בין אנטישמיות לביקורת לגיטימית
כולנו מכירים את שני סוגי הטיפוסים הישראלים, אחד שזועק אנטישמיות גם כשישראלים מגורשים ממלון בחו״ל אחרי שהדליקו מנגל בתוך החדר. ולעומתו השני, זה שלא מסוגל להכיר בעובדה שאנטישמיות, התופעה המיושנת הזאת מהתקופה שבני אדם נסעו בכרכרות במאה הקודמת, נמצאת גם בעולם המודרני שאנחנו חיים בו היום, ושלא כל טענה נגד ישראל היא בגדר ביקורת פוליטית לגיטימית.
עוד כתבות בנושא
יובל אברהם ורחל שור השיקו השבוע בפסטיבל הסרטים בוונציה את הסרט נז״א, שעוסק בהתנהלות של צה״ל בלחימה בעזה ומאשים את מדינת ישראל בפשעי מלחמה. הסרט זכה בפרס המיוחד של חבר השופטים, ומהקהל זכה ל25 דקות רצופות של תשואות שקבעו שיא עולמי חדש למחיאות כפיים בפסטיבל סרטים. אגב, השיא העולמי הקודם עמד על 22 דקות, ובו החזיק הסרט "הקול של הינד רג'ב", סרט על מותה של ילדה פלסטינית גם היא במלחמה הנוכחית בעזה. בסדר, אולי עדיין אי אפשר לראות בצירוף המקרים הזה ראיה לכך שיש כאן משהו מעבר לביקורת קולנוע מקצועית.
מה טוען הסרט
הסרט בנוי כסדרת ראיונות עם 24 חיילים אנונימיים במודיעין הישראלי (לכאורה), ובהם הם מתארים את התנהלות הצבא במלחמת חרבות ברזל. לצורך הדיון אני אקבל את אמינות התיאורים העובדתיים שהתפרסמו בסרט, למרות שהניסיון מלמד שהאמת אינה חברתם הטובה של מהנדסי הנרטיבים בשירות הפלסטינים, בעיקר כי זה לא הדיון המעניין בעיני. אני רוצה להראות את האבסורד בטענה גם מנקודת המוצא שכל התיאורים נכונים.
הכי מעניין
בחירת מטרות. אילוסטרציה | צילום: דובר צה''ל
הסרט מתאר את התנהלותו של צבא ההגנה לישראל במלחמה, ובפרט את מערכות איסוף המידע על העזתים במלחמה. מערכות מודיעין בשילוב בינה מלאכותית (ובראשן מערכת המכונה ״לבנדר״) שאוספות כמויות ענק של מידע ממקורות שונים (ביג דאטה), מנתחות אותו בעזרת מודלים מתקדמים ומייצרות הצלבות שמביאות לידיעות זהב בשטח – בעיקר מיקום של בכירים ברצועה. לצד זאת, מתוארות המערכות להערכת הנזק האגבי, מכאן שם הסרט, שתכליתן הערכה מקדימה של מספר האזרחים שעלולים להיפגע בתקיפה. הטענה המרכזית בסרט היא שבמקרים מסוימים המערכת ידעה מראש שיש אזרחים ואף ילדים במקום, ובכל זאת אישרה תקיפות, כך שהפגיעה באזרחים אינה רק נזק אגבי אלא חלק שנלקח בחשבון בתהליך קבלת ההחלטות. עד כאן הטענות בסרט.
מה אומר המשפט הבינלאומי
עכשיו גיחה קצרה לעולמות המשפט הבינלאומי. העקרונות המרכזיים שעוסקים בטענות שבסרט נז״א נקבעו בפרוטוקול הנוסף הראשון לאמנות ז׳נבה משנת 1977:
עקרון ההבחנה (ס׳ 48, 51) – מחייב את שני הצדדים להבחין בין לוחמים לאזרחים, ובין אובייקטים אזרחיים למטרות צבאיות ולתקוף רק מטרות צבאיות. התקפות חסרות הבחנה אסורות – וביניהן אלה שעושות שימוש בשיטות שלא ניתן לכוונן נגד מטרה צבאית מסוימת או להגביל את השפעתן ביחס אליה.
עקרון המידתיות (ס׳ 51) – אסורה התקפה שניתן לצפות שתגרום לנזק מופרז לחיי אזרחים ביחס ליתרון הצבאי הקונקרטי הצפוי ממנה.
בית המשפט הבינלאומי בהאג, 2020. | צילום: EPA
בשונה מהאינטואיציה, האמנות במשפט הבינלאומי לא מחייבות מדינות שלא חתמו עליהן. ישראל חתמה על אמנת ז׳נבה אבל לא על הפרוטוקול הראשון שהוא היחיד שמתייחס לטענות הקשורות לאלה המופיעות בסרט. לכן, לפי האמנה לבדה לא ניתן לייחס לישראל פשעי מלחמה, טכנית ומהותית. זה קריטי. מה כן קיים? משפט מנהגי. בקצרה, מדובר בכללים שנקבעים עם הזמן בהתאם לפרקטיקות הנהוגות במלחמות בעולם, ואם התנהגות מסוימת במלחמה היא מספיק עקבית ונפוצה במלחמות בעולם, היא מתקבלת כחלק מהמשפט הבינלאומי. למה זה קריטי? כי זה מה שהופך את הטענות למוסר כפול ביחס למלחמות של ישראל מעוד טענת ״וואטאבאוטיזם״ קלאסית שלאף אחד כבר אין כוח לשמוע לבסיס היחיד לכל טענה נגד ישראל. אם אין אף מדינה אחרת שנוהגת כך, אלה פשוט לא דיני המלחמה, ומקל וחומר אי אפשר להאשים את ישראל שלא עומדת בהם.
מזכיר שוב, ישראל לא חתמה על הפרוטוקול הנוסף של אמנת ז׳נבה מ1977 שרק בו מפורטים עקרונות ההבחנה והמידתיות, לכן אם אין נוהג כזה החובה המשפטית הזאת בכלל לא חלה עליה.
מה עושות מדינות אחרות
אבל אולי יש נוהג כזה?
אני מזמין את כל הקוראים להראות איזה פרקטיקות קיימות במדינות אחרות בעולם שלא קיימות בישראל לצורך הבחנה או מידתיות.
את מה שמצאתם אני מבקש להעביר סינון נוסף, ולהביא בחשבון תוואי לחימה אורבאני חסר תקדים, עם מנהור ואתרים צבאיים שממוקמים במכוון בתוך אתרים הומניטריים כמו בתי חולים, בתי ספר ומבנים אזרחיים.
עכשיו נשווה את הקבוצה הריקה שהגעתם אליה בסעיף הקודם לפרקטיקות החדשניות שישראל שילבה כדי להבחין בין לוחמי האויב לאוכלוסייה האזרחית ולמזער את הנזק האגבי:
הקש בגג (חלוצה ויחידה בעולם), שיחות טלפון אישיות לדיירי מבנים (חלוצה ויחידה בעולם), מפות פינוי ברזולוציה של בלוק בשכונה (חלוצה בעולם), ביקורת שיפוטית של בית המשפט העליון (לבושתנו: חלוצה ויחידה בעולם), חובת תחקור בדיעבד (חלוצה בעולם) ושילוב יועץ משפטי בתוך מעגל האש כנוהל שגרתי (חלוצה יחד עם ארה״ב). עכשיו נוספה פרקטיקה חדשה, מערכות טכנולוגיות להצלבת מידע ולהפללת מטרות.
מבחן התוצאה: מה אומרים המספרים מעזה
ולמי שלא הצליח ללמוד דרך הפרקטיקות שישראל מובילה בעולם בהקפדה על עקרונות ההבחנה והמידתיות שבפרוטוקול הנוסף באמנת ז׳נבה מ1977 (אליו ישראל לא כפופה רשמית), אז יש גם את מבחן התוצאה.
חיילי צה"ל בלבנון במהלך מלחמת חרבות ברזל | צילום: דו"צ
ישראל נלחמת במלחמת חרבות ברזל בתנאים חסרי תקדים בתולדות המלחמות. האויב (שלובש מדים רק בטקסים בזמני הפסקת אש) מתבצר במנהרות שנחפרו תחת אוכלוסייה אזרחית, ומנהל את הלוחמה ואת מרכזי האש שלו מתוך האתרים ההומניטריים הרגישים ביותר, ובכללם בתי חולים ובתי ספר. עזה נבנתה כמבצר שמוגן בנשים וילדים, ולמרות זאת יחס ההרוגים הלוחמים לאזרחים (Combatants to non-Combatants) הוא הנמוך ביותר בתולדות המלחמות, בטח בהתחשב בתנאים ובאויב בו אנחנו נלחמים. ג׳ון ספנסר הוא ראש תחום חקר הלוחמה העירונית בMWI, ווסט פוינט. ספנסר ניתח את מספרי אבדות האויב בעזה. הוא הצליב את דיווחי צה״ל על המחבלים המחוסלים (המספר במונה) עם מספרי האבדות הכלליים של משרד הבריאות הפלסטיני (המספר במכנה), והגיע ליחס יוצא דופן של 1:1.5 (לוחם אחד על 1.5 אזרחי האויב). ואיך זה היה נראה במקומות אחרים בעולם? בזירות שהיו הרבה פחות מבוצרות, בסביבה אורבאנית פחות כשהאויב הסתתר הרבה פחות מאחורי אזרחים?
במלחמת קוריאה 1:4, בקרב על מנילה 1:6, במלחמת עיראק 1:3, בקרב על מוסול 1:2. שוב, בזירות שבהן האויב לא הקריב את ילדיו ונשותיו קודם והסתתר מאחוריהם, וחסכתי מכם את הנתונים ממלחמות ברבריות במיוחד שבהן היחסים הם בטווחים של לוחם אחד לעשרות אזרחים.
כשהזהירות הופכת לראיה נגדך
ולצד הנתונים המדהימים האלה, על המאמצים וההצלחות שהשיגה ישראל בצמצום למינימום האפשרי של הנזק האגבי, בתנאים בלתי אפשריים, במה האשימו אותנו הצמד הנאלח? בפשעי מלחמה על יסוד עקרונות ההבחנה והמידתיות. או בלשון המרואיינים בסרט, המערכת ידעה מראש שיש אזרחים ואף ילדים במקום, ובכל זאת אישרה תקיפות, כך שהפגיעה באזרחים אינה רק נזק אגבי, אלא חלק שנלקח בחשבון בתהליך קבלת ההחלטות. במשפט הבינלאומי עקרון המידתיות במפורש לא אוסר על תקיפה כשידוע שיש אזרחים, הוא מחייב לברר את זה, ולהעריך את כמות האזרחים, את הנזק והתועלת הצפויים.
ואז מגיע צה״ל, משקיע משאבים עצומים בפיתוח אמצעים טכנולוגיים מיוחדים לחישוב הנזק האגבי כדי לקיים את עקרון המידתיות ברמת הקפדה שלא התקרבה אליה אף מדינה אי פעם, ובתמורה הוא מואשם בכך שעצם החישוב הוא הראיה לפשעי המלחמה. זה מדהים.
הסטנדרט הכפול
ארגון ה-IHRA הוא גוף בינלאומי שהוקם בשנת 1998 במטרה להנציח את השואה ואת לקחיה. הארגון הזה הוא הגוף המרכזי והמוביל בתחום, והגדרותיו נחשבות לאורים והתומים בכל הקשור לזיכרון השואה ולהטמעת לקחיה. בין הגדרות הארגון לאנטישמיות: החלת סטנדרט כפול על ישראל באופן שלא מצופה מדמוקרטיות אחרות. זאת לא ההגדרה של סמוטריץ׳, זאת הגדרה של הארגון המוביל בעולם לחקר השואה והאנטישמיות.
עוד כתבות בנושא
אז מעבר להתנהגות הבזויה של הצמד בשעת מלחמה, ולבגידה הדוחה שלהם בעם שלהם שנלחם על חייו מול הגרועות שבחיות הטרף, הם גם אנטישמים, אוטו-אנטישמים. הלקח המעשי שלי מכל החפירה הזאת הוא שניסינו במשך שנים לנצח בתחרות שאנחנו המדינה היחידה שמתחרה בה - תחרות הצבא המוסרי בעולם. אחרי שהגענו להישגים פנומנליים בתחרות הזאת, הישגים שעלו לנו בחיי הלוחמים והאזרחים שלנו, הגיע הזמן שנחזור לאמיתות היסוד. העזתים טבחו בנו באכזריות שאין שנייה לה באוקטובר 23, וזה רק עוד פרק בהיסטוריה הזוועתית של הקולקטיב הנורא הזה. הגיע הזמן לעשות מלחמה כמו שצריך לעשות מלחמה, להילחם כדי להכריע כמו כל מדינה אחרת ולא גרם אחד של מוסריות מעבר לכך, ועם טענות המבקרים נתמודד באותו האופן שבו אנחנו לא מתמודדים איתן היום. מבקשי רעתנו לא נדרשים לעגן את טענותיהם במציאות כשהם מייחסים לנו את ההאשמות הקשות ביותר, ולכן אפשר להפסיק להתאמץ לעזור להם.
עוד כתבות בנושא