בעוד חודשיים יתקיימו הבחירות לכנסת, אחרי ארבע שנים איומות ורעות שעברו עלינו כאן, שבהן החברה שלנו, השברירית ממילא, התפרקה לרסיסים, קודם מבפנים, אחר כך מבחוץ, ועכשיו שוב מבפנים. אני נזכר בימי הרפורמה האיומים, בחיוך הזחוח והדווקאי של יריב לוין, בהפגנות ההולכות וגדלות, בלילה שבו גלנט הזהיר שהרפורמה, והקרע הפנימי שנוצר בעקבותיה, מסכנים את ביטחון המדינה. כמה נורא הכול היה אז. אני נזכר בתפילת יום הכיפורים בכיכר דיזנגוף. בהתנגדות המטורפת, הפרועה, שהופנתה נגד המתפללים, בתמונות ובסרטונים מהמהומה, בעיצומו של יום, בתפילת הנעילה, אנשים מתפללים ובוכים על מה שקורה להם מול העיניים, איזו שנאת אחים. זה לא משל, זה באמת מה שקרה.
| צילום: איור: שרון ארדיט
ואחרי שנים־עשר ימים, בשש עשרים ותשע בבוקר, זה קרה. בהודעות הווטסאפ שנשלחו בקיבוצים חזרו שוב ושוב המילים "איפה הצבא". יותר מאלף ומאתיים בני אדם נרצחו. יותר ממאתיים חמישים איש נחטפו. בקיבוץ ניר עוז בלבד נרצחו יותר אנשים מבפוגרום קישינב. מדינת ישראל קמה כדי למנוע מדבר כזה לקרות. בטקסים בימי השואה דקלמנו על הבמה שוב ושוב את המילים "לעולם לא עוד". אבל ה"עוד" הזה קרה. זה קרה במשמרת של ממשלת נתניהו השישית, ממשלת ימין צרה וחזקה. מי היה מאמין, שדווקא במשמרת שלהם, של אנשי עוצמה יהודית, והימין על מלא, נהיה כל כך חלשים וחשופים ופגיעים.
בעוד חודשיים יתקיימו הבחירות. אני נזכר בימי המלחמה הראשונים, בתחושת היחד הישראלי, בברית הגורל, בברית הייעוד, בחברה המדממת, ההמומה, החזקה, המתחזקת, שיצאה להילחם על חייה. אני חושב על כל המילואימניקים הגיבורים שיצאו להשיב את החטופים, את תחושת הביטחון, ואת האמון. זו הייתה מלחמה בלתי אפשרית כמעט, מול אויב אכזר, שפל, מטורף, שבידיו יותר ממאתיים וחמישים בני אדם שבויים. זו הייתה, זו עדיין, מלחמה מורכבת ומתישה. המלחמה עוד לא תמה, אבל אני מרגיש שהממשלה שניהלה אותה עשתה עבודה טובה בסך הכול. הצבא הישראלי חזר לעצמו. העקשנות הישראלית והתמיכה האמריקאית החזירו את החטופים הביתה. עד החטוף האחרון. אני לא האמנתי שזה יקרה, אבל זה קרה. אני חושב שסביר מאוד שארגון טרור עדיין "יהיה על הרגליים". זה כל הקונספט של ארגון טרור.
הכי מעניין
בעוד חודשיים ימים תתקיימנה הבחירות לכנסת. השנה הראשונה של הממשלה המכהנת הייתה שנה שפירקה את החברה הישראלית מבפנים. שלוש השנים שאחר כך היו שנים של דם ואש ותמרות עשן. שנים של חטופים, והפגנות, ועסקאות ואזעקות. עד היום הילדים שלי מתעוררים בבהלה כשאיזה אופנוע שדוהר ברחוב מטרטר בקול. וכשהם מתעוררים אני מחבק אותם, ומתבייש שזו הילדות שאני מעניק להם. הופ, ילדות ישראלית.
כמעט שלוש שנים חלפו מאז פרצה המלחמה, ועד עכשיו לא קמה שום ועדת חקירה, ועד עכשיו, מר נתניהו, מר ביטחון, מר מזוודות כסף לחמאס, לא קם ולוקח אחריות על מה שקרה כאן. איזו בושה. אין בושה מבישה יותר מהדבר הזה. במקום לעמוד ולומר סליחה ולהתפטר לכל הרוחות, הוא תופר עוד דילים עם עסקנים חרדים, על חשבון אותם מילואמיניקים גיבורים שנמצאים עכשיו במוצבים ובבסיסים. איזו בושה איומה. הרצי הלוי עובר בית בית, ומבקש סליחה מאנשים שעולמם חרב עליהם. מתי ראשי הקואליציה ימולו את עורלת ליבם, ויתנצלו על מה שקרה כאן בשנים האחרונות. מתי הם יתנצלו. עכשיו אלול. עוד לא מאוחר לבקש סליחה לדעתי.
חברה טובה שאלה אותי השבוע לאיזו מפלגה אתן את קולי בבחירות, ואני אמרתי לה שאני לא יודע, אבל לראשונה בחיי אני לא אבחר במפלגת שמאל. זאת האמת, זזתי ימינה, ראיתי בעיניים של מחבלי החמאס שאין שום דבר שנוכל לעשות, כדי לגרום להם להפסיק לרצוח ולשנוא. זאת לא האחריות שלנו. חובת ההוכחה עליהם. אנחנו צריכים להיות חזקים ונחושים.
ובכל זאת, דבר אחד ברור לי – למנהיגי הקואליציה הזאת לעולם לא אתן את קולי. חאלס, אחרי הכישלון הזה, אחרי ההתפוררות הזאת, מבחוץ ומבפנים, נדרשת מנהיגות אחרת. נדרשת ממשלה אחרת. אני באמת לא מבין איך מישהו בכלל מתלבט לבחור באנשים האלה, שנכשלו בענק, שלא לוקחים אחריות על כלום, שתומכים במשתמטים, שמאשימים את כל העולם ואחותו במה שקורה כאן, שמתבכיינים שוב ושוב על הפצ"רית ועל היועמ"שית ועל הרצפה העקומה. למען השם, לכו לאנשי ניר עוז, ותבקשו סליחה, ותתפטרו, חצופים.
חודשיים לבחירות, ובינתיים אין לי מושג באיזו מפלגה אבחר. בארבע השנים האחרונות השתניתי גם אני. אני הרבה פחות תמים ביחס לאויבינו. אבל ברור לי גם, שאת המדינה הזו צריכים להנהיג אנשים אחרים, אנשים שיודעים לקחת אחריות, שיודעים לומר "טעיתי", "נכשלתי", "סליחה". אנשים שיודעים לפנות את הדרך כשצריך. ועכשיו צריך. זאת דעתי.
לטורים נוספים של יאיר אגמון
