השבוע, בו' בתשרי, ימלאו 15 שנה לפטירתו של חנן פורת ז"ל. הנה כמה סיפורים על האדם הגדול הזה, בעיקר מתוך ספרו הנפלא של עודד מזרחי, "רציתי להיות טוב".
אצלנו אור
סיפר חנן: כשהייתי ילד קטן בכפר־עציון, לפני מלחמת השחרור, העלה אותי השומר פעם לגג הבניין והראה לי את כל היישובים הערביים מסביב: בית־עומר, בית־פג'אר, צוריף, ג'בעה, נחלין, חוסאן... נבהלתי ואמרתי לו: "תראה כמה הם רבים, ואנחנו מעטים". הוא השיב לי: "אבל אצלם חושך ואצלנו אור".
בים עם גמרא
בערב ראש השנה הציע חנן לחברותא שלו, יצחק שילת: בוא נלמד הבוקר בים, ואז גם נטבול שם, לקראת החג. וכך היה. ישבו שניהם על החול ולמדו גמרא בעיון. ואז נכנס חנן למים, יצא לחוף, והחל לעשות סלטות על החול וללכת על הידיים. "קינאתי בו והערצתי אותו", אמר לימים הרב שילת. "היה בו איזון שלם של כוחות".
הכי מעניין
גיאומטריה מעשית
פעם מחלקתו של חנן בצבא קיבלה עונש: לחפור בור באורך, ברוחב ובעומק שני מטרים. חנן אמר לרס"פ: אם כולם יחפרו ביחד יהיה צפוף. תן לנו במקום זה לחפור שני בורות של מטר אחד. הרס"פ הסכים.
טוב
אמר הרב יצחק שילת: חנן היה תמיד אופטימי. תמיד היה לו טוב, ותמיד היה בטוח שיהיה טוב. פעם זומן למילואים במוצב נידח בגבול מצרים. שאלתי אותו איך יעביר את הזמן, והוא ענה: "בכל מקום שנהיה, יהיה לנו טוב".
תקר
סיפרה בתו אפרת: פעם, בטיול משפחתי לנחל דן, אירע תקר במכונית. אבא הוריד את בני המשפחה ליד הנחל ונסע לתקן את התקר. הוא עבר מפנצ'רייה לפנצ'רייה, ובזבז על כך את כל היום. רק בסוף היום חזר למשפחה, טבל בנחל והיה מאושר מאוד.
הר הבית
חנן היה ממשחררי הכותל המערבי. פעם נזף בו פרופ' ישראל אלדד: "לא אסלח לכם הצנחנים, שעברתם על משנה מפורשת במסכת ברכות, ועשיתם מהר הבית קפנדרייה לכותל, כלומר: קיצור דרך". ענה לו חנן פורת: "עם ישראל לא היה אז במדרגה של הר הבית. לכן כולם רצו לכותל".
אחרי מלחמת ששת הימים, בזמן שיעור עם הרב צבי יהודה קוק, התפרץ חנן ואמר: "הרב, אולי צריך ללמוד הלכות בית הבחירה?" השיב לו הרב צבי יהודה: "חנן, יש לנו עוד הרבה שנים ללמוד הלכות מלכים ומלחמותיהם".
קלטות
בנסיעותיו הרבות והארוכות היה חנן שומע קלטות של פרקי התנ"ך שהקליט בעצמו. גם כשעבד בתור רתך פשוט במפעל בכפר־עציון, בתקופת הפוגה מעיסוקיו הציבוריים, היה שומע את פרקי התנ"ך הללו במהלך העבודה.
פסוקים
שם שמיים היה שגור בפיו, ותמיד התגלגלו לפיו הפסוק או הדרשה המתאימים לאותה עת. כשראה את הסנדלים הנצחיים שנעלה אפרת בדיחי בחורף כמו בקיץ, אמר לה מיד: "וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ" (בראשית ח, כב).
כשביקר הנער אורי אליצור בישיבת כרם ביבנה, הלך להביא ספר מהספרייה. סמוך למעבר ישב חנן פורת הצעיר ולמד, כשרגליו בולטות קצת מעבר לכיסא. אורי נתקל ברגליו של חנן, ביקש סליחה והמשיך לספרייה. חנן לא הגיב והמשיך בלימודו. בדרך חזרה שוב נתקל בו באותו אופן. חנן לא הרים עיניו מהגמרא, ואמר: "כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ" (משלי כו, יא).
בעת פציעתו הקשה, במלחמת יום הכיפורים, ניסו לראות אם הוא עדיין בהכרה, ושאלו אותו איזה יום היום. חנן ענה, מתוך דמדומים: "שבת היא מלזעוק, ורפואה קרובה לבוא".
רוצים להתפלל
ישיבות המזכירות של גוש אמונים היו מתארכות מאוד. כשהתקרבה השקיעה, היה מישהו מזכיר שצריך להתפלל מנחה, והרב משה לוינגר היה עונה: "העוסק במצווה פטור מן המצווה. אנחנו לא צריכים עכשיו להתפלל". אמר לו חנן: "ר' משה, אנחנו לא צריכים להתפלל מנחה; אנחנו רוצים להתפלל".
אחד נגד מאה
סיפרה הבת צביה, שבאחד הימים התקשרה לאביה מפיקה משעשועון הטלוויזיה "אחד נגד מאה", והציעה לו להשתתף בתוכנית. חנן השיב לה: "אם אשתתף, את חושבת שזה יעשה נחת רוח לקדוש ברוך הוא?" המפיקה גמגמה משהו, ולא ידעה מה לענות. אמר חנן: "אז אני חושב שאוותר".
| צילום: איור: תחיה קוטלרוב
בלילה
סיפר הרב ברוך אפרתי: הקמנו מאחז בבנימין. בכל יום ביקרו בו חברי כנסת, רבנים ושאר מפורסמים. בדרך כלל באו מלווים בפמליה ובעיתונאים. לילה אחד, בשעה מאוחרת מאוד, הגיע חנן פורת. ישבתי אז במכולה שהייתה לבית מדרש. חנן נכנס לבדו, לא אמר מילה, נישק את ארון הקודש, אמר כמה פרקי תהילים בבכי רב, וחזר לביתו.
מלון
פעם עבד חנן בכנסת עד שעה מאוחרת, ונאלץ לישון לאחר מכן במלון בירושלים. למחרת סיפר לעוזרו חיים פלק: "ישנתי במלון יוקרתי, אכלתי בבוקר קרואסון עם מיץ תפוזים, ואחר כך נסעתי לכנסת, לדיון בנושא העוני בוועדת העבודה. איזו גסות יש לנשמה שעושה זאת!"
מאז לא הסכים בשום אופן לישון במלון יוקרתי.
"יש למדינה עוד צרכים"
סיפר סמנכ"ל משרד הפנים שמואל שמש: כשהיה חנן פורת חבר כנסת, פנה אליי בנוגע לתקציבים ליהודה ושומרון. כל חבר כנסת דואג למגזר שלו, אך חנן אמר לי: "אני לא יכול ללחוץ על שר האוצר שייתן לי כל כך הרבה, כי יש למדינה עוד צרכים".
אלחנן אתאלי הי"ד
אלחנן אתאלי הי"ד, שהיה מקורב מאוד לחנן, נרצח בליל פורים דפרזים, י"ד באדר. חנן היה נסער מאוד בגלל מותו, ושכנע את הוריו לקבור אותו בהר הזיתים, בחלקת הקדושים. למחרת ההלוויה לקח חנן את הוריו של אלחנן לסעודת פורים, במקום שבו הוסתרה גופתו בעיר העתיקה (שנקרא היום על שמו "בית אלחנן"). הבית היה נעול. חנן פרץ את המנעול בעזרת מוט ברזל, פתח את הדלתות, סידר עם אחרים שולחן ועליו אוכל ושתייה, ואז קרא להורים האבלים. כשהגיעו אמר להם: "אין אבלות בפורים. פורים שמח!"
לאחר השבעה שקעו הוריו של אלחנן בצער גדול. חנן פורת בא לבקרם וראה את מצבם. הוא הציע ללמד בביתם שיעור שבועי קבוע. אף שהיה חבר כנסת עסוק, הגיע בכל שבוע במשך שנתיים, ואיתו קהל רב. הוא אמר להורים: "אלחנן חי. הוא חי חיים גדולים ועצומים, מאחורי הפרגוד". לימים הצהיר יוסף אתאלי, אביו של אלחנן: "חנן הציל את חיינו".
המוות
בעת מחלתו של חנן, כששאלו אותו על המוות, היה תמיד עונה: "מה לי הכא (כאן) מה לי התם (שם)?" כששאלה אותו בתו תרצה: "אם כך, למה להילחם במחלה?" השיב לה: "מַה בֶּצַע בְּדָמִי בְּרִדְתִּי אֶל שָׁחַת הֲיוֹדְךָ עָפָר הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ" (תהילים ל, י); רוצה לומר: רק כאן אפשר להודות לקב"ה.
לאורי אליצור אמר, בנוגע למותו הקרב: "זה לא עניין כל כך גדול. דלת אחת נסגרת, ודלת אחת נפתחת". לרב יצחק שילת אמר: "תאמין לי, שלא הייתה לי שנייה אחת של חרדה".
"האם אתה מפחד מהמוות?" שאל אותו ינון מגל, וחנן השיב: "כהוא זה לא מפחד. אין לי שום שמץ של פחד. יש אור שהוא גבוה מעל החיים כאן עלי אדמות. כשאני רואה לנגד עיניי את תחיית המתים הלאומית שלנו – הכול נראה אחרת. אני נאסף אל עמי". ואז סיפר על הרב שאמר לתלמידיו: "אני עומד להסתלק מן העולם. לא הייתי רוצה שתזכרו אותי כאדם צדיק וקדוש, כי לא הייתי כזה. לא הייתי אפילו אדם טוב. היו בי דברים לא טובים. אם תזכרו אותי, זכרו אותי כך: שרציתי להיות טוב".
מילא
סיפרה הבת צביה, שבשלבים האחרונים של מחלתו היה אביה מתפלל במשך שעות ארוכות. באחד הימים, אחרי תפילה ארוכה בעיניים עצומות, פקח פתאום את עיניו, ראה לפניו את בתו, ואמר בשקט: "אנחנו עדיין כאן? נו, מילא".
אני אוהב אתכם
סיפרה הבת תרצה, שבביקורים האחרונים שביקרו אותו קרובים וחברים, היו מבקשים ממנו: "חנן, תגיד לנו משהו", והוא היה עונה: "אני אוהב אתכם". אמרו לו: "אבל תגיד לנו דבר תורה", וחנן השיב: "אני אוהב אתכם עד כלות".
עוד כתבות בנושא
