ב־7 באוקטובר 2023 נפל דבר בישראל. ליתר דיוק, היה אמור ליפול. בימים ההם, תחת הרושם הטרי של הזוועות, היה נדמה שמחלחלת הבנה רחבה: מה שהיה לא יכול להיות. לא עוד. דרוש חישוב מסלול מחדש, מהיסודות ממש.

לא רק הגדר קרסה בבוקר השחור ההוא. בקול רעש גדול קרסה עמה גם הקונספציה, האשליה שאפשר לחיות עם זה ככה, "לנהל את הסכסוך" ולקוות לטוב. יכולנו לצפות שיהיה זה אות הפתיחה לדיון רציני: מה עכשיו? לאן ממשיכים מכאן? יכולנו לנבא תזוזה ממשית של הלוחות הפוליטיים, התארגנות מחדש של המערכת כולה. זה לא קרה - לא לאורך המלחמה וגם לא לאחר סיומה.

והנה אנחנו כאן, בתחילת מערכת בחירות - זו שלאחר הטבח, אחרי המלחמה שהתנהלה כפי שהתנהלה, שהסתיימה כפי שהסתיימה. לפי שעה, במערכת הבחירות אין זכר לדיון עומק כזה.

איך זה ייתכן? 7 באוקטובר, שנים של מלחמה, שיטת הפשיטות, העסקאות, משלוחי האספקה לאויב תוך כדי מלחמה, התוכניות לשיקום עזה ולנסיגה הדרגתית בלבנון, האויב שעדיין עומד על רגליו כאשר איש כבר לא מדבר על הכרעה – איך ייתכן שכל זה לא נושא לשיחה?

השמאל לא עוסק בשאלות מהסוג הזה מטעמים ברורים: אין לו שום דבר אחר להציע. כמובן, הוא לא חוסך שבטו מהממשלה על 7 באוקטובר – אבל רק לצורכי הפלתה. הוא לא הציע דרך אחרת בעבר, ולא מציע כזאת גם כיום.

אבל מה עם הימין? איך ייתכן שהימין לא עוסק בסוגיות הללו, לא מנתח, לא מבקר ולא בוחן את עצמו? לא מניח הצעות חדשות משלו?

ובכן, הימין עסוק במאבק אחר. הפוליטיקה שלנו מתנהלת בעיקר בציר הזהותי, המחנאי: כן ביבי ולא ביבי. רוב הימין התמסר למאבק הזה, והפך לתמונה מראה של מחנה הרל"ב: ר"ב ותו לא. המחנה הלאומי עסוק בכל כוחו במאבק בקפלן. הוא פשוט לא מגיע לשאלות קשות פנימה, לביקורת עצמית ולגיבוש חזון.

זה לא שאין סיבות טובות למאבק הזה. יכול להיות פה רע יותר, הרבה יותר, אם המחנה הלאומי יפסיד לכוחות שמולו. אבל מה לעשות, זה לא מספיק. במקביל, הימין מוכרח לנהל את הדיון הרעיוני פנימה. הוא מוכרח לבקר את עצמו, לנסח חזון משלו.

המחנה הלאומי מתנהל בתוך המסגרת שיצר השמאל, זאת האמת. פרדיגמת אוסלו שולטת בפועל יותר משלושה עשורים לאחר תחילת הניסוי, אף שהימין אוחז בשלטון רוב הזמן הזה. זו הסיבה העיקרית לכך שהטבח לא הוביל לניצחון מהדהד, לכיבוש ולהחלת ממשל צבאי, לכל הפחות. זו הסיבה למסמוס תוכנית ההגירה של הנשיא דונלד טראמפ, לבזבוז הלגיטימציה הבינלאומית לאחר האסון שנחת עלינו. לא ייצרנו חזון אחר, וממילא לא יכולנו לפעול לאורו כשהתרגשה עלינו מלחמה. קשה לממש חזון שאינו קיים.

זה הלקח החשוב ביותר מסיום המלחמה בעזה, שהסתיימה כפי שהסתיימה למרות נקודת הפתיחה שאפשרה הסרת האיום לדורות: הימין מוכרח לדבר רעיונות, להציב חזון משלו, לעשות לו נפשות. עליו להיות מסוגל לבקר את מנהיגיו ולהציב להם דרישות.

בלי יכולת לקיים ביקורת פנימית ולשאול איפה טעינו ואיך ממשיכים מכאן, בלי לגבש חזון שיוביל למדיניות אחרת – נמשיך מסבב לסבב. אם תהיו ממש שקטים, תוכלו לשמוע את השעון מתקתק לאחור לסבב הבא בעזה ובלבנון.

זו לא גזירת גורל. אפשר אחרת. הביטו בבנים המתוקים שלכם בחטיבה ובתיכון. אין שום חובה לשלוח גם אותם להילחם על אותה האדמה - שוב עזה, שוב לבנון. לא אחרי שאחיהם הגדולים הסתערו כדי שהם לא יצטרכו.

יש אפשרות אחרת, למען השם. וזה עלינו, המבוגרים. מה עשינו עד היום כדי למנוע את הסבב הבא? לא הרבה, יש להודות. המחנה הלאומי תמך ברובו המוחלט בסיום המלחמה בדיוק כפי שהסתיימה - כלומר, בתחילת הספירה לאחור לסבב הבא.

לא יהיה שינוי אם לא נדע לבקר את עצמנו. לא קלה דרכנו: לצד המאבק למניעת ממשלת שמאל, הימין חייב לעסוק בביקורת פנימית ובהצבת יעדים משלו. אחוז בזה, וגם מזה אל תנח ידך. אין לנו שום ברירה.