בערב ראש השנה פגשתי מחזירה בתשובה. לא היה לה זקן והיא גם לא נחשבת דתייה במובן הקלאסי, למען האמת היא אפילו לא מלמדת את החניכים שלה להתפלל. אבל היא מחזירה אל המסלול אנשים שהחברה הישראלית סימנה עליהם איקס גדול והתכוונה לוותר עליהם. עם הרבה אהבה, בקיאות בתחום הטיפול וטונות של עקשנות, היא מצליחה מעבר לכל מה שאפשר היה לדמיין.

ביום חמישי שעבר דחינו עוד קצת את הבישולים לראש השנה, והדרמנו למושב צוחר בחבל אשכול, לטקס פתיחת שנה של מכינת "אחים". את המכינה הקימו שלום, מפקד יחידה מובחרת בצה"ל, ומצדה בוכריס, עובדת סוציאלית קלינית וקצינה קרבית לשעבר, לזכר אחיהם הצעיר, רס"ן חן בוכריס.

חן הצטיין בשירותו והיה לסגן מפקד יחידת מגלן כבר בגיל 26. הוא נפל בשמחת תורה תשפ"ד, בהיתקלות עם מחבלים בקיבוץ נחל־עוז. האחים ביקשו להקים לזכרו מכינה, אבל הלכו על ההארד קור, זה כנראה ג'וק משפחתי. הם בחרו להקים אותה דווקא בעוטף, לכוון את החניכים לשירות קרבי, וגולת הכותרת, לשלב מצטיינים משני קצוות של מצוינות, כמו שמנסחת זאת מצדה. קצה אחד שיש לו כושר קרבי מעולה ומוטיבציה גבוהה לשרת, והקצה השני, חבר'ה שישבו בכלא. אלה וגם אלה מתאמנים בצוותים משותפים, עובדים קשה מאוד (מאוד) ויש גם תוצאות. מכינת עלי תקשיבי טוב. בשנה שעברה, שנתה הראשונה של המכינה, כל 24 החניכים התגייסו לקרבי, שני שליש מהם ליחידות מובחרות.

הגענו לצוחר בשעת אחר צהריים. ימי סוף הקיץ, השמש קופחת, וכל האורחים, הורי החניכים ואנשי העשייה, לקחו את כיסאות הכתר שהיו מסודרים בשורות יפות וברחו איתם לצל. הטקס מתחיל. מישהו על הבמה מספר שאנחנו, ההורים של נוה, נמצאים בקהל. לא התכוננו לזה. חבר קרוב מאוד של נוה מדריך כאן, ובזכותו התגלגלנו הנה. אבל שיזכירו אותנו? מיד התייצב לפנינו חניך, הושיט את ידו ואמר "אני מצטער בצערנו". הוא לא מכיר את המשפט הקלאסי, אמרתי לעצמי. אבל כשכל החניכים הגיעו אחריו, התור השתרך, וכולם חזרו על המשפט בניסוח הזה (ואנחנו אמרנו הי חבר'ה, זו לא שבעה, עכשיו לא מצטערים, באנו להרים לכם!) הבנתי שיש כאן משהו אחר, אחווה מיוחדת. הצער, הם מבקשים לומר, הוא לא רק שלכם. דיברנו קצת, הבטתי להם בעיניים, מנסה לזהות מי מגיע מאיזה קצה של מצוינות, ואני בכלל לא בטוחה שהצלחתי. הם רצו בזריזות בחזרה למקומותיהם והתיישבו. דבוקה אחת, חבורה.

מצדה עבדה במשך השנים עם נוער בסיכון וגילתה שמרגע שאתה נכנס לתוך ההגדרה הזו, תפגוש רק נוער כמוך. לא תצליח להגיע למסגרת שמורכבת גם מאנשים אחרים שלא עסוקים בהישרדות ובפשע, שחוו ילדות ובגרות אחרת. אתה גם לא תקבל הרבה משאבים. ואם כך, מה הסיכוי שלך לצאת מהמעגל הסגור והחנוק הזה? וזה אולי העיקרון הראשון לחזרה בתשובה. החברה הסובבת. רבים מבעלי הרקע הפלילי כאן גדלו במשפחה או בסביבה שסללה את הדרך לשם, ומעולם לא חוו משהו אחר. מצדה מערבבת להם את הקלפים מחדש.

הם מצידם צריכים לרצות, מאוד לרצות, ולהתמיד, להחליק ולחזור לפעמים בשיניים, כי הם לא מכירים משמעת שבאה כדי להצמיח אותם, לא צוות שנמצא איתם כדי לעטוף, ולא מישהו שמאמין בהם. הם צריכים לשנות את כיוון החשיבה ואת המעשים ב־180 מעלות. וכן, החבר'ה האלה מקבלים גם משאבים. קורס סנפלינג ותיק טיולים שווה, ארוחה בשרית פעמיים ביום כי לפעמים אין בבית. שפע הוא עניין מרפד ומרגיע. האימונים במכינה מפרכים מאוד. היא עוקפת את הדרישות הקרביות בטירונות כדי שהחבר'ה יתרגלו לקימה מוקדמת ולשטח ולמרחק מהבית ולשעת ת"ש מצומצמת. הגיוס לצה"ל יהיה עבורם הקלה. קשה במכינה? קל באימונים. ובתוך זה, הם גם מתנדבים ובכך הופכים מילדים שהורסים לאלה שבונים. בין השאר, הם מלמדים ילדים עם קשיי התנהגות בבית הספר שגם חן ז"ל התנדב בו, והילדים עומדים בשער ומחכים להם. פתאום הם נדרשים, יש להם ייעוד. הם עתידים להיות לוחמים ומפקדים בצה"ל, אבל כאן ועכשיו הם עושים טוב לילדים אחרים. חוויה שמשנה חיים.

המבט שלי נדד מהבמה לחניכים ואז להורים שישבו בקהל. תהיתי אם אני, כאמא, הייתי מאפשרת לילד שלי להגיע למכינה כזו, שבה הוא חולק חדר ואוהל ושטח עם חניכים שישבו בכלא. אני מאמינה בצורך לשקם ולתת עוד הזדמנות ועדיין, זה קצת מרחיק לכת. בשנה הראשונה ההורים התקשרו למצדה בכל יום. לא רגועים, לא בטוחים, חוששים. אבל אז הם התחילו לבקר, וילדים בלי עורף משפחתי נאספו באהבה לארוחת קציצות ואורז בטעם של בית. הם אומצו לחיקן של המשפחות ולפעמים הורים של חניך אחד הפכו לדמויות משמעותיות עבור מי שאביו לא בתמונה. והחניכים עצמם? כשהגיעו הגיבושים והם ראו שהחברים שלהם, יוצאי הכלא, מצליחים לא פחות מהם, נבטה הבנה חדשה. בחממה נכונה, בתנאי חום מבוקרים, גם נערים כאלה יכולים לפרוח. ואם השינוי שעוברים החבר'ה עם הרקע הפלילי הוא חזרה בתשובה אישית, כל המפעל שסביבם, כל המעטפת, הנערים שאיתם, המשפחות, הם התחלה של תיקון חברתי. אנחנו מתירים להתפלל עם העבריינים (לשעבר) אפילו רוצים. בעבודה מתמידה מחבקת ועיקשת הם בסוף יהפכו לשליחי הציבור.

מחשבה שנייה

במוצאי יום כיפור ימלאו 80 שנה לי"א הנקודות שעלו אל קרקע הנגב כדי לשמור אותו שלנו. זה היה מבצע הרואי ותקדימי. כמה עברנו מאז, ועדיין, מי שגר שם הוא חלוץ ההולך לפני המחנה.