תקינות פוליטית) היה נוכח מאוד, המילה 'מסתננים' כמעט לא הייתה בשימוש, וכולם כונו 'פליטים'. שפי הביאה איתה שפה חדשה, הבינה את כללי המשחק, וידעה לנהל את המאבק במשאבים מצומצמים אבל באימפקט גבוה".
לא ויתרה לנתניהו
עמדת המנהיגות שתפסה פז במאבקם של תושבי דרום תל־אביב נבעה מהיכולות האישיות הגבוהות שלה ומהמסירות למאבק, אומר יעקובוביץ'. "היה משהו מדהים ובלתי צפוי ביכולת של אישה שהגיעה ממרצ וחיה עם בת זוג, להפוך לפה ולמנהיגה בעבור האוכלוסייה המסורתית של תושבי השכונות, אנשים שהשקפת עולמם ואורח חייהם היו שונים ממנה לחלוטין. היא הצליחה לגעת בהם ולהיות הקול שלהם".
כדוגמה לנחישות הזו מציין יעקובוביץ' את פרשת מתווה האו"ם לקליטת מסתננים, באפריל 2018. "בבוקר ההוא התבקשנו להגיע למשרד ראש הממשלה, ושם הודיעו לנו שבתוך שעה־שעתיים יוצאים למסיבת עיתונאים ומכריזים על ההסכם. אני הייתי בטוח שזהו זה, העניין חתום וסגור ואין מה לעשות. אבל שפי לא הייתה מוכנה לוותר ולנהל שום משא ומתן על המתווה. בסופו של דבר הנחישות והתקיפות שלה עשו את שלהן. ראש הממשלה נתניהו חזר בו עוד באותו יום, ורק בזכותה ניצלנו מאירוע בעייתי מאוד, שנתניהו עצמו הודה בהמשך שהיה טעות. העמידה האיתנה הזו חקוקה על שמה במידה רבה מאוד. היא הצליחה להרים מאבק קשה ומורכב בסוגיה שבעיניי היא קריטית לעתיד המדינה".
האופי הנחוש של פז הביא אותה לעשות גם דברים שלרבים אחרים נראו חורגים מהשורה. "היו בינינו הבדלי גישות על אופן ניהול המאבק", מודה יעקובוביץ'. "בשלבים מאוחרים יותר, כשהיא הלכה לכיוונים אקטיביסטיים וקיצוניים יותר, כבר לא יכולתי לשתף איתה פעולה בדברים מסוימים. עם זאת, תמיד הייתה לי הערכה עצומה למאבק ולהקרבה שלה, וליכולת שלה להסתובב ברחובות ברמת איום קשה שאנשים מבחוץ בכלל לא מבינים. שפי עשתה את הדברים בדרכה – לטוב ולרע, ובעיקר לטובת עם ישראל. אחד על אחד היה מאוד נוח לדבר איתה. היא הייתה חדה מאוד, מבינה עניין. היית מתחיל משפט והיא כבר הבינה את הסוף שלו והייתה נכונה להתקדם".
ההערכה שרוחש אליה יעקובוביץ' גברה לאחר שפז בחרה להיכנס לכלא משום שסירבה להביע חרטה ולהמיר עונש מאסר בעבודות שירות. העונש נגזר עליה בגין הסגת גבול פלילית, בין השאר למרפאת לוינסקי ולגן לילדי מסתננים, וריסוס כתובות. 45 הימים שעשתה בכלא הותירו עליה חותם. "היא הייתה מוכנה לשלם מחירים כבדים על הדעות והעמדות שלה, עד כדי ישיבה בכלא בגיל שבעים ומשהו", אומר יעקובוביץ'. "השהות בכלא הפגישה אותה גם עם הזווית האנושית של האסירות, והיא החלה לפעול גם למען זכויותיהן. אפשר לא לאהוב חלק מהציוצים והסרטונים שלה, אבל חשוב לי להדגיש שמה שהניע אותה מתחילת הדרך היה קודם כול המניע האנושי. שפי ייצגה את האוכלוסייה הכי נטושה, אוכלוסייה שמדינת ישראל וכולנו הפקרנו, והיא הפכה לפה שלהם. מאחורי החספוס והתדמית של 'אשת ברזל' שיוצאת חזיתית מול ראשי ממשלה, היה אדם מורכב עם פן אנושי עמוק מאוד".
משמאל לימין
שפי פז נולדה בשנת 1952 בלודז' שבפולין להורים ניצולי שואה, ועלתה עימם לישראל כשהייתה בת ארבע. היא גדלה במעברה בקריית־אתא ובהמשך בחולון ובערים נוספות, בעקבות מעברי הדירות של המשפחה. בצעירותה הייתה חברה בתנועת השומר הצעיר, למדה היסטוריה באוניברסיטת תל־אביב, ועבדה כמתרגמת, עורכת לשון ומעמדת. בין השאר תרגמה את אחד מספרי סדרת "המוסד" של אייזק אסימוב, את המותחן "כדור" של מייקל קרייטון, את רב המכר "חוג שמחת המזל" מאת אמי טאן, ועוד. בעבר הייתה פז פעילת שמאל ופעילה בולטת בקהילת הלהט"ב ובמפלגת רצ שהפכה למרצ. ואולם לאחר שעברה להתגורר בשכונת שפירא בדרום תל־אביב, באמצע שנות התשעים, התחולל שינוי בעמדותיה. משנת 2013 החלה להוביל את המאבק הציבורי והמיליטנטי של תושבי דרום תל־אביב נגד שהיית המסתננים והמהגרים הבלתי חוקיים באזור.
צילום:
פעיל השכונות הוותיק דורון אברהמי, חברה של פז למאבק ומי שהקים איתה את "החזית לשחרור דרום תל־אביב", מציין כבר בראשית שיחתנו את הפער בינו ובין שפי. "פעלנו יחד קצת יותר מעשור, ולאורך הדרך היו בינינו חילוקי דעות רבים. באנו מרקע מאוד שונה. אני מזרחי ויליד דרום תל־אביב, שפי הייתה אשכנזייה שהגיעה מעולם מאוד אחר. אבל למרות הוויכוחים והדעות השונות, תמיד היינו מאוחדים. שפי הייתה מהאנשים הבודדים, חוץ מבני משפחה ומעורך הדין שלי, שסמכתי עליהם בעיניים עצומות".
הקשר בין השניים נוצר בעקבות תקרית שחווה אברהמי עם ילדיו בשכונת קריית־שלום. "אחרי לילה של מחשבה החלטתי להצטרף לסיורים של שפי, אבל הבהרתי לה שאני לא אחד שהולך מאחור אלא צועד קדימה וקורא 'אחריי', וככה התחלנו לשתף פעולה. שפי הייתה אקטיבית מאוד, אף פעם לא ישבה בנחת. בכל פעם שעלה איזה רעיון היא הייתה אומרת 'יאללה, בואו נלך לעשות את זה'.
"לאורך השנים עברנו יחד הרבה חקירות ומעצרים. באחת הפעמים החוקר ניסה לעשות לי תרגיל. הוא אמר לי 'תשמע, שפי פתחה עליך הכול, אנחנו לא באמת צריכים כבר את העדות שלך, אבל בוא תענה לי רק על כמה שאלות קצרות'. אמרתי לו 'אם שפי אמרה לך כבר הכול, אז אין לך צורך בי. אני סיימתי פה, ויותר אני לא מדבר'. ידעתי שהם עובדים עליי, הייתי בטוח בשפי לא ב־100 אחוז, אלא ב־250 אחוז.
"הצד האנושי היה חזק אצלה מאוד", מדגיש גם אברהמי, "היא לא יכלה לראות אנשים חלשים, מוחלשים, כשהם סובלים - ולעמוד מנגד. היא הפסידה את החירות שלה ואת החיים שלה. במקום ליהנות בפנסיה, ללכת לבתי קפה, לשבת על החוף, היא בחרה להיאבק למען האנשים הכי חלשים. שפי התמודדה כמה פעמים עם מחלה שהלכה וחזרה. היא הייתה אדם מיוחד שלא פחד מכלום".
פעיל נוסף שצעד עם פז דרך ארוכה ובמשך שנים היה כמעט יד ימינה הוא גלעד הלחמי, שמדבר על יכולותיה של פז להתחבר לציבורים שונים מאוד. "כאיש ימין מלידה, כשעברתי לפני כעשור לשכונת שפירא הנושא היה חשוב לי והתחלתי להצטרף לפעילות של שפי. עם השנים התחברנו, גם אני וגם שפי, לעוצמה יהודית ולמפלגת הציונות הדתית, והתחלנו בפעילות פוליטית כדי לקדם את הנושא של חוקי הגירה וגירוש מסתננים. כמי שמשתייך גם הוא לקהילה הגאה, אהבתי במיוחד את החיבורים שהיא הצליחה לעשות עם מחנה הימין. היא הוכיחה שנטייה מינית היא לא נטייה פוליטית. היה יפה לראות את סמוטריץ' או את בן־גביר מגיעים לבית של שפי ופוגשים את בת הזוג שלה. הדבר הזה יצר חיבורים והפחית את השנאה כלפי להט"בים או אנשים שונים במחנה.
עוד כתבות בנושא
"שפי לא הייתה 'סבתא חביבה', היא כן הייתה אדם ציני, מצחיק ומלא בהומור. שפי הקריבה את החופש שלה ואת החיים הנוחים שלה למען שכונות דרום תל־אביב. זה לא מאבק קל, רודפים אותך. ברגע שהצטרפתי אליה, מיד התחלתי לקבל שיחות מהמשטרה וחיפושים בבית. לדעתי, התרומה הכי גדולה של שפי הייתה הנגשת הנושא של מערכת המשפט לציבור הימני. סוגיית המסתננים הייתה הכלי הכי קל להראות דרכו איך מערכת המשפט עובדת ומהי הבעיה האמיתית".
לדברי אברהמי, "בסופו של דבר המאבק שלה הצליח. בזכותה נמנעו מהלכים שהיו מביאים לכאן עשרות אלפי מסתננים. בחישוב כולל, בעשור האחרון עזבו את ישראל כ־20 אלף מסתננים, והרבה מזה בזכות שפי. נכון שנשארה בעיית הדור השני, אבל מי שהעלתה את המודעות לכל הנושא היא בעיקר שפי, וההצלחה רשומה גם על שמה".
בשיחות איתה היא תמיד נמנעה בתוקף מלתת תחושה שהמאבק הצליח.
"נכון, היא לא רצתה להודות בהצלחה כדי שלא יחשבו שהמאבק נגמר. ההישגים בפועל היו חשובים לה יותר מפרסום ההצלחות".
זיהתה את הזיוף
צילום: הילית דרור
חיים גורן, חבר מועצת העיר תל־אביב וראש סיעת "מאמינים", נזכר במפגשים הראשונים עם פז, עוד לפני 15 שנה. "באותן שנים הקמנו את קהילת 'שקמים' בשכונת שפירא. הקשר שלי עם שפי התחיל סביב סוגיית כניסת המסתננים לשכונות, שהתחילה להתעצם באותן שנים. הייתי בוועד השכונה והתעסקתי בנושאים מוניציפליים כמו תשתיות, וראינו את הסיטואציה הזו מתפתחת מול העיניים שלנו. הבנו שאנחנו חייבים להיאבק, כי מה שקרה מול העיניים שלנו היה תהליך הרסני ומורכב מאוד. הקמנו ועד פעולה של דרום תל־אביב, בשיתוף שכונות נוספות, והתחלנו בפעילות נרחבת יותר מרמת השכונה הבודדת.
"כשפגשתי את שפי בהתחלה, היה קשה להתעלם מהפערים בינינו", זוכר גורן. "כשהגעתי לבית שלה בפעמים הראשונות, קומה עליונה בבית גבוה, היה תלוי שם שלט ענק של מרצ. במובנים רבים היא עדיין הייתה שם באותה תקופה. עם השנים זה השתנה. כמי שבאה מהשמאל היא זיהתה מהר מאוד את הזיוף ביחס לסיפור של תושבי השכונות מול המסתננים. היא הייתה פעילת זכויות אדם במובן המלא של המילה – הסתכלה על הזכויות של תושבי השכונות והבינה שיש פה עיוות לא הוגן. הניסיון להכיל את כניסת המסתננים פגע בזכויות הבסיסיות ביותר של התושבים, כמו ללכת בביטחון ברחובות שלהם, וזה הטריף אותה. הכול נבע אצלה ממקום אמיתי של רדיפת צדק ומלחמה על זכויותיהם של האנשים השקופים. בתחילת דרכה היא נלחמה למען זכויות הקהילה הגאה מתוך אותה תחושה, ומבחינתה המלחמה למען תושבי דרום תל־אביב הייתה המשך ישיר של אותו מאבק".
הפער בין חברי הגרעין הדתיים ובין פז החילונית הלסבית היה מורגש באותה תקופה, אבל לא היווה מחסום. "נכון שהגענו מרקעים ואג'נדות שונות לחלוטין, ובהתחלה לא ידענו איך 'לאכול' אחד את השני, אבל היא הייתה אדם שאפשר לדבר לידו על הכול בפתיחות – בין אם מסכימים ובין אם לא. היו לנו גם הרבה ויכוחים על דברים שהיא עשתה ואני התנגדתי להם, או דברים שרציתי שתעשה ולא עשתה, אבל הכול נעשה מתוך שיח מכבד, אינטליגנטי ולא פופוליסטי. נוצר בינינו חיבור סביב המאבק למען זכויות האנשים השקופים והחלשים ומתוך מקום אמיתי, לא מתוך רצון לעשות בלגן לשם הבלגן. המקום המשותף הזה גישר על הכול".
מסתננים מאריתראה בדרום תל אביב | צילום: גדעון מרקוביץ'
אף שתמכה בצורך לדאוג לייצוג לשכונות במועצת העיר תל־אביב, פז העדיפה לא להיות חלק רשמי מהפוליטיקה העירונית. "כשרצנו בסיעת 'דרום העיר' למועצת העיר בפעם הראשונה, בשנת 2013, שפי לא רצתה להיות בפרונט אבל רצתה לתמוך, אז היא ביקשה להיות במקום שישי־שביעי – מקום לא ריאלי, אבל כזה שמאפשר לה לשים את שמה כתומכת. אחרי שנכנסתי למועצה אופי הפעילות שלי השתנה מטבע הדברים, כי לפעול מתוך המערכת זה אחרת; לא פעם הציעו לה להשתלב ברשימות ובמסגרות שונות, אבל היה לה חשוב להישאר עצמאית ונאמנה לדרך שלה עד הסוף".
כמי שחצתה את הקווים הפוליטיים משמאל לימין, פז לא שרפה את הגשרים גם בעבר השני. כך גם זוכר אותה לטובה אורי מתוקי, כיום ראש החטיבה הארצית של עובדי התחבורה בהסתדרות, ובעבר דובר הפעילות הארצית של דרור ישראל, תנועת הבוגרים של הנוער העובד והלומד. במהלך העשור הקודם היה מתוקי שותף עם פז ופעילים נוספים מכל קצות הקשת בניסיון לגבש מדיניות מוסכמת על כל גוני הקשת הציונית בנוגע לסוגיית המסתננים.
מתוקי מספר שמסמך כזה כבר נוסח, אך הניסיון להפוך אותו למדיניות ממשלתית לא צלח. ועם זאת, הוא זוכר לטובה את העבודה מול פז. "בהתחלה הסכמנו על לא מעט דברים והיה גם בסיס משותף לפעולה. אי אפשר לטשטש את זה שבהמשך העמדות שלנו התרחקו, אבל בכל פעם שראיתי את שפי שמחתי מאוד לפגוש אותה. הייתה בה רגישות אנושית רבה ואכפתיות גדולה למקום שהיא חיה בו. ככה אני אזכור אותה".
עוד כתבות בנושא
