תשמעו סיפור יפה, השבוע הגעתי לחתונה של אחיין שלי, הבן של אתי, אחותי האהובה. כשהייתי ילד קטן, התביישתי נורא בסיפור המשפחתי המשונה שלי, ואתי, שגרה אז בירושלים, הייתה האחות שפגשתי הכי הרבה. ובכל פעם שפגשתי אותה היא האירה לי פנים. היא תמיד הייתה נחמדה אליי, תמיד נתנה לי את ההרגשה שאני רצוי ואהוב. ובמובן מסוים, היא זו שאפשרה לי להרגיש שיש לי משפחה ענקית מצד אבא. שיש לי אחים ואחיות, ואחיינים, ובני דודים. איזה חיים.

לפני כמה שנים עוד פחדתי להגיע לחתונות ולאירועים של המשפחה של אבא שלי. לא אהבתי את ההרגשה שכולם מסתכלים עליי, שכולם יודעים שאני הילד הזה, של חיים, הילד שנולד לו מחוץ לנישואים. ובכל פעם שהייתי מתקרב לאולם האירועים, הייתי עובר התקף חרדה קטן. אולי זה היה התקף גדול בעצם. ושירה אשתי המושלמת הייתה עוזרת לי להתגבר עליו, לצאת ממנו, היא הייתה צועדת לתוך האולם בראש מורם, מחבקת את כולם, ואני הייתי הולך אחריה, כמו כלב מאולף. שירה הצילה אותי מהחרדות של עצמי, במשך שנים ארוכות.

והנה, זה פלא, מפה לשם, בחלוף השנים, משהו נרגע בחרדות שלי. אולי זה בגלל שהתבגרתי. אולי זה בגלל שקצת הצלחתי בחיים. אולי זה בגלל שמשהו בי התרכך. לא יודע. היום אני כבר לא מפחד לפני אירועים כאלה. אני בעיקר שמח, לפגוש את קרובי המשפחה המתוקים שלי, ולשמוח עם המשפחה שלי ביום חגה. ובכל פעם שאני מגיע לאירוע כזה, מלא אנשים ניגשים אליי, ומחבקים אותי, ואומרים לי, "יאיר! אתה לא מזהה אותי! אני בן דוד שלך! אני הבן של דוד יחזקאל!", ואני, בלי להתבייש, אומר להם שאני לא מזהה אותם! כי יש לי אינספור דודים ובני דודים שלא פגשתי מעולם. בקושי את הדודים שלי אני מזהה.

אבל יש לי בן דוד אחד שאני אוהב במיוחד. קוראים לו קוקי. אני לא יודע מה השם האמיתי שלו. אבל אני יודע שאבא שלי אהב אותו אהבת נפש. כמעט בכל פעם שנסעתי לבקר את אבא שלי במושב, נסענו יחד לאופקים, לאכול שווארמה במסעדת התאומים, ולפני שנסענו לאכול, היינו קופצים לפנצ'רייה של קוקי, שהייתה ממש בכניסה לעיר. ושם היינו יושבים קצת, שותים קפה, מדברים. וקוקי תמיד היה כל כך מתוק ושמח וטוב לב. ובכל פעם שאני נתקל בעיניים הטובות של קוקי, אני נזכר באבא שלי, והעיניים שלי מתמלאות בדמעות.

וגם בחתונה השבוע פגשתי את קוקי, והוא סיפר לי סיפור נפלא מאוד. לפני כמה ימים קוקי נסע לאילת, דרך מצפה רמון, ובאמצע שום מקום, הוא ראה מכונית שעומדת בצד הכביש עם פנצ'ר, ולידה זוג צעירים "אשכנזים כאלה" שהיו נראים אבודים מאוד. אז קוקי עצר את הרכב ושאל אותם מה קרה, ואם אפשר לעזור. והבחורה, גלי שמה, אמרה שהם לא מצליחים להחליף גלגל, כי יש בורג אחד שחוק שלא מסתובב. היא סיפרה לו שהם שם כבר שלוש שעות. בחום היוקד של המדבר. ואין שום גרר שמוכן להגיע לחור שבו הם נמצאים. וקוקי, בלי להתרגש יותר מדי, פתח את הבגאז', והוציא משם את ארגז הכלים שלו. והבחורה אמרה לו, "עזוב, אין לך סיכוי, כבר מלא אנשים ניסו לסובב את הבורג הזה ולא הצליחו". וקוקי חייך אליה חיוך גדול, ואמר לה, "אל תדאגי, יש לי פנצ'ריה".

קוקי שלף מהארגז מפתח ברגים, נעץ אותו בבורג עם אבן גדולה. ופתח את הבורג. בתוך כמה שניות. והזוג הצעיר היו בהלם מוחלט. גלי החמודה רצתה לשלם לקוקי, אבל הוא אמר לה, בשום פנים ואופן לא! היא ביקשה את הטלפון שלו. היא ביקשה את הפרטים של הפנצ'רייה שלו. וקוקי אמר לה, עזבי שטויות, תביאי חיבוק! ובאמת הם התחבקו, וקוקי המשיך לו הלאה לדרכו.

ולפני כמה ימים, גלי שלחה לפנצ'רייה של קוקי באופקים מגש פירות מפנק, עם מכתב תודה. והיא גם כתבה תגובה בעמוד של "צמיגי פאר" - "אני רוצה לשתף שקוקי הבעלים של צמיגי פאר הוא אדם מיוחד ונדיר, נתקענו בכביש ארבעים עם פנצ׳ר נוראי פלוס בורג שבור ככה שאי אפשר להחליף גלגל, שעות תקועים בכביש בחום של המדבר. בלי שביקשנו הוא פשוט עצר לידנו והציע עזרה, אחרי שכל כך הרבה אנשים ניסו ללא הצלחה! ובתוך כמה דקות פתר לנו את הבעיה ושחרר אותנו בלי להסכים לקבל כסף או כל דבר אחר! פשוט מלאך שנשלח אלינו והציל אותנו! גשו לעסק שלו, מומלץ בחום!"

וזה הסיפור שקוקי סיפר לי בחתונה. זה סיפור על חסד שמתגלגל לו הלאה בעולם. זה סיפור על טוב לב, על נדיבות, ועל קארמה טובה. זה סיפור שריגש אותי מאוד. ולכן אני מפיץ אותו הלאה. דעו לכם, חברים, שיש קוקי בעולם. והוא עוזר לאנשים שהוא לא מכיר. הוא ממש מציל אותם. דעו לכם שיש גלי בעולם. והיא שולחת מגשי פירות, וכותבת ביקורות מרגשות בגוגל. דעו לכם שיש משפחות שפותחות את הלב בפני האח הקטן שלהם, שנחת עליהם פתאום, באמצע החיים משום מקום. דעו לכם חברים, יש חסד בעולם. יש חסד בעולם! גם את זה צריך מדי פעם לכתוב.