פחות משלושה שבועות לסגירת הרשימות, זמן טוב לדבר על "שרפת קולות". ראשית, אין מקום להתקפות על מי שמממשים את זכותם (ואולי חובתם המוסרית) להעמיד את עצמם ואת דרכם לבחירת הציבור. שנית ועיקר, ההתראות מתמקדות בחשש לשרפת קולות קטנה, בעוד השרפה הגדולה לא מדוברת כלל. לשני החששות אותה התרופה.
נתחיל במובן מאליו: לכל אזרח שמורה הזכות לבחור ולהיבחר. מי שמאמין שבאמתחתו רעיונות ויכולות שעשויים להועיל לחברה – רשאי להציע לציבור את דרכו. מנגד, ציבור שמבקש לבחור באדם מסוים וברעיונותיו – רשאי לקבל את האפשרות הזו. אין מקום לנוזפנות, לרשף שמופנה כלפי אנשי ציבור ותיקים שטובת העם והארץ לנגד עיניהם, המבקשים להציב גם הם דוכן משלהם ביריד המתקרב המכונה בחירות.
אחרי שהבהרנו את זה, אפשר לנהל בכבוד את הדיון בפרקטיקה של הפוליטיקה. אכן, יש ממש בטענה שאסור לסכן קולות בבחירות האלה, הגורליות (כמו תמיד בשכונה שלנו). אלא שהפתרון הוא לא הנאת מועמדים מלהתמודד, ולא שלילה של אפשרויות מהציבור. בוודאי לא הפתרון היחיד.
הכי מעניין
"אסור לסכן קולות בבחירות האלה". פתקי הצבעה בקלפי | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
הפתרון המיטבי הוא הורדת אחוז החסימה הדרקוני. זה לא קרה. בשלב הנוכחי, בהינתן אחוז החסימה הקיים, הדרך הטובה ביותר למנוע אובדן קולות היא איחוד מפלגות הימין, לפחות כבלוק טכני שייגש יחד לבחירות ויתפצל אחריהן. היו דברים מעולם, ואין סיבה שלא יהיו גם בפעם הזאת.
איחוד כזה ימנע שרפת קולות במקרה שאחת או יותר ממפלגות הימין לא יעברו את אחוז החסימה. אבל חשוב מכך: הוא יתחיל להתמודד עם השרפה הגדולה של קולות הימין, עם שתיית הקולות בידי מפלגות מרכז שמציעות עוד מאותו הדבר. נסביר.
אחרי טבח 7 באוקטובר יכולנו לצפות לתזוזה טקטונית של הלוחות הפוליטיים בישראל. הרי התופת של שמחת תורה הייתה התגשמות מזוויעה של תחזיותיו הקודרות של הימין המדיני (המכונה אידאולוגי). גם אחרי הטבח, לאורך המלחמה, הימין המדיני התנגד לעסקאות כניעה, והבהיר שלא יהיה ניצחון בלי כיבוש עזה והחלת ממשל צבאי, לכל הפחות. ואכן, למרבה הצער, אין ניצחון. ואחרי כל זה, אף שהוכחה צדקת הימין, אין לכך ביטוי במפות הסקרים; אין רמז לשינוי ניכר בגודלו של האגף המפוכח, הצודק עד כאב, בפוליטיקה הישראלית.
"הימין המדיני לא נמצא על המגרש כשחקן עצמאי". הפגנה בעד הרפורמה המשפטית 2023 | צילום: גילי יערי פלאש 90
איך אפשר להסביר את התופעה המדהימה הזאת?
חלק מרכזי מהתשובה הוא זה: הימין המדיני, בחלקו לפחות, התייאש מהציבור. הוא כבר לא נלחם על משנתו ולא עוסק בהסברה, בשכנוע. הימין המדיני ממוקד במעשים – להוציא עשיית נפשות. הוא החליט להסתפק במקומו בשולי ממשלת המחנה הלאומי. משם הוא עושה ככל יכולתו, הרבה טוב לעם ישראל – אבל לא עוסק בבידול עצמו ובהפצת הבשורה הייחודית שלו.
במצב כזה, כאשר הבוחר הישראלי ניצב בפני בחירה, הוא רואה לנגד עיניו שתי אפשרויות: ממשלת ימין, לכאורה, זו שהביאתנו עד הלום, שמתנגדת לכיבוש רצועת עזה ובוודאי להתיישבות בה, שהתחילה בשיקומה וצפויה לסגת ממנה; ומנגד, המרכז־שמאל, שמתנגד לכיבוש רצועת עזה ובוודאי להתיישבות בה, שישקם אותה ושייסוג ממנה. בקיצור: הבוחר לא רואה חלופה שונה מהותית ולכן נשאר בהמוניו באזורי המרכז, מרכז־ימין ומה שמכונה מרכז־שמאל.
זוהי שרפת הקולות ההמונית של הימין הישראלי. שרפה שמקורה בעובדה שהוא לא מבדל את עצמו מהמרכז־ימין, ולא נמצא על המגרש כשחקן עצמאי, כזה שלצד שיתוף הפעולה הפוליטי מציע דרך שונה מהליכוד.
איחוד מפלגות הימין עשוי לצמצם את שרפת הקולות הזאת. זו לא רק המתמטיקה; בשורה כזו יכולה להעיר נרדמים, להפיח רוח חדשה. להתבדל מהמרכז לא רק באנשים; ברעיונות, בדרך. ימין שיתמודד כגוש אחד – הגוש השלישי, אבל באמת – יניח לבוחר הישראלי עוד מוצר על המדף. מוצר שחבוי היום בעיקרו תחת גלימת הליכוד ועסוק בלריב עם עצמו.
"אנא, היכנסו לחדר אחד" מפלגות הימין | צילום: חיים גולדברג פלאש 90
זוהי קריאה נרגשת למנהיגי הימין, המכהנים ואלו שלא: אנא, היכנסו לחדר אחד. השאירו בחוץ טלפונים ומשקעים אישיים, שלא מעניינים אף אחד, וצאו אלינו עם בשורה: איחוד מפלגות הימין. מגיע לעם הזה כל כך.
עוד כתבות בנושא
עוד כתבות בנושא
