תשמעו סיפור יפה: השבוע טיילתי עם המשפחה בסלובניה, שהיא ארץ יפה מאוד, עם אנשים די מעצבנים, כלומר, רוב הסלובנים שפגשתי היו בני אדם שהעירו לי או לילדים שלי על משהו, והרגשתי מכל ההערות האלה שלהם, שהם בני אדם מחניקים כאלה, שתופסים את החיים קצר, זאת ההתרשמות שלי, אולי אני טועה. ולפני כמה ימים, בראש חודש אלול! טיילנו עם הילדים בשמורת טבע יפה ומטופחת, בצפון סלובניה, זאת הייתה שמורה מסודרת כזאת, משהו נפלא מאוד. בהתחלה צעדנו בתוך נקיק מלא במפלים ובמים זורמים. אחר כך טיפסנו בתוך יער אירופי צפוף כזה של פרטיזנים, ולבסוף צעדנו בחזרה לנקודת ההתחלה, מול נוף של גבעות ירוקות. ושם, במרכז המבקרים של השמורה, הילדים קיבלו מתנה! מין ספר כזה מצויר, ובו סיפור על שַחרור נחמד ששמו אוסקר. זה באמת היה יום מתוק מאוד.

בסוף המסלול הלכנו כולנו לתחנת האוטובוס, וחיכינו לשאטל שייקח אותנו בחזרה לחניון, ובאמת, אחרי כמה דקות האוטובוס הגיע. עלינו במהירות. שיזינג עלתה עם רוני ונח, ואני עליתי עם חיה. וכשעליתי עם חיה, ותפסנו לעצמנו מושב, אמרתי לחיהלה לשבת עליי, כדי שעוד אנשים יוכלו לעלות לאוטובוס, כי היו שם מלא אנשים שרצו לחזור לחניון. זה לא היה כל כך נעים, האוטובוס היה חם וצפוף, כולם הזיעו כזה. ובכל זאת, חשבתי שזה דבר נחמד לעשות, שיהיה לעוד מישהו מקום. ובאמת אחרי כמה שניות, התיישב לצידנו איזה בחור אירופי צעיר וגבוה עם שיער שופע, באופן כללי באירופה הקרחת שלי יותר בוערת לי על הראש, אבל הוא לא נשאר שם הרבה זמן, כי הבחור הנחמד ראה לצידו אישה סמוקה, עם תינוקת, אז הוא פינה לה את מקומו ונתן לה לשבת.

האוטובוס התחיל לנסוע. ולכולם היה חם וצפוף. והתינוקת שהייתה לידנו התחילה כזה להתלונן ולבכות, בצרפתית! ואימא שלה ניסתה להרגיע אותה, אבל התנאים באוטובוס לא היו ממש מתאימים להרגעת תינוקות. ואז חיה, המתוקה, שראתה שהתינוקת בוכה, פתחה את הספר של אוסקר השחרור, והראתה לה את הציורים היפים שבספר, והתינוקת הצרפתייה התלהבה מהציורים, היא הסתכלה על הספר בהתלהבות, וחיה הסבירה לה, בעברית, מה רואים בכל עמוד, והתינוקת נרגעה כזה, מהקול של חיה. ואימא של התינוקת ואני, חייכנו כזה, חיוך קטן, שהורים מחייכים מדי פעם כשהילדים שלהם מתנהגים יפה זה לזה. ובתוך כל הצפיפות והמחנק שהיו באוטובוס, זה היה רגע מאוד מתוק בעולם.

אחרי חמש דקות האוטובוס הגיע לחניון, וכולם יצאו החוצה, ואני הצעתי לחיה להביא את הספר לילדה הקטנטנה. הרי קיבלנו שלושה ספרים בשמורה, ספר לכל ילד, ואנחנו לא צריכים את שלושתם, וחיה שמחה מאוד על הרעיון, היא ניגשה לילדה הקטנה, והביאה לה את הספר על אוסקר השחרור, ואימא של הילדה ממש התרגשה, היא אמרה לבת שלה, "תגידי מרסי", והילדה אמרה "מרסי!" ואני אמרתי לחיה, שמרסי בצרפתית זה תודה, וחיה אמרה "בבקשה!" והילדה וגם אימא שלה הבינו אותה טוב מאוד.

וזהו, זה הסיפור, זה הכול, זה סיפור קטן, על נסיעה קצרצרה וצפופה באוטובוס דחוס ומלא באנשים, בדרך לחניון גדול בסלובניה. עבור רוב האנשים שהיו באוטובוס, זאת הייתה פשוט נסיעה מבאסת שצריך לעבור. שבע דקות די מבאסות בחיים. אבל עבורי, ועבור חיה, ועבור המשפחה הקטנה הזו מצרפת, זאת הייתה נסיעה מרוממת, מרוממת לב ממש. אני לא מגזים. יצאתי מהאוטובוס והרגשתי את הלב שלי מתרחב מאהבה ומחום.

עמוס עוז כתב פעם שאין דבר יפה יותר מנדיבות. נדיבות אפשר למצוא בכל מקום. בכל אינטראקציה של בני אדם. בתור לקופה בסופר, בפנייה שמאלה בכביש ובמערכת יחסים של בני זוג. ואני מוסיף על דבריו של עמוס עוז, שנדיבות גוררת אחריה עוד נדיבות. חיה ואני התיישבנו ביחד על מושב אחד כדי לפנות מקום לעוד נוסע, ואז הבחור שהתיישב לידנו פינה את המושב לאימא עם תינוקת בוכה, ואז חיה קראה לתינוקת סיפור, והרגיעה אותה, ואז הבאנו לתינוקת הקטנה ספר. נדיבות מביאה נדיבות מביאה נדיבות.

אני כותב את זה באופן כללי, בהקשר הרחב של החיים, אבל אני כותב את זה גם לכבוד חודש אלול, איזה חודש נפלא ומרגש ומשונה ועצוב. איך הוא תמיד מגיע פתאום, בחטף, משום מקום, כמה חסד הוא מביא איתו, איזו רכות משונה הוא צופן בחובו. תכף השנה נגמרת. עוד מעט שנה חדשה מתחילה. החיים ממשיכים הלאה, דוהרים קדימה, הפרחים פורחים, הילדים גדלים, מערכות היחסים מעמיקות, החיים חיים, בדחיסות מופלאה, בצפיפות מחניקה, החיים פועמים כל הזמן, וכל שעלינו לעשות הוא לנהוג בהם בנדיבות. שכוייח! ואיזה כיף שאלול.